מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור עלייתה לארץ של סבתי מישל

סבתי מישל ואני ב"קשר הרב דורי"
סבתי בת 14
הילדות במיליאנה

השם שלי הוא מישל אמילי, גנסיה קדוש. נולדתי באלג'יריה ב-1941. בגיל שנתיים אבי שארל מת מתאונת מטוס בצבא, ונשארתי עם אמי פולט שהייתה בהריון עם אחותי הקטנה אילנה, כשלא היה לנו מפרנס. אמי חיפשה עבודה, למרות שבימים אלו לא הרבה נשים עבדו ופרנסו את המשפחה שלהן. אמי החליטה להתחיל  ללמוד להיות מיילדת. בזמן שאמי למדה את העבודה שלה,  חייתי אצל סבי וסבתי עם המטפלת יאטו. יאטו הייתה יתומה מאמה, ואמה החורגת לא הייתה נחמדה. לכן עברה לגור אתנו בתור עוזרת בית ומהר מאוד הפכה לחלק מהמשפחה.
 
הילדות במיליאנה 
סבי וסבתי גרו בבית גדול עם גינה גדולה כך שתמיד היה פתוח לכולם שמח ועליז מאוד. עשרה קילומטר מבית סבי וסבתי הייתה גם החווה הגדולה שלהם. היו בה לפחות 20 סוסים, כבשים תרנגולות ושתי כלבות בשם פגי ובובי. סבי וסבתי  גרו בעיירה קטנה בשם מיליאנה. כאשר אמי סיימה את לימודיה כמיילדת היא חזרה לגור אתנו בבית הגדול והטוב שלנו. לסבי וסבתי היו 10 ילדים, כולם טיפוסים, ומאוד שונים האחד מהשני. כולם היו מאוד משמעותיים בחיי, ולמעשה 9 הדודים השפיעו על חינוכי ועלי רבות. הדודים האחרונים היו מאוד צעירים, ולכן כאשר נולדתי , הדודה הצעירה שלי הייתה רק בת 6.
 
הסיפור של כדור
כשהייתי קטנה, בבית של סבי וסבתי, היו לנו מטפלים ועוזרים רבים לבית. הייתה את יאטו, והייתה אישה בשם סרדה, אשר עזרה בבית לעבודות גדולות יותר. היא הייתה עוזרת בכביסה וניקיונות. אז לא היו מכונות כביסה, אלא חדר כביסה. שם היינו מרתיחים את הבגדים המלוכלכים. היא לא הייתה גרה אתנו, בבית אלא הייתה הולכת לביתה. היו לה 2 בנים: מוחמד, שהיה אז בן 15. הוא היה גיבן. הוא היה אחראי על קניות במכולת ובשוק. הוא גם שיחק אתנו בחצר, ולפעמים לקח אותנו מבית הספר. לבן השני קראו כדור. הוא היה מגיע עם אמו לבלות את היום אצלנו. כשהיה בן 6, אני הייתי כבת 10. הוא בעצם היה ילד עני מאוד. הוא גר בבית שעשוי מבוץ ומחיטה, אפילו לא מאבן. אביו היה זקן מאמו. לא היה לו מקצוע. הוא עבד בכך שמכר בגדים יד שנייה. הוא היה הולך לשוק, היה מניח בגדים על זרועותיו, ואנשים היו בוחרים את הבגדים. חשבתי שכדור צריך ללכת לבי"ס.
 
היינו די קטנות. הלכנו אז לעירייה יחד עם אחותי אילנה כדי לאתר את תאריך הלידה שלו, ורשמנו אותו לבי"ס. קנינו לו כל מה שצריך ילקוט, מכנסיים, סוודרים, נעליים. ארגנו לו את הילקוט עם מחברות, עפרונות וכד'. יאטו היא זו שבחרה עמנו את הבגדים וכך כדור הלך לבי"ס. אמו בכלל לא דברה צרפתית אלא רק ערבית. אני לא דיברתי ערבית. כדור למד לדבר צרפתית אתנו בגינה. בשנת 1952, כשהיה כבן 6, עזבנו אז את מילאנה לאלג'יר שכן עברתי ללמוד שם בתיכון. 
 
לאחר מכן, ב 1954, פרצה באלג'יריה מלחמה בין צרפתים לערבים. אז כדור היה בן 9. האווירה הפכה למתוחה וקשה במיליאנה. היה עוצר והיה אסור לצאת מהבית בערב. הצבא היה שם. התחילו לחשוד בערבים ואף הם פחדו. היינו רואים את כדור אז רק בחגים (כשהיינו מבקרים אצל סבי וסבתי),  בחג המולד ופסחא, והיינו קונים לו מתנות. אני זוכרת שקנינו לו רכבת. קנינו לו דברים לבי"ס מחברות ספרים וכד'. ראינו אז שהוא המשיך ללכת לבי"ס, וממש דבר יפה בצרפתית. נראה שהוא הסתדר והסתובב גם עם הערבים וגם עם החיילים הצרפתים. אולי היה מביא להם דברים, ומרוויח מזה מעט כסף, אני לא בטוחה בכך.
 
בשנת 1962 עזבנו את אלג'יריה לפריז, בתקופה זו קבלנו ממנו גלויות ומכתבים, וראינו שכותב יפה בצרפתית. הוא עזב את מיליאנה, עבר ליד העיר הגדולה אלג'יר, ועבד כמאבטח. אמו הייתה מאוד נאמנה לסבי וסבתי. כאשר הם עזבו את אלג'יריה, ב 1965, סבי בקש שהבית הקטן בגינה של הבית יישאר בשביל סרדה, כדי שיהיה לה בית טוב יותר. כדור המשיך לכתוב לנו מכתבים בצרפתית במשך שנים ארוכות, ותמיד ביקש לדעת מה שלום כל בני המשפחה. הוא היה כותב שהוא מרגיש ממש שגם הוא חלק מהמשפחה. התרגשנו מאוד כאשר היינו רואים כל פעם מחדש שיודע להתבטא כך יפה בצרפתית.
 
המעבר לאלג'יר
עברנו אם כן כשהייתי בת 11 לאלג'יר, עיר הבירה, לתיכון גדול "ליסה פרומונתה" (שם צרפתי). בהתחלה חשבתי שיהיה לי קשה להתאקלם בעיר הבירה כי לא הכרתי שם אף אחד, אבל בסופו של דבר, מאוד נהניתי שם. למדתי יוונית ולטינית, מה שהיה נחשב מאוד ללמוד באותה התקופה. לאחר התיכון, החלטתי ללמוד רפואה אלו לימודים ארוכים של כ 10 שנים.
 
סיפור הקשר שלי ליהדות
כילדה קטנה, גדלתי עם הרגשה של חיבור למולדת צרפת. כולנו הרגשנו מאוד צרפתיים. אבי נפטר כחייל צרפתי. אמי הייתה אומרת "הוא נפטר אך הגן על המולדת". היינו יתומי מלחמה. אמי הייתה מקבלת קצבה חודשית שקשורה לכך. אפילו הייתה שולחת תעודות שלנו כדי להראות את הציונים לגוף שמטפל במשפחות שכולה. הם היו פטריוטים וחשבו שהמולדת היא צרפת, לא ישראל. כשהייתי בגיל 17, סבי אירח שליחים מישראל מתנועת "דרור". מדינת ישראל שלחה אותם לארצות הגולה כדי שהם יספרו על ישראל ויעודדו צעירים להכיר  את ארץ ישראל ואפילו שיעלו ארצה ויגורו. סבי ארח בחווה צעירים והם הקימו מחנה בחווה. שמעתי עליהם, ודודה שלי הצעירה ג'וזט טיילה בארץ ישראל ב 1957. היא סיפרה אז איזו ארץ נפלאה זו, ושפוגשים שוב את ההיסטוריה של העם, פוגשים שם אנשים מכל העולם וכמה המסע הזה היה מעניין. ושכך נכיר את ההיסטוריה של העם. היא בסוף התחתנה עם אחד מהשליחים, אברהם.
 
זה מאוד עניין אותי גם ובשנת  1958, הפלגתי למסע ובו גיליתי את ארץ ישראל. המסע הזה היה בשבילי ממש גילוי. לגלות שיש ארץ, עם ושפה ואני לא מכירה. ארץ כ"כ מעניינת ואנשים שבונים את המדינה, ואנחנו לא משתתפים בזה. כשחזרתי הביתה, ידעתי שחלומי הוא לעלות לארץ ישראל. אמרתי לאמי שאנחנו צריכות לעלות לארץ ישראל. אמי הסכימה. בקרנו בסוכנות ושאלתי שם האם תהיה לנו עבודה עם אמי שהייתה מיילדת ושתי בנותיה, והם אמרו שכן. אבל סבי היה יותר מציאותי, ואמר שלא אדבר כך עם אמי, שזה יהיה קשה לנסוע, כאשר אנו, הבנות, אין לנו מקצוע. הוא אמר שקודם כדאי שאסע לצרפת לסיים את הלימודים, שם הלמודים בחינם ואח"כ אוכל לעלות לארץ ולעשות מה שאני רוצה. רציתי גם ללמוד את השפה וללמוד תורה, התחלתי ללמוד תורה ויהדות באלג'יר עם אישה נהדרת, שקראו לה רז'ין. הפכנו קרובות מאוד במהלך השנים. אהבתי מאוד ללמוד. 
 
