מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור העלייה של הורי פנינה פרהדיאן

נדודי העלייה של המשפחה

נדודי עלייה

הוריי עלו מפרס בשנת 1949 יחד עם שני אחיי הגדולים כי אבי היה ציוני. בשנים הראשונות גרנו במושב "הודיה" ליד אשקלון במבנה והוריי התקיימו מעבודות האדמה.

בשנת 1950 נולדתי בישראל בבית החולים "צריפין". גדלתי בתקופת הצנע וגרנו בפרדס חנה, מאחר ובאותה תקופה הייתה תקופת הצנע  קיבלנו אוכל במנות, לפי מספר בני המשפחה. התקיימנו לפי מה שזרענו וקטפנו. בגלל שלא היה מבחר מדברים כרצוננו החלפנו עם שכנינו כל מיני דברים או עם המשפחה המורחבת. בביתנו הוריי דיברו בפרסית כי משפחתי עלתה מפרס.

בגיל שנה וחצי ירדנו שוב לפרס, שם גדלתי עד גיל 11 (תחילת כיתה ה'). בפרס למדתי בביה"ס "גוי" ולכן הייתי צריכה ללמוד את הקוראן- ספר הדת של מוסלמי. כמובן היה מאוד קשה משום שאנחנו כיהודים היינו טמאים, הם לא רצו לבוא במגע איתנו. למשל כשהלכתי לקנות במכולת הייתי צריכה לשים את הכסף בצלוחית מסוימת והמוכר היה לוקח את הכסף מהצלוחית. היה אסור לו לגעת ביהודיה טמאה.

בשנת 1962 הוריי החליטו לעלות בשנית לארץ ישראל. מסלול העלייה בפעם השנייה היה להגיע לעיר השלישית בגודלה: אספהן. נסיעה של יום שלם להגיע לאספהן ויום למחרת להמשיך לנסוע לעיר הבירה: טהרן, שם התארחנו אצל דודי שהיה שליח עלייה בשם: בנימין נכון. הסיבה שעלינו בפעם השנייה הייתה מאחר ודודי היה שליח עלייה והוא דאג לעלות את הצעירים הבוגרים (הילדים הבכורים) כדי למשוך כך את הוריהם לארץ ישראל. ביום שהיינו צריכים לעלות למטוס הייתה התרגשות גדולה כי כל המשפחה עלתה עם כל החבילות (משום שלא היו מזוודות). אני הגדולה עזרתי להוריי לקחת את אחד מאחיי הקטנים ביד ולעלות למטוס עם כל החבילות הקטנות אשר נקראו פיקלע. ההתרגשות התעצמה כאשר המטוס המריא ונגלו לעינינו תמונות הנוף מן החלון. כשנחתנו בארץ שמו אותנו באולם גדול מאוד שם כל העולים התרכזו, הביאו לנו כיכר לחם לבן, מרגרינה וצנצנת ריבה אדומה. בשבילנו זה היה חדש וטעים מאוד, עד היום הטעם בפה. בילדותי רקדתי, אהבתי לרקוד ריקודים ישראליים.

מקום עבודתי הראשון

עבדתי במקום העבודה הראשון שלי בגיל 15, כעבודה לחופש הגדול, במפעל קטן לתפירה שם עזרתי לבת דודתי שהייתה תופרת על מכונת תפירה. גזרתי חוטים מהמוצר המוגמר. עבדתי רק חודש אחד והרווחתי 10 לירות – פעם כסף זה היה שווה הרבה. בעבר היינו יוצאים למכולת עם לירה אחת וקונים לחם, חלב ועוד מוצר או שניים וחוזרים עם עודף! (שנת 65').

אהבה נכזבת

בתקופת התיכון בשנתי הראשונה בכיתה ט' יצאנו לגדנ"ע ושם נחשפתי להוואי ולאווירה של הצבא. התלהבתי מאוד והרגשתי שזה מאוד קוסם לי והשתדלתי להיות בין המובילות ואכן הצלחתי. בסיום הגדנ"ע המדריכה עודדה אותי כן ללכת לצבא כי התאמתי לפי הנתונים שלי והיכולות שלי. מצאתי שאני כן מתאימה לצבא וזה היה חלומי, להגיע לצבא. שנה לפני סיום קיבלתי צו ראשון והתכוונתי ללכת להיבחן ולעבור את כל המבדקים אולם מאחר ואחי הגדול היה בצבא, הוא החליט שזה לא בשבילי והוריי הסכימו איתו כי הם היו רק 5-6 שנים בארץ ולא הכירו את המנטליות בארץ. לא התווכחתי איתם כי זה החינוך שקיבלנו: להקשיב להורים ולהסכים איתם. ועל כן הצהרתי שאני דתייה שומרת מסורת. ופה חלומי לא התממש… זה היה פספוס מבחינתי כי אני מכירה את עצמי והרגשתי שהיכולות שלי לא התממשו.

סבתא פנינה בפעילות בגדנ"ע

גם כיום כאשר אני רואה חיילות אני מקנאה בהם כי הם הצליחו לממש את עצמן…

אירוע עצוב שאני זוכרת מהבגרות

אחי הגדול ממני בשנתיים היה סטודנט דתי שלמד כלכלה בשנה השנייה של הלימודים. הוא אירגן טיול לרמת הגולן וזה היה בסוכות לכן כל ארוחה שהם רצו לאכול הם היו צריכים לחפש סוכה. הם הגיעו לבריכת המשושים ברמת הגולן שזה מקום מסוכן לרחצה אך עם השגחה צמודה זה בסדר… אחי איכשהו שחה בבריכה ואיכשהו הסטודנטים שמו לב שהוא לא במיטבו אז הם הוציאו אותו מן הבריכה והשגיחו עליו מספר דקות. איכשהו הוא שוב נכנס לבריכה והוא טבע. כאשר הגיעה אלינו ידיעה זה היה בשבילי האסון הכי גדול משום שהייתי מחוברת אליו מאוד. שנים אני "מחפשת" אותו, אם זה ברחובות או באוטובוס או בכל מקום. מתגעגעת לקולו, מתגעגעת אליו…

הזוית האישית

הללי: נהנתי מאוד להשתתף בתכנית. סבתי סיפרה לי את סיפורה ואני נהנתי והסתקרנתי לשמוע. העשרתי את הידע שלי על סבתי ועל התקופה של פעם, בכלל. העצמנו (אני וסבתי) את הקשר שלנו והכרנו הרבה יותר אחת את השנייה.

מילון

גדנ"ע
גַּדְנָ"ע (גדודי נוער או גדודי נוער עברי) הוא ארגון ישראלי לחינוך טרום צבאי. הגדנ"ע הוא מסגרת חסות של צה"ל שאמונה על הפעלת הנוער והכנתו לשירות צבאי. מקום המדינה ועד תחילת שנות ה-90 פעלה המערכת כפיקוד ייעודי שקם כהמשך ועל בסיס מסגרת הגדנ"ע המחתרתית שהפעיל ארגון ההגנה בשנות הארבעים, בה הוכשרו בני הנוער לשירות במסגרות כמו חי"ש ופלמ"ח.

ציטוטים

”חשוב להתעקש ולהגשים את הדברים שאני אוהב וחשובים לי בחיי.“