מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור מסע

אלון וסבתא אהובה ביום הולדתה ה70
בת 10 בקיבוץ נווה איתן אצל דודתי
כיצד קיבלתי את שמי, ותולדות שבט קליין

שמי אהובה פסיה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, סיפורי עוסק בשם שניתן לי: שמי ניתן לי ע"י פקידת הרישום במשרד הפנים בעת לידתי. נולדתי בביה"ח דג'ני ביפו. אמי רצתה לקרא לי על שם אמה שנספתה בשואה בגטו ורשה –"לובה פסיה". פקידת הרישום נזפה בה, כי השם גלותי וכי אנו במדינת ישראל צריכים לקרוא לילדים בשמות עבריים. הפקידה הציעה לאמי תרגום של לובה ל"אהובה". אמי ענתה: "סול זאין", וקיבלה בהכנעה את הצעתה. אמי וכל בני המשפחה קראו לי בשם "פסיה" כי זה היה המוכר לאמי מהבית. ובשם חיבה קראו לי: "פסי". בגן הילדים המשיכו לקרא לי בשם זה. בעת הרישום לכיתה א' הביאה אמי את תעודת הלידה, כנדרש. מזכירת בית הספר, בראותה כי שמי המלא כולל גם "אהובה" הכריזה כי זה יהא שמי מעתה ואילך. ביום הלימודים הראשון בכיתה א' לחשה לי אמי כי אם יקראו לי בשם "אהובה קליין" – "זאת את" – אני. מאז, מחוץ לבית ובני משפחתי, אני עונה לשם אהובה.

יום הולדתי, גיל 5

מלידתי, הובאתי לבית בו חיו הורי, בית ערבי נטוש. כשהבין אבי כי אמי הרה, בהיותם במעברה, החליט כי אין מצב שלאוהל יביא תינוק/ת בחורף. עם "הסיסמה" שליוותה את הורי לאורך כל מסע ההישרדות שלהם במלחמת העולם השניה – "אם אין אני לי – מי לי ואם לא עכשיו – אי מתי", משמע, אבא לא ציפה מאיש שיסייע לו או יושיע אותו. הוא יצא לברר היכן ניתן לאתר מקום ראוי. נאמר לו ברשויות אליהן פנה, כי הוא רשאי לאתר חדר או בית נטוש. ביפו עבר אבי מבית לבית, עד שאיתר ברחוב 99 בית ערבי גדול, בו התגוררה משפחה שעלתה מבולגריה: זוג עם ילדה והוריהם. חדר אחד בבית היה פנוי, אותו אימץ אבי. עד מהרה שב ל"ממונה על נכסי נפקדים" וקיבל אישור לגור בחדר. אבא אילתר מטבחון עם פתיליה אחת, התקין כיור וצינור. אירגן ארונית קטנה ששימשה כמקרר כאשר הוכנס לתוכה 1/3 בלוק קרח. למעט בסוף השבוע, כל התבשילים היו מיועדים לארוחה אחת בלבד. לא ניתן היה לשמור מזון בחום הישראלי. השירותים היו משותפים לכולם בסגנון "בול פגיעה", מעל היה טוש עם מים קרים בלבד. היתה חצר חיצונית, בה גידלו ההורים תרנגולות שהטילו ביצים. בתקופת ה"צנע" היתה לזה משמעות רבה, הביצים חולקו למשפחות לפי קיצוב בתלושי המזון. כשלא היו די ביצים, חילקו אבקת ביצים.

כמה שישמע מוזר היום, הרחצה – של כל המשפחה –  התקיימה בגיגית גדולה שהונחה על כסאות, לתוכה שפכו מים מדוד שבו הורתחו מים על פתיליה. היה אז סבון אחד, בצורת קוביה, ששימש לכל צרכי הניקיון כולל של הגוף. גדלתי כ"נסיכה עם (בלי) המטריה": גג החדר דלף מאוד בחורף, אמי הקפידה להזיז את מיטתי בין הטיפות כדי שלא ארטב. הגג היה כה רעוע שהיה מסוכן לעלות עליו לאיטום. החדר שימש את כל המשפחה: הורי, גניה ואברהם, וכן שני אחי – יעקב שמכונה קובה ומשה. היו בחדר מיטה זוגית של הורי בפינה, ארון עץ קטן לביגוד, מיטת התינוק מברזל שלי ושולחן ישן שאבי קנה בשוק הפישפשים. בלילות ישנו אחי על מיטות צבאיות מתקפלות. בהמשך, נקנה גם מכשