מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור עלייתה לארץ של סבתא צילה

סבתא צילה ואני בתכנית הקשר הרב דורי
סבתא צילה ואמא ביאנה
המתנה של 7 שנים לאישור לצאת מגבולות ברית המועצות

העלייה לארץ

בשנת 1973הגשנו בקשה לעלייה לארץ. כעבור חצי שנה קיבלנו מהשלטונות של ברית המועצות את התשובה שאנחנו לא יכולים לעזוב את גבולות ברית המועצות ללא שום הסבר. קרובי משפחה התגוררו בארץ משנת 1968 וכשנודע להם שקיבלתי סירוב לעלות ארצה, מיד ייצרו קשר עם ארגון זכויות האדם. היה ברור לכולם שמיד יפטרו אותנו מעבודה כבוגדים במולדת. קרובי המשפחה פנו לארגון ג'וינט (ארגון צדקה יהודי שהקימו יהודי ארצות הברית לעזרה ליהודים בכל העולם כולו) וביקשו לעזור לנו כלכלית במה שאפשר. בזכות הג'וינט  הצלחנו לשרוד כ-7 שנים כלכלית עד העלייה לארץ.

במשך התקופה כמסורבת עליה אני ועוד חברים שהיו באותו מצב עזרנו להרבה יהודים כספית לעלות ארצה. היינו אוספים תרומות כספיות ממשפחות יהודיות עמידות לעזור למשפחות עניות לשלם את כל ההוצאות שהשלטונות הסובייטים דרשו, כגון: ויתור על אזרחות סובייטית שנדרשה לכל אדם מגדול עד הכי קטן (סכומי עתק). כל תעודת לימודי השכלה גבוה נדרשנו להחזיר לשלטונות. (מחיר של כל תעודה היה כמחיר של דירה גדולה). כמובן שלא לכל משפחה יהודית שרצתה לעלות ארצה היו מספיק אמצעים לשלם לשלטונות. וזאת הייתה המשימה הציונית הכי חשובה – לעזור לעלות ארצה  לכמה שיותר יהודים.

אני נלחמתי עם השלטון הסובייטי בבקשות לעזוב את גבולות ברית המועצות ולעלות ארצה. קיבלנו מהם 11 סירובים ושוב ללא שום הסבר למה ומדוע. בו זמנית אנחנו מסורבי עלייה  היינו מתאספים בבית של אחד הפעילים שהיה לו ספר ללימוד עברית ובסתר רב ניסינו ללמוד את האותיות העבריות ולחשוב מה עוד אפשר לעשות כדי לעזור ליהודים הרוצים לעלות ארצה.

יום חורפי אחד, כשמזג האוויר היה מאוד קשה, בשלג ובקור הייתי צריכה להגיע לביתו של הפעיל ומרחוק ראיתי את אמו רצה אליי ומסמנת לי בידיים להסתלק משם. מאוחר יותר התברר לנו שהייתה הלשנה, לקחו את הבן שלה לבית הסוהר והוא נדון לשלוש שנות מאסר על זה שנמצא אצלו ספר אלף בית ללימוד עברית. לא נכנעתי לגורלי להיות מסורבת עליה והמשכתי להיאבק בשלטונות. יום בהיר אחד, פקיד מהשלטון לחש לי שאם ברצוני לקבל היתר עליה עלי להתגרש מבן הזוג שלי, אחרת לא יתנו לי לצאת מברית המועצות, כי הוא היה בצבא על תקן קצין בצוללות בקוטב הצפוני, והוא היה מסווג.

