מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור העלייה של ורדה מזרחי

אני ונכדתי גילי
אני בצעירותי (האמצעית)
נדודי העלייה של המשפחה: מטורקיה וחזרה לישראל

נדודי המשפחה

הוריי, פאני ורפאל, נולדו בטורקיה ועלו לארץ בשנת 1942 כל אחד בנפרד. הם הכירו בארץ בקיבוץ אשדות יעקב. לאחר שהתחתנו עברו לגור בירושלים, שם שני אחיי ואני נולדנו. אמי סיפרה לי שהם התגוררו בחצר אחת יחד עם משפחה חרדית שאיתם חלקו מטבח משותף. שם אמי למדה לבשל.

נולדתי בישראל בשנת 1950. גם שני אחיי נולדו בארץ. בשנת 1951, בהיותי בת שנה, הוריי החליטו לחזור לטורקיה. גדלנו שם בבית קטן, דיברנו בלאדינו ובטורקית. כשאחי הגדול היה בן 17 הוא החליט לעלות לארץ ישראל לבד. באותו הרגע בו סיפר על הדבר, לא הייתה לי דעה אבל כעבור שלוש שנים גם אחי השני החליט לעלות ארצה. בעקבות המעשה התחלתי לשאול את הוריי: "האחים שלי שם, למה אני פה?"  ואז… כעבור שנה עלינו כולנו לארץ בשנת 1964.

אני בילדותי עם הוריי

בביתי נהגנו לאכול ממולאים ומתוקים, אכלנו לרוב בקלאוות. בחג פורים לא נהגנו להתחפש אבל כן שלחנו משלוחי מנות זה לזה והדלקנו פנסים מנייר. את ליל הסדר נהגנו לחגוג יומיים ברציפות, כמקובל בגולה. מנהגים אלו נשארו עמנו מאז גירוש ספרד בשנת 1490.

עלינו באנייה מאיסטנבול לחיפה, זה לקח שלושה ימים. כאשר הגענו לחיפה, שני אחיי קיבלו את פנינו ואירחו אותנו בקיבוץ הגושרים עד שקיבלנו דירה מהסוכנות. באנייה הכרתי חברה בשם עליזה שלימים התחתנה עם אחי הבכור והפכה לגיסתי, נולדו להם ארבעה בנים. למדתי בביה"ס "אליאנס" בטורקיה ושם למדנו טורקית, עברית וצרפתית. נהגנו לשחק בתופסת, חמש אבנים, קפיצה בחבל, וקראנו ספרים, מפני שאז לא הייתה טלוויזיה.

אהבת חיי

בעלי היה שכן של דוד שלי ושם פגשתי אותו. הייתי מאוד צעירה, בת 18, והאמת היא שלא כל כך רציתי לצאת עם בחורים. אולם הוא שכנע אותי, ויצאנו כשנה וחצי עד לחתונה. החתונה נערכה בבית הכנסת. אז היה מקובל להביא מתנות, לא צ'קים: קיבלנו סירים, סכו"ם וצלחות. התחלנו לגור יחד ואני עבדתי כמזכירה בקופת חולים "מכבי". לימים פרשתי מעבודתי. כיום אנחנו אוהבים לטייל בעולם ואני מאוד אוהבת לקרוא.

הזוית האישית

הנכדה גילי: נהניתי מאוד להשתתף בתכנית. אני מאחלת לסבתי שלא תפסיק לטייל ולהנות, ושפעם אחת את תיקח אותי איתה לטיול. אני מרגישה שאני וסבתי העצמנו את הקשר בינינו.

מילון

לאדינו
לאדינו היא שפה רומאנית יהודית המדוברת על ידי צאצאי מגורשי ספרד (בעיקר יהדות הבלקן), וידועה גם בשמות "ספאניולית" (בעברית). לאדינו הוא השם הנפוץ ביותר כיום ללשון "הספרדית-היהודית", בעבר המונח לאדינו היה לשפה המשמשת לתרגום כתבי קודש בלבד הכתובה באותיות רש"י, שפה שיוחדה לכתיבה והייתה שונה משפת הדיבור. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”חיים רק פעם אחת“