מפגש עם קלוד בעלי
בלומדי היהדות פגשתי את ז'אני שהייתה אחותו של קלוד (בעלי לעתיד). למרות שקלוד היה גדול ממני ב 10 שנים שלמות כשז'ני פגשה אותי, היא ישר החליטה להפגיש אותי ואת קלוד. היא חשבה שאנחנו מאוד מתאימים זה לזו . כאשר קלוד ראה אותי, הוא התאהב בי. תוך חודש הוא הציע נישואין. אני אמרתי לא, כי לדעתי חודש זה לא מספיק זמן בשביל להכיר מישהו וישר להתחתן איתו. לאחר שנה, עברתי לגור בצרפת. כבר הייתי בת 18. כשהגעתי לצרפת המשכתי ללמוד רפואה. למדתי רפואה 10 שנים. הלימודים היו קשים, אך מאוד עניינו אותי, כך שלא הייתה לי בעיה אפילו להפך. אהבתי ללמוד, בעיקר רפואה. כמה חודשים אחרי שעברתי לצרפת פגשתי שם שוב את קלוד. הוא שמע שאני טסה לצרפת ומייד טס גם כן.
 
בצרפת קלוד ביקש מימני נישואין בפעם השנייה והסכמתי. התחתנו בפריז בשנת 1962. ילדתי את הילד הראשון שלי דוד בגיל 26. לאחר שנתיים, בגיל 28, ילדתי את ילדי השני עמנואל. ושנתיים לאחר מכן, בגיל 30, את ילדתי השלישית ג'ודית. כל השנים, היה לי מאוד חשוב להתקדם בלימודי תורה, להיפגש עם אנשים שנתנו הרצאות. לא היו הרבה מורים ליהדות בפריז. רז'ין שלחה אותי למורה שלה מניטו עמו המשכתי ללמוד במהלך כל השנים בפריז. ספרתי גם לקלוד על ישראל ומה שגיליתי, והוא אמר שהוא לא מכיר את ישראל. כמה חודשים לאחר מכן אני וקלוד טסנו לישראל. נהניתי שם מאוד וגם קלוד. כשחזרנו לצרפת שאלתי את קלוד האם הוא רוצה לעלות לישראל? והוא ענה שישמח, אבל שהוא לא יכול כי יש לו בדיוק חברת עסקים חדשה ואם יעזוב אותה עכשיו היא תיהרס. לכן נשארנו בצרפת…זה לקח לנו 20 שנה.
 
בסוף אחותי עלתה ארצה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, אחותו של קלוד ז'אני הגיעה ב 1970 עם משפחתה, ההורים של קלוד עלו ב 1978, אנחנו עלינו ב 1980, ואמי ב 1982.כל השנים הללו חזקנו את הרצון שלנו לעליה, ובאנו לארץ הרבה עם הילדים, כך שהעלייה נחוותה להם כטבעית. עלינו לארץ ב 1980, מבחינתי העלייה הייתה שמחה גדולה והתלהבות הייתה מאוד מאוד גדולה. כשהגעתי לישראל טוב זה היה…… "אהבה ממבט ראשון". כשהגעתי ארצה, מיד קבלתי עבודה בתור רופאת ילדים בקריית ארבע. התחלתי לעבוד שם ומאוד נהניתי. 35 שנה של עבודה היו לי בישראל. מה שלא למדתי ביהדות כשהייתה צעירה, ניסיתי להשלים אח"כ. נושא זה נתן לי שמחה גדולה ועניין גדול. 
כיום אני בת 74 וגרה בירושלים עם בעלי קלוד.
 
תשע"ו

מילון

ציונות
הרצון להקים את מדינת ישראל והרצון לעלות למדינת ישראל

השליחים של הסוכנות
שליחים שמגיעים מישראל לארצות אחרות כדי להגיד לכל היהודים שכדאי להם לעלות לארץ ישראל.

ליסה פרומונתה
שם צרפתי של תיכון גדול באלג'יר בו למדה סבתי מישל.

גולה
כל שטח מחוץ לארץ ישראל.

פטריוטים
אנשים שמרגישים אהבה נאמנות שייכות והזדהות לארץ כל שהיא.

תנועת דרור
תנועה אשר פועלת בגולה כדי לספר על ישראל לאנשים כשהיא הוקמה וללמד את השפה העברית + המנהגים היהודיים.

ציטוטים

”"זו הייתה אהבה ממבט ראשון".- “