החיים בברית המועצות היו קשים מאוד. היינו  ללא עבודה, הטלפון היה תמיד בהאזנת סתר ובלשים היו עוקבים אחרינו כל הזמן מהבוקר עד הלילה. לפיכך קיבלתי החלטה גורלית להתגרש בתקווה שלי ולילדתי (האימא שלך) יאפשרו לעלות ארצה. למזלנו הייתה צריכה להתחיל אולימפיאדה בשנת 1980 במוסקבה. השלטונות מאוד פחדו שאנחנו, מסורבי העלייה, כולם חברה צעירים, ניצור קשר עם כתבים זרים ונספר שברית המועצות מפרה את חוקי זכויות האדם. בשנת 1979 השלטונות החליטו לשחרר הרבה יהודים לפני תחילת האולימפיאדה במוסקבה. התמזל מזלי והודיעו לי שתוך 20 יום אנחנו (אני ובתי) חייבים להסתלק מברית המועצות. אני הייתי כל כך להוטה להגיע הביתה (לעלות לארץ ישראל) שהייתי מוכנה לכל תרחיש. אנחנו היהודים (הציונים הצעירים) עזרנו אחד לשני במה שהיה אפשר. השמחה הייתה כל כך גדולה שזה פשוט קשה לתאר את זה במילים.

ויזה – היתר עלייה

תעודת עולה

ילדותי בברית הועצות

אני צילה וסרשטיין נולדתי בשנת 1955 בברית המועצות במדינת מולדובה בעיירה יהודית קטנה. גדלתי בביתם של סבי וסבתי כי הוריי היו צריכים לעבוד ולפרנס גם את עצמם וגם את סבתא סבא. לצערנו סבא שלי חזר ממלחמת העולם השנייה נכה ולא היה מסוגל לעבוד. השנים היו קשות מאוד המדינה לא הכירה בו כנכה ולא שילמה לו שום קצבה למחיה לכן ההורים שלי היו צריכים לפרנס גם את הורים שלהם.

בילדותי

 

אבא שלי חזר מהמלחמה יתום משני ההורים. הוריי עבדו מאוד קשה כדי לתחזק שתי משפחות. הילדות שלי הייתה נפלאה הייתי עטופה בחום, פינוקים (הרלוונטיים לאותה תקופה) ואהבה מהצד של סבי וסבתי. הזמנים באותה תקופה היו קשים מבחינת מחסור במזון וביגוד, לא היו לי צעצועים. סבתי תפרה לי בובה מסמרטוטים וסבי חרט לי בובה  מבול עץ וזו הייתה שמחה גדולה מאוד כי לילדים אחרים גם את זה לא היה.

בשנת 1962 התחלתי כיתה ללמוד בכיתה א'. לא היו כיתות מסודרות ולא היה בית ספר. הלימודים התקיימו בכנסיה ישנה. בחורף היה נורא קר. היה קשה ללמוד בקור כאשר בחוץ  20- מעלות ואין חימום בכנסיה. בלימודים ישבנו במעילים וכפפות. לא הייתה ברירה אחרת למי שרצה ללמוד. וכך זה נמשך למשך כל השנה הראשונה של לימודי. בכיתה ב' כבר העבירו את כל התלמידים למבנה מסודר של בית הספר.

בשנת 1967 ההורים שלי החליטו לעבור מעיירה הקטנה לעיר בשם בלץ. עיר הבירה של צפון מולדובה. ושם התחיל הסיוט שלי. הילדים העירוניים היו מאוד אלימים ואנטישמים כלפינו, היינו מתוך 35 תלמידים 8 ילדים יהודים (4 בנות ו4 בנים). כעת כולם נמצאים בישראל, התלמידים היו מתעללים בנו (היהודים) קשות. היו מקללים אותנו ומרביצים לנו קשות במיוחד לבנות. והנהלת בית הספר התעלמה. גם ההורים היה חסרי אונים. לא היה מה לעשות ולא היה לנו למי להתלונן.

כשהתבגרתי התחלתי להתעניין בעליה לארץ. כבר בתור נערה הבנתי שכאן בברית המועצות, לנו ליהודים לא יהיה עתיד טוב. אנחנו נמשיך לסבול ולספוג עלבונות מצד הלא יהודים ומצד השלטונות. בשנת 1968 התחילו יהודים מהעיר שלנו לעלות ארצה וביניהם היו גם בני משפחתי. התחלנו גם  אנחנו המשפחה שלנו לדבר ולחשוב על זה. אז ההורים שלי הרוויחו טוב מאוד והיו אמידים מאוד, היה לנו בית גדול ויפה והרבה כסף.

נישואיי לבריימן וולף – בן משפחתי

בשנת 1972 אני סיימתי תיכון ובפברואר  1973 ההורים שלי החליטו שאני צריכה להתחתן עם בריימן וולף, הבן של בת דודתה של אמי. משפחתם גם היו מבוססים ואמידים. לא שאלו אותנו אם אנחנו מסכימים פשוט החליטו עבורנו. לסרב אז להורים לא היה מקובל. הנימוק לחתונה הזאת היה שהכסף צריך להישאר בגבולות המשפחה. כך התחתנו. הייתי בת 17 והוא היה בן 21, היינו שני ילדים. מיד אחרי החתונה הגשנו בקשה לעלות ארצה.

בינואר 1974 נולדה לנו בת ביאנה (האימא שלך)

ביאנה בילדותה

 

בשנת 1978 כשהוריי קיבלו היתר עלייה ועלו ארצה, אני ומשפחתי נשארנו במולדובה לבד כמסורבי עלייה ובוגדי מולדת.

כאשר למדתי בתיכון הייתה לי מחנכת יהודייה בשם ראיסה הנגלר שמאוד אהבה אותי, היא הייתה מורה לפיזיקה. ביקרתי הרבה אצלה בבית. הבן שלה למד איתנו באותה כיתה. כאשר קיבלתי אישור לעלות ארצה הלכתי אליה להיפרד, היא לא פתחה לי את הדלת וגירשה אותי בצעקות: "בוגדת תלכי מפה". כעת היא מתגוררת בארץ.

בשנת 2008 ארגנתי אצלי בבית מפגש מחזור היה מאוד מרגש. החברים שלי מהכיתה הגיעו מכל רחבי הארץ ואחד מהם הביא גם את המחנכת. היום היא אישה מבוגרת מאוד וכמובן התרגשה מאוד, בכתה והתנצלה במילים: "אתם הייתם צעירים אבל כל כך חכמים שברחתם מהסובייטים בשנות השבעים" אנחנו היינו כל כך בטוחים שאתם בוגדים וכמובן לא רצינו לשמוע לכם. זאת תוצאה של משטר דיקטטורי סובייטי."

כיום אני מתגוררת בגפי בקריית ים.

הזוית האישית

סבתא צילה: מאוד נהנתי להעביר את ההיסטוריה של המשפחה ולספר איך עלינו ארצה. לולא התכנית הזו של הקשר הרב דורי, נכדתי לעולם לא הייתה שומעת את הסיפור. אני שמחה שניתנה לי ההזדמנות להשתתף ולקחת חלק פעיל ומשמעותי בתכנית. האווירה נעימה, המורה אורית נתנה הרגשה נעימה וקיבלה אותנו במאור פנים. הרגשנו פה כמו במשפחה, למרות שהיינו ממש מיזוג גלויות, כל סבתא/סבא ממדינה אחרת, אך לכולנו מכנה משותף וסיפורים דומים.

ליסן: נהנתי מאוד. הייתה לי הזדמנות לפגוש יותר את סבתא שלא גרה קרוב אלינו. היא מגיעה כל שבוע בשתי רכבות מקרית ים. אני מודה לה על המאמץ וההגעה שלה בשמחה רבה אלינו. נהניתי לשמוע את סיפורה המרתק ולהבין כמה קשה היה להם ומה נדרש מהם לעשות כדי להצליח לעלות לארץ. אני שמחה שבסופו של דבר הם הצליחו.

מילון

ארגון ג'וינט
ארגון צדקה יהודי אמריקאי, נוסד ב 1914 ונועד לסייע ליהודים בכל העולם באשר הם

ציטוטים

”וזאת הייתה המשימה הציונית הכי חשובה - לעזור לעלות ארצה  לכמה שיותר יהודים.“