מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור משפחתי במקביל להקמת המדינה

נכדתי האהובה איילי ואני
משפחתי
"... כל חיי חייתי בצניעות ובהסתפקות במועט כי כך לימדו אותי, קשיי היום והחיים עצמם, אבל כשאני מביטה לאחור אני גאה ומלאת סיפוק".

שמי מרים לוי. נולדתי בקהיר שבמצריים בשנת 1947. עליתי לארץ בשנת 1949 עם המשפחה הגרעינית שלי. איני זוכרת דבר ממצרים כי עליתי לארץ בגיל שנתיים בערך ולכן אספר על מצריים ועל העלייה לארץ מסיפורים ששמעתי במשפחתי.

 

הוריי, קלמונטין ואלפונס שויקה, נולדו במצריים וחיו בסביבה מעורבת, יהודית – ערבית. הם חיו בקהיר עם כל המשפחה המורחבת והיחסים עם הערבים לא היו הדוקים, אך היו תקינים ושלוים יחסית. כאשר נולדה מדינת ישראל ב- 1948, הורעו היחסים עם הערבים והפכו לעויינים. יהודים רבים, ביניהם הוריי, הבינו כי לא יוכלו לקיים את מעמדם הכלכלי וחששו מההמשך והתגברות ההתנכלויות כלפיהם.

ביום ההכרזה על הקמת המדינה, לא יכלו היהודים להביע את שמחתם בפני השכנים הערבים מחשש להתנכלויות ברחוב, והוריי בטאו שמחה זו בהחלטה לעלייה לארץ. עצם המחשבה שלהם לחיות בין יהודים בארץ, גרמה להם לזרז את ההכנות לעלייתם. הסוכנות היהודית פעלה בסתר במצריים. המצרים העלימו עין מיציאת היהודים מהמדינה, מעין הסכם שבשתיקה אך לא הרשו לצאת עם רכוש. לכן, הוריי ניסו למכור את רכושם טרם צאתם ומה שנותר, הולאם על ידי הממשלה המצרית. המצרים גם לא הרשו ליהודים לצאת ממצריים ישר לישראל, האויבת שלהם, לכן הגענו קודם  לאיטליה, לעיר ברינדיזי, שם שהינו כחודש ובינתיים פעלה הסוכנות היהודית כדי להכין את המשפחות לעלייה לארץ. אחרי חודש הגענו לנמל חיפה ומשם הועברנו ל"טירה", מרכז קליטה ליד חיפה בו שהינו כחודש במחנה אוהלים בתנאים קשים מאוד. משם עברנו למחנה עולים, "בית ליד", ליד נתניה לכעשרה חודשים, במהלכם הקציבו לנו דברי מזון מאוד בסיסיים. חברים של הוריי, שילדיהם היו גדולים יותר, ויתרו על חלק מההקצבה היומית שלהם לטובתי כי הייתי עדיין תינוקת. מדי יום, אחד מבני המשפחה היה עומד בתור שהיה ארוך מאוד וממתין לקבל את ההקצבה היומית של מנות אוכל לכל בני המשפחה. במחנה עולים אנשים לא עבדו והיו נתמכים ע"י מחלקת הקליטה, כולל מנות אוכל שחולקו מדי יום.

מדינת ישראל הצעירה הייתה חסרת כל והתקשתה לקלוט את כל גלי העלייה. לכן הקימו מעברות – שהיוו מעין שיכון זמני לעולים (מלשון מעבר). המעברות נבנו כדי לתת מענה זמני  בלבד לדיור לעולים הרבים עד שיועברו למבני קבע. מסיבה זו היו המבנים דלים: אוהלים, פחונים, אסבסטונים וצריפים.

אותנו העבירו למעברת ג'ליל שהייתה בדיוק באמצע הצומת של מחלף הסירה של היום ממש מתחת למגדל המים שתמונתו של הרצל מזדקרת בהרצליה. קיבלנו שני צריפי עץ, אחד להורים ואחד לילדים וחיינו שם כשש שנים בתנאים לא פשוטים, בצריף אחד חמישה ילדים. בשנים הראשונות לא היה חשמל במעברה והשתמשנו בעששית. מאוחר יותר חיברו חשמל לצריפים אך היו הרבה הפסקות חשמל.

 

היה ברז מים למספר גדול של משפחות וכנ"ל גם שירותים ציבוריים בחוץ (מבנה בטון עם חור באמצע) ומקלחות ציבוריות, וכדי להגיע לכל אחד מהמבנים היה צריך לעמוד בתור.

במעברה היה ערב רב של עולים שהגיעו מגלויות שונות. למדתי מילים רבות בשפות שונות וחיינו חיים של יחד. להוריי היה קשה מאוד במעברה לפרנס חמישה ילדים, אבל לי יש זיכרונות יפים משם: כל חיינו התנהלו מחוץ לצריף, שחקנו עם ילדים בכל הגילאים כשהגדולים יותר שומרים על הקטנים והיו יחסי אחווה ורעות בינינו. לא הכרתי חיים אחרים טובים יותר במקומות אחרים וייתכן שזו הסיבה שאהבתי את החיים במעברה, לא היה לי בסיס להשוואה.

בג'ליל, קבלנו, כאמור, צריפים, שהיה קר בהם מאוד בחורף ודלפו מים ומחניק מאוד בקיץ, אבל היינו שמחים בחלקנו כשבחורף קרסו אוהלים, עפו פחונים עם הרוחות העזות ומשפחות רבות נותרו ללא קורת גג ואילו הצריפים שלנו עמדו איתן.

הוריי עלו ראשונים לארץ כשהם משאירים מאחור את כל משפחתם במצרים (סבים, הורים, אחים ודודים). עד היום, קשה לי להבין, כיצד עזבו הוריי את כל משפחתם במצריים והיו הסנוניות הראשונות להגיע לארץ, הגיעו לבד אל הלא נודע. איני יודעת איך הייתי אני נוהגת. ספק רב אם הייתי מסוגלת להיפרד ולהתנתק מכל המשפחה …

כעבור כשנה אבי כתב מכתב לאחיו במצריים, בו סיפר שהמצב קשה מאוד בארץ ושהוא מרגיש בודד, בלי משפחה ושכנע את אחיו, מרקו, למרות הכל לעלות לארץ, כי זו מדינת היהודים. אחיו השתכנע ועלה לארץ ומשיחות שהיו עם בנו יחידו, הם מודים על המכתב שהובילם לארץ דווקא ולא לארצות אחרות כמו שאר בני המשפחה שהיגרו לארצות הברית ולברזיל.

השנים הראשונות בארץ היו קשות. הייתה תקופת ה-"צנע" בה המדינה הנהיגה תלושי מזון בעזרתם יכולנו לקבל פריטי מזון בסיסיים (קמח, ביצים, סוכר…). למזלנו, לאבי הייתה חנות דגים והוא מכר דגים תמורת "בונים", מעין תלושים שהמדינה הקציבה לכל משפחה. בזכות החנות יכולנו לאכול מאכלים לא שגרתיים בימים ההם, כמו דגים ועופות שנאכלו אך ורק בחגים ובהמשך גם בשבתות. אחרי שש שנים, הצליחו הוריי לחסוך כסף ולקנות בית בנוף ים.

לילה אחד, אמי התגעגעה מאוד להוריה ולאחיה שנשארו במצריים, היו לה נדודי שינה והיא התקשתה להירדם. פתאום היא שמעה קריאות "קלמונטין, קלמונטין". תחילה חשבה שהיא חולמת, אבל הקריאות הלכו והתחזקו מבחוץ. גם אני שמעתי שמישהו קורא בשם אמי. מיד יצאנו כל בני המשפחה ממיטותינו ופתחנו את המרפסת. מה נדהמנו לראות את ההורים של אמי הולכים לאורך הרחוב, קוראים "קלמונטין, קלמונטין". מסתבר שהם הגיעו ממצריים באמצעות הסוכנות היהודית ולא ידעו את כתובתם המדויקת של בתם (אימי). נהג המונית שהסיע אותם לנוף ים הראה להם היכן רחוב העולים החדשים ונסע לדרכו. המפגש היה מאוד מרגש, נשיקות ודמעות של געגועים ואושר. אמי לא ראתה את הוריה במשך שבע שנים ואני, הכרתי לראשונה את סבי וסבתי בגיל תשע, בערך.

אנקדוטות

  • בנוף ים לא הייתה חטיבת ביניים, למדנו בבית ספר יסודי מכתה א' עד כתה ח'. ביה"ס היה קטן מלאכלס את כל התלמידים, לכן, למדנו במשמרות. שבוע למדתי בוקר ושבוע התחלתי ללמוד בצהריים. הייתה גם משמרת שלישית בערב. ביה"ס שימש כאולפן לעברית למבוגרים, ואמי למדה שם בערבים ואני, הקטנה, עזרתי לה בקריאה.

  • בילדותי לא היו כמעט משחקים בבית ומיד אחרי בית הספר הייתי יורדת למטה עם כל ילדי השכונה ומשחקת בתופסת, מחבואים, חמישה מקלות וגולות.
  • להוריי לא הייתה מכונית פרטית והנסיעות המועטות שעשינו היו  באוטובוסים ישנים של אגד. נסענו עם כל המשפחה לדודים וזה היה למעשה הבילוי העיקרי שלנו.
  • בילדותי, לא הייתה קיימת עדיין החברה להגנת הטבע והיו בסביבה המון נרקיסים, כלניות, רקפות שלא היו מוגנים. בשבתות נהגנו ללכת ברגל עד הרצליה לביצה גדולה וחזרנו תמיד עם זרים גדולים של נרקיסים.
  • בנוף ים הייתה ספרייה ניידת (טנדר גדול עם ספרים), שהייתה מגיעה אחת לשבוע והוריי החליפו ספרים בצרפתית, באופן קבוע.

סיפורי חפצים

  • אמי בישלה באמצעות פרימוס ופתיליה. בחלק התחתון שלהן היה מיכל שלתוכו שפכו נפט. הפתיל ספג נפט ואמי הדליקה בעזרת גפרורים.

  • לא היה תנור אפיה ואמי אפתה עוגות בסיר פלא על גבי הפתיליה.
  • אמי כתשה תבלינים ושום בעלי ומכתש.
  • לא הייתה מכונת כביסה ומדי שבוע, ביום קבוע, אמי הרתיחה את הכביסה הלבנה בדוד מים גדול על פרימוס עם סבון כביסה של פעם. לאחר הרתיחה, העבירה לגיגית וכיבסה ביד בעזרת קרש כביסה. בסיום, שטפה אמי מספר פעמים ותלתה לייבוש על חבל, עבודה מתישה!
  • במקום מקרר חשמלי, היה לנו "מקרר" – מין ארגז שהכנסנו בתא העליון קרח ובעזרתו קררנו את המזון. הקרח היה נמס והמים נאספו במגרה שהייתה בתחתית. איש הקרח עבר מדי יום עם חמור ועגלה ובעזרת דוקרן, חתך את בלוק הקרח בהתאם לדרישות הקונים. את הקרח שקנינו, העלינו הביתה עם בד עבה כדי שלא יקפאו לנו הידיים.

  • מדי יום, עבר מוכר הנפט עם סוס ועגלה וצלצל בפעמון ידני להודיע על בואו. היה לו מיכל נפט גדול עם ברז והוא מילא ג'ריקנים שהביאו הקונים.

  • בשנת 1968 נישאתי ליצחק ומאז אני גרה במושב דבורה, באזור הגלבוע. בשנים הראשונות, היה טלפון אחד ויחיד במושב לגיסתי (זאת בגלל שהם גרו בביתו של רב"ש המושב שהיה לו קו טלפון וכשהוא עזב, נשאר להם הקו), בעזרתו יצרתי קשר עם משפחתי בנוף ים שגם להם לא היה טלפון. נהגתי להתקשר לשכנה של הוריי ומבקשת ממנה שתקרא לאמי. השכנה קראה לאמי מחלון ביתה, אמי הגיעה וכך יכולתי ליצור קשר עם משפחתי. מי חלם אז על טלפון או פלאפון????

כל חיי חייתי בצניעות ובהסתפקות במועט כי כך לימדו אותי הוריי, קשי היום והחיים עצמם, אבל כשאני מביטה לאחור אני גאה ומלאת סיפוק: אני מורה גמלאית, לאחר שלושים וחמש שנים בהוראה, נשואה ואם לארבעה ילדים שהקימו משפחות לתפארת וארבעה עשר נכדים מקסימים!!! חבל שהוריי לא זכו לראות את כל השבט שהקימו …

קישור לסיפור בפורמט PDF:   סיפור משפחתי במקביל להקמת המדינה

סיפור אהבה מרים לוי:

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

מעברת ג'ליל
אִגְ'לִיל היה כפר ערבי, בקרבת חוףים. במאי 1948 הוקמו על חלק מאדמות הכפר הנטוש מחנות צבא, בהם בית הספר להנדסה צבאית.במרכז הכפר הוקמה מעברה, "מעברת ג'ליל" שנקראה רשמית "מעברת גלילות",

פחונים
פחונים היו גם מקום מגורים לעולים חדשים בימים הראשונים לקיום מדינת ישראל. המבנה בא למלא את מקומו של האוהל שנטה ליפול ברוח ולהירטב בגשם והיה חשוף לשינויי האקלים בקיץ ובחורף. הוקמו גם בדונים שהיו עמידים מעט יותר לרוח מאשר האוהל. הפחונים היו פשוטים לבנייה וקלים לניוד ממקום למקום.

תקופת הצנע
מדיניות צנע הונהגה בישראל בין השנים 1949–1959, וזכתה לכינוי תקופת הצנע. מדיניות זו באה לידי ביטוי בהגבלת הרכישה של מזון ומוצרי צריכה. בתחום המזון כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. הוטלו הגבלות על כספים שניתן להוציא מהארץ. אזרח ישראלי שיצא לחו"ל באותה תקופה יכול לשאת עמו רק סכום קטן של מטבע חוץ.

פרימוס
בתקופת היישוב והקמת המדינה היה הפרימוס אמצעי נפוץ להרתחת דודי כביסה. על מנת לאפשֵר להציב דוד גדול מעל הפרימוס הקטן יחסית, הושם הדוד על מתקן תלת רגלי (שכונה "דריי-פוס", חצובה בגרמנית), אשר הפרימוס הונח תחתיו. הפרימוס שימש באותה תקופה גם לבישול.

פתיליה
פתילייה היא כירה ניידת, הבנויה ממכל דלק נוזלי, בו טבולה פתילה ומעליו מסגרת מתכת. קרוסין הוא הדלק הנפוץ לפתיליות; בישראל הוא מכונה "נפט" אף כי אינו נפט אלא דלק המתקבל מזיקוק נפט. את הקצה העליון של הפתילה מדליקים על ידי גפרור וחומר הדלק עולה בפתילה בשל עקרון הנימיות, מתאדה ובוער. על מסגרת המתכת שמעל מניחים את כלי הבישול. חומה של הפתילייה נמוך ולכן היא משמשת לבישול אטי. בישראל של תקופת היישוב ובשנותיה הראשונות של המדינה נמצאו פתיליות בכל בית, בחלק מהבתים יותר מפתילייה אחת, והן שימשו לכל צורכי הבישול. בניגוד לפרימוס שנפוץ אף הוא באותה תקופה - הפתילייה איננה רועשת כלל. סימן ההיכר שלה הוא ריח ה"נפט" שהיא מפיצה.

ציטוטים

”מה נדהמנו לראות את ההורים של אמי הולכים לאורך הרחוב, קוראים "קלמונטין, קלמונטין"“