מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור משפחתי

רז אדרי ואורי פוליטי
סבתות רוסיה ותימניה
עפרה בן דב מספרת על משפחתה לדורותיה

סיפור משפחתי

עפרה היא צברית (ילידת ישראל) וגם אמא שלה צברית שנולדה בכפר יחזקאל שבעמק יזרעאל. אמא של עפרה הייתה הבת הבכורה ואחר כך נולדו לה עוד אח ושתי אחיות. למשפחתה של עפרה יש סיפור מעניין ומיוחד. סבא שלה, קלמן, שעלה מרוסיה בשנת 1920, חלוץ שעבר הרבה תלאות בדרך. סבתא שלה שושנה באה עם משפחתה מתימן לבן שמן בשנת 1909.

בבן שמן, קלמן ושושנה נפגשו, בזמן שעבדו בשדה והתאהבו (קלמן נהג לספר שהוא ראה זוג עיניים שחורות מציצות מבין השיחים) ורצו להתחתן. הוריה של שושנה ניסו לחתן אותה עם בן העדה התימנית שהיה יותר מבוגר והיא סירבה והוריה ניסו להחביא אותה כדי שלא ימצאו אותה.

למרות התנגדות הוריה הם החליטו להתחתן והחברים של קלמן הבריחו אותה מבן שמן והם נישאו. כשההורים של שושנה שמעו על החתונה עם קלמן החלוץ, שלא היה דתי, הם כעסו מאוד. אבא שלה קרע קריעה ישב שבעה (מנהגי אבלות) ולבן שנולד אחר כך קראו מנחם כדי שינחם אותם על בתם שושנה. משפחתו של קלמן השתתפה בחתונה לאחר שמנחם מנדל, אבא של קלמן שהתנגד תחילה הסכים לנישואין.

הסיפור על נישואי קלמן החלוץ מרוסיה ושושנה התימניה והיפיפייה התפרסם והיכה גלים בכל הארץ שהייתה קטנה, מאחר ואלה היו הנישואים הראשונים בין שתי העדות (רוסי ותימניה) דבר שלא היה מקובל. חתונה זו פתחה פתח לנישואין בין תימנים ואשכנזים וסימלה תחילתה של תקופה של כור היתוך בין תרבויות ועדות שונות בארץ.

לאחר שנולדו לקלמן ושושנה בן ושלוש בנות, ההורים של שושנה השלימו איתם והיו באים לבקר אותם. אחרי הרבה שנים כתב שלמה טבעוני את הספר "אהבת הדסה" על כל הסיפור המשפחתי.

על כריכת הספר מופיעה התמונה של סבתא רבתא מרים נדב שעלתה מתימן, וסבתא רבתא מירה בסין שעלתה מרוסיה. התמונה צולמה בחתונה של עפרה ויוסי בן-דב ונוכחותן בחתונה הייתה מאוד מרגשת וריגשה את כל הנוכחים.

התיאטרון לילדים ולנוער של ארנה פורת המחיז והציג את המחזה שנקרא "אהבה אפשרית" שמספר את הסיפור המשפחתי. המחזה הוצג בכל רחבי הארץ ובבתי ספר תיכוניים וזכה להצלחה רבה. בשנת 1974 הוזמנו חמשת הדורות של המשפחה להשתתף בתכנית "שרתי לך ארצי" של אליהו הכהן ודן אלמגור. בתכנית סיפרו את סיפור הנישואים של שושנה וקלמן בסין, כל קורותיהם ועל המשפחה שמנתה חמישה דורות. עפרה הייתה הבת הראשונה, הנכדה הראשונה והנינה הראשונה במשפחה. (וכפי שסיפרו הנכדה הראשונה של עמק יזרעאל המזרחי).

קלמן ושושנה היו ממקימי מושב כפר יחזקאל הם הקימו משק לתפארת, רפת לחלב, לולים, ירקות ועצי פרי. בשנת 1934 סבא קלמן התחיל לעבוד באגודת המים בעמק והיה אחראי על הבארות, האגמים ומשק המים באזור.

אחרי קום המדינה (בשנות ה-50) הגיעו לארץ עולים רבים ששוכנו במושבים (חלקם כפרים ערביים שננטשו ע"י התושבים) וסבתא שושנה יצאה להדריך במושבים ואח"כ מונתה למדריכה אזורית.

היא גרה במושבים, הייתה עוזבת את ביתה בכפר-יחזקאל ביום ראשון מוקדם בבוקר וחוזרת ביום שישי בצהרים. בזמן שהייתה במושבים היא דאגה וטיפלה בכל צרכיהם, לימדה את האימהות לבשל לתינוקות, וטיפול בהם. פעלה רבות בנושאי קטינים (בנות 12-13 נישאו לגברים מבוגרים כפי שהיה מקובל בארצותיהם). סבתא הדריכה שנים רבות במושבי המועצה בגליל המערבי ובחוף הכרמל, לדבריה ראתה סיפוק רב בעבודתה והייתה מוערכת ע"י התושבים, איתם הגיעה להישגים רבים.

במושב נולדו ארבעת ילדיהם (שלוש בנות ובן) שכולם המשיכו כחקלאים במושבים בעמק ובשרון. הם זכו ל-13 נכדים ונינים רבים. כל הנכדים והנכדות שירתו בצה"ל. הנכדים הבנים שירתו כולם בסיירות מובחרות- שקד, מטכ"ל ושייטת 13.

דבורה הבת הבכורה הכירה את יוסף שעלה לארץ מגרמניה בשנת 1938 בגיל צעיר עם עלית הנאצים לשלטון, במסגרת עלית הנוער שהעלתה צעירים מאירופה למושבים וקיבוצים ברחבי הארץ. יוסף הגיע לכפר יחזקאל ועבד בבית של מושבניק. הם התאהבו ונישאו וגרו בצריף ליד ההורים קלמן ושושנה. עם עליית הנאצים לשלטון חל איסור לסחור עם יהודים. אבא של יוסף היה סוחר בקר באזור מגוריהם ובעקבות האיסור נגרם לו נזק ולא יכול היה להתפרנס דבר שפגע בו מאוד. הוא קיבל התקף לב ונפטר.

.

אמו סבתא אנה נשארה והקשר איתה נמשך במכתבים. לאחר זמן מה נפסק הקשר ותקופה ארוכה לא ידעו מה קורה איתה. הפעם אחרונה שהתקבל ממנה אות חיים הייתה ב-1.9.1942  כששלחה גלויה בה ברכה את בנה יוסף ליום הולדתו. ובתקוה שהמלחמה האיומה תסתיים והיא תוכל לפגוש אותו ואת משפחתו בארץ. מחנה דה מיל 1942 1.9

"ילדי הטובים טובים, בחיפזון לפני נסיעתי. הישארו בריאים יקיריי, מקווה להתראות בקרוב, מפרנץ קיבלתי אתמול מכתב מלא שביעות רצון ומפורט, שלומם טוב. כתבו לכתובת של ארנסט. במידת האפשר תשמעו לעיתים תכופות ומיד ממני. סליחתכם על הכתב המקושקש עליי עוד לארוז מזוודות. נשיקות חזקות מקרב לב מקווה שפגישתינו לא תארך מידי באהבה שלכם אמא וסבתא. להתראות וכל טוב דווקא ביום הולדתו של פרנץ אני נאלצת לעבוד."

לאחר הגלויה הזו לא שמענו מסבתא אף מילה.

רק לאחר הרבה שנים נודע כי הייתה בפריז במחנה דרנסי שם רוכזו כל היהודים ומשם נשלחו כולם לאושוויץ. שם מצאה את מותה בתאי הגזים בשנת 1942. עפרה היא בתם הבכורה של דבורה ויוסף, נכדה ראשונה ונינה ראשונה במשפחה המורחבת. כשנולדה, הודיעו מבית החולים העמק שבעפולה- הילדה ילדה ילדה.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס אביה יוסף, לצבא הבריטי, כמו צעירים וצעירות ישראלים רבים. במסגרת זו הוא שירת במצרים, בלבנון, בסוריה ובעיראק.

כשהיה בעיראק בעיר בצרה החליטו חלק מהפלוגה שלו שעם חזרתם לארץ יקימו מושב. וכך היה.

ב-1 לאוגוסט 1946 הם הקימו את בצרה בשרון, והמשפחה עברה לגור בבצרה עם עפרה ואחותה שלומית שהייתה בת שנה. עפרה הייתה הילדה היחידה בגילה ללא חברה ולמדה בבית הספר תל מונד בכיתה א. ולאחר מכן סיימה בי"ס עממי ברעננה. בבצרה נולד אחיה חנן.

לקראת בי"ס תיכון חזרה לגור אצל סבא וסבתא בכפר יחזקאל ולמדה בתיכון המשותף בגבע. כאן במסגרת התנועה והחברים במועדון הנוער הכירה את יוסי בן-דב שהגיע ביחד עם אחיו מסוריה. יוסי היה בן שבע ואחיו דוד בן תשע. שניהם הגיעו לארץ ללא ההורים עם ילדים שהוברחו באותה שנה (1945) מסוריה לארץ והגיעו בדרך לא דרך לאחר תלאות רבות. כאן הם גרו למדו ועבדו אצל משפחות במושבים ובקיבוצים. במסגרת העלייה הזו הבלתי לגלית הגיעו באותה תקופה 1000 ילדים צעירים לארץ. חלק גדול מהדרך הלכו ברגל. בלילות ובימים הסתתרו כדי לא להיתפס. את החלק האחרון של הדרך הבריחו אותם במשאיות של הצבא הבריטי אותן נהגו חיילים ישראלים ששרתו בצבא הבריטי.

יוסי היה בתחילה במושב בית-יוסף. במלחמת השחרור המושב פונה וחלק מתושביו הובאו לכפר יחזקאל. חלק מהזמן יוסי היה אצל משפחת שדה-חן ולמד בעפולה. בתיכון למד בבית הספר החקלאי "הכפר –הירוק".

 

את כל תקופת הילדות, הנעורים והצבא בו יוסי שירת כמוכ'ם על "אחי אילת" יוסי עבר לבד עם כל הקשיים הכרוכים בכך, ללא הורים, ללא משפחה וללא אמצעים. (באותן שנים לא היה קיים המושג "חייל בודד". כיום יש מי שדואג  לחיילים הבודדים).

תקופה קצרה לאחר עלייתו לארץ הוא קיבל מידי פעם מכתב מהוריו ואח"כ הקשר נותק (עקב מלחמת השחרור). הוריו עם אחיו ואחיותיו הגיעו לארץ שנתיים לאחר הנישואים של יוסי ועפרה. כמובן שלא היו נוכחים בחתונה ולא ידעו על- הנישואים כי לא היה שום קשר עם המשפחה בסוריה. לאחר סיום התיכון בגבע, עפרה חזרה לבצרה ולמדה בסמינר הקיבוצים בת"א במגמת גננות.

עם סיום הלימודים ושירות קצר בצבא התחתנה בשנת 1959, עם יוסי בן דב שבאותן השנים עבד כמדריך חקלאי במושב מסלול בנגב המערבי. לשם הוא הגיע כמו בני מושבים רבים באותה תקופה שנענו לקריאתו של ראש -הממשלה דוד בן –גוריון, לבני המושבים לרדת לנגב לעזור במושבי העולים, שבאו בעלייה הגדולה מארצות רבות והופנו למושבים ועיירות פיתוח. רובם לא הכירו את העבודה החקלאית וחיו בתנאים קשים מאוד מבחינה כלכלית וביטחונית. בחלק מהמקומות סבלו מפגיעות של הפידאיון ("המחבלים" של אותה תקופה). לאחר הנישואין בשנת 1959 עפרה עברה לגור במושב מסלול שם עבדה שלוש שנים כגננת. גם כאן התנאים היו קשים. הגן היה בצריף, 42 ילדים בגיל 3-5 שבגן קיבלו בנוסף לחינוך, ארוחת צהריים חמה. בחורף היה גשום וקר מאוד ובקיץ החום היה כבד.

בסוף שנת 1961 לאחר שלוש שנים במסלול, עברו לגור בבאר שבע לשכונה ה לדוגמא, שכונה חדשה שרק הוקמה. עפרה עבדה כגננת בב"ש ובעלה יוסי במכון לחקר הנגב שלאחר מספר שנים הפך למכונים למחקר שימושי של אוניברסיטת בן גוריון.

עיקר עיסוקו והתמחותו היו בנושא של "צמחים עמידים ליובש ולמים מליחים" (נושא שהיה מדובר באותה תקופה עקב מחסור במים). הוא נסע הרבה לחו"ל לחפש ולהביא צמחים. להתאימם ולסגלם לתנאי הארץ. בשנת 1990 יוסי יצא לשנת שבתון באוסטרליה ובניו-זילנד. עפרה נסעה איתו. המטרה הייתה למצוא באוסטרליה זני אקליפטוס חדשים וצמחים נוספים. במסגרת זו ביקר בגנים בוטניים ובמקומות רבים ברחבי היבשת הגדולה, והצליח להביא לארץ הרבה מאוד זנים חדשים של צמחים נוספים בנוסף לאקליפטוסים. חלק גדול מצמחים אלה ניתן לראות כיום בגנים ברחבי הארץ.

בהמשך עבודתו נסע לארצות "העולם השלישי" להדריך את המקומיים בגידול צמחים בתנאים השוררים שם, ושיטות עבודה חדשות בעיקר בכדי שיוכלו להגדיל את כמויות התוצרת שקיבלו, ולהתגבר על הרעב הקשה השורר בארצות אלה.

על עבודתו והצלחתו בפיתוח צמחים, יוסי קיבל פרס מאת המדען הראשי דן לבנון בתערוכת משוב בשנת 2000, ומספר מדליות בתערוכות פרחים בחו"ל.

יוסי נפטר לאחר מחלה קשה בשנת 2012. בשנת 2014 נערך בקיבוץ ניר-עוז שבנגב כנס אדריכלי נוף וגננים מכל הארץ. הכנס נערך פעם בשנה, והוקדש השנה לזכרו של יוסי, שם נקראה על – שמו חלקת איקלום צמחים שחלק גדול מהם יוסי נתן לגן הבוטני.

גם הוריה של עפרה שהיה להם משק חקלאי גדול בבצרה תרמו רבות לחקלאות בארץ. אביה יוסף, היה מדריך ארצי לגידול כותנה. עם תחילת גידול הכותנה בארץ בשנות החמישים, ואמה הייתה פקחית מזיקים בשדות הכותנה.

באמצע שנות השישים נשלחו הוריה של עפרה מטעם מש"ב (המשרד לשיתוף בינלאומי של מדינת ישראל) לשליחות של שנתיים לתאילנד. בתאילנד הם הקימו בדרום, חווה חקלאית בה לימדו את התושבים המקומיים כיצד להכין את השטח (לאחר ביעור היערות) שיטות עבודה, וגידול ירקות חדשים, כדי לקדם את האזור. בשנות ה-80 נסעו לניקרגוואה והונדורס להדרכה חקלאית.

בב"ש נולדו לעפרה ויוסי 2 בנות, יפעת וטל. שתיהן נשארו לגור ולעבוד בנגב.

בשנת 1974 במסגרת פרויקט "שיקום שכונות" של הממשלה. עפרה יצאה להדרכת גננות באיזורי פיתוח בשדרות ובאופקים ובשכונות מצוקה בב"ש. המטרה הייתה להדריך ולקדם את הגננות והסייעות בגנים. לאחר מכן במשך שלוש שנים הייתה מדריכה פדגוגית של גננות עולות מרוסיה ומארגנטינה במכללת קיי בב"ש. גננות שעלו באותן שנים לארץ והיה צורך להדריכן בשיטות העבודה בארץ וללוותן לאחר-מכן בעבודתן בגנים. כמו-כן הייתה מפקחת על הגנים הפרטיים בב"ש שבאותה תקופה שאפו להתקדם, ולהיות גנים מוכרים ע"י משרד החינוך. עבודה שכללה ביקורים בגנים והרבה השתלמויות לגננות.

בשנת 1978 עפרה פרשה לגמלאות מעבודתה במשרד – החינוך. עם הקמת "להבים", ישוב קהילתי מצפון לב"ש, עברו לגור בו והיו בין המתיישבים הראשונים. יוסי היה חבר בוועד היישוב ויעץ לגבי הצמחייה בישוב שרק הוקם. לאחר הפרישה עפרה התנדבה הרבה שנים, יום בשבוע בבית חולים סורוקה. עד לחודשים האחרונים שהפסיקה עקב בעיות בריאות אבל מקווה לחזור בהקדם. ובשנים האחרונות מתנדבת מדי פעם כשופטת בתחרות של ארץ ישראל יפה.

כיום עפרה גרה בבית שבנו בלהבים ונשארה לגור בו לאחר שהתאלמנה לפני 5 שנים. בתה הבכורה יפעת ומשפחתה גרים ועובדים בב"ש. נולדו להן שתי בנות. הבת הצעירה טל נישאה והקימה את ביתה, וגרה בלהבים. 2 בנותיה הגדולות לומדות בתיכון אשל-הנשיא והבן בביה"ס בלהבים.  וכיום הבת טל עובדת בכמה מקומות בנגב ומלמדת באוניברסיטת בן גוריון. הנכדה הבכורה התחתנה לפני 6 חודשים עם בחור יליד שדרות. הם הכירו בזמן שלמדו במכללת ספיר.

וכך נוספו למשפחה עוד שתי עדות- מרוקו וטוניס.

וכך השושלת המשפחתית שהחלה בשנת  1920 בבן-שמן, שם הכירו חיו ועבדו סבי קלמן בסין, החלוץ שעלה מבוברויסק שברוסיה וסבתי שושנה נדב שעלתה עם משפחתה מתימן, נישאו למרות התנגדותם החריפה של הוריה, והיו הנישואים הראשונים בארץ בין תימניה לרוסי, נישואין שנודעו והתפרסמו בכל הארץ שהייתה אז קטנה.

אותה שושלת שבהמשך נקלטו בתוכה, בעקבות הנישואין יוצאי ארצות רבות שקצרה היריעה מלהזכירם.

ברצוני רק לציין שכלם התקבלו בלב שלם ובשמחה רבה ונקלטו במשפחה, "השבט", כפי שסבי קלמן נהג לכנות את משפחתו הרחבה.

 

לצערי כיום נפגשים רק באירועים מיוחדים אבל פחות לעומת שנים עברו, עקב התרחבות המשפחה, גילם של חלק מבני המשפחה והמרחק הגאוגרפי. אבל לשמחתי, ובוודאי למייסדי השושלת- כולם נשארו בארץ וגרים מהצפון ועד הערבה בדרום.

ואני כאמא ל-2 בנות וסבתא ל-5 נכדות ונכד, משתדלת לספר על העבר ולהקנות להם ערכים ואהבת הארץ עליהם התחנכתי וגדלתי. תקוותי שימשיכו ללכת בתלם בו הלכו אבות אבותיהם. שהשקט והשלווה והשלום ישררו בארצנו הקטנה והאהובה שרבים כל-כך נלחמו ונתנו את חייהם על קיומה.

כל שנבקש לו יהי… חוה אלברשטיין

( שירה של נעמי שמר)

 

הזוית האישית

נהניתי מהסיפור המשפחתי של עפרה. הסיפור כולל חלק מההיסטוריה של ישראל ולפני הקמת המדינה נהניתי מאד מהעבודה עם רז ואורי ההקשבה והרצינות שלהם וההתיחסות לסיפורי המשפחה שלי שכוללים חלק גדול מהעבר של הארץ לפני הקמת המדינה.

מילון

אהבה
סיפור אהבה

ציטוטים

”הגלויה האחרונה“