מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור עליה לארץ ישראל

אני ונכדתי היקרה רינת
אני ומשפחתי במרוקו
ארץ ישראל נקנית בייסורים

שמי גבאי אלישבע (לשעבר זרמן אלחדד), בת של זוהר ויעקוב אלחדד. נולדתי באויזן בשנת 1949. הרביעית מבין שמונה אחי ואחיותי. הורי בני דודים כלומר שני סבי אחים.

אבי עסק במסחר ואלו אימא שלי הייתה עקרת בית ובנוסף עסקה במלאכת הרקמה והסריגה ולימים אף התפרנסה מהם  בכבוד.

גרנו בסמוך למלאח,  ליד השוק ולמדנו בבית הספר אליאנס, גם הורי למדו בבית הספר הזה.

נוער החלוץ לפני המחנה – הפרידה הקשה של אחיותי מהמשפחה

בשנת 1956 הגיעו שליחים מהסוכנות היהודית למרוקו וניסו לשכנע את כל המשפחות היהודיות שבאויזן, לשלוח את ילדיהם הגדולים לארץ, דרך עליית הנוער. הבטיחו להורים שמיד יעלו גם אותם. כמובן הפעילות הזו נעשתה בחשאי. הורי התלבטו מאוד, אך מאחר שראו שרוב המשפחות הביעו את הסכמתן וכמובן אהבת ארץ ישראל שבערה בליבם,  גם הם הסכימו ושתי אחיותי הגדולה פורטונה בת 12 ופלוירה בת 10 עלו לארץ. אחרי שהייה  של כחצי שנה במחנה במרסיי שבצרפת, הגיעו לארץ לפנימיה בטבעון.

בתחילה לא היה שום קשר של הורי עם אחיותי. מאוחר יותר הורי יצרו קשר ממכתבים שנשלחו לדודים שגרו בצרפת והם דאגו להעביר את המכתבים לארץ.

הפיכה במרוקו

בינתיים הייתה הפיכה במרוקו, מפלגת האסטיקלאל השתלטה במרוקו ודרשו את סילוקם של הצרפתים (השלטון הקולניאלי) ולקבל עצמאות. הם הגלו את המלך, מוחמד ה-5, ממרוקו  לאי מדגסקאר ולכן נעצרה העליה  לארץ.

הורי אבי ז"ל כאבו מאוד את הפרידה משתי  בנותיהם. אבי חלה במחלה קשה, משברון לב, ועל ערש דווי מלמל את שמותיהן של אחיותי ובקש מה' שיזכה אותו לראותם לפני מותו,  אך הוא לא זכה.

הדודים שלי  הבהילו אותו לבית חולים בעיר פאס, ושם נפטר ונקבר בבית העולמים בפאס. אנחנו עברנו   לגור בפאס ליד הדודים עד עלייתנו ארצה.

קשיי קליטה של אחיותי בארץ

אחיותי הגיעו כאמור לפנימיה  בטבעון, לשם מגיעה משלחת מורכבת מנציגי המפלגות ומחליטים לאן לשבץ את כל ילדי העולים. בתחילה בקשו לשבצם לקבוצות של השומר הצעיר, אך אחיותי התנגדו ובכו וטענו שהם באו מבית דתי, לבסוף החליטו להפרידם. פרידה שובצה לפנימית בית אברהם של אגודת ישראל, ואלו שושנה שובצה בבארות יצחק של הפועל המזרחי. כמה אכזרי היה מצדם להפריד ביניהן אחרי ששנה לפני כן, נפרדו מהוריהן כשהיו בגיל 12-13. בחופשות ובחגים נפגשו בביתה של דודה צדיקה שגרה בקריית שמונה היא הייתה בשבילן אמא  רחמנייה.

הפגישה המרגשת עם אחיותי והקליטה בארץ

כעבור שמונה שנים 12/1963 עלינו לארץ, כשאחיותי הסכימו לקבל על עצמן את האחריות לפרנסת המשפחה. עלינו באוניה הורדוס. פורטינה ופלורה ודודי חיכו לנו בנמל חיפה. אמי וששה אחי ואחיותי יורדים מהאונייה ומגיעים לארץ. אימי מנשקת את אדמת ארץ ישראל והנה שתי אחיותי ודודי מתקרבים אלינו בצעקת גיל ובכי, כולנו בכינו מרוב התרגשות ושמחה וגם הקהל שהיה בסביבה התרגש ומחו דמעה.

אותו לילה היינו בביתו של דודי בבת ים, וכל הלילה היינו ערים וספרנו כל הקורות במשך שנות הפרידה הארוכות.

הגענו למעברת חולון (כך ביקש דודי שנגור בקרבתו). אימי עבדה במפעל לודויזיה (טקסטיל), אני שובצתי בפנימייה בכפר אליהו גדרה, לכיתת עולים. המשכתי שם את למודי בתיכון ואחר כך בסמינר למורות.

ב"ה כולנו הקמנו בתים בישראל ומרגישה שאנו חיים את קיבוץ הגליות. אנו מודים לבורא עולם שזכינו לצאת ממדינות ערב, לעלות לארץ ולחיות חיי חרות ומסע בארץ ישראל, הצלחנו כולנו לרכוש השכלה ולהביא ילדים שאף הם הקימו בתים לתפארת מדינת ישראל. ב-2010 שושנה ואני (פרידה נפטרה כמה שנים לפני כן ממחלה) נסענו למרוקו (בקור שורשים), בקרנו באויזן, עיר מולדתנו וכן בקברו של הצדיק בעל הניסים רבי עמרם בן דיאוין, וכמובן פקדנו את קברו של אבי זיכרונו לברכה בפאס, שאחותי שושי לא הייתה בהלוויה  ובכך סגרה מעגל, כל אנשי הקבוצה בטיול השתתפו בהשכבה ליד קברו של אבי ומחו דמעה מרוב התרגשות.

הזוית האישית

אלישבע ורינת נפגשו ותיעדו יחד את סיפור עליית המשפחה לארץ.

מילון

"מלאח"
מקום בו גרו יהודי במרוקו במרוכז.

ציטוטים

”ארץ ישראל נקנית בייסורים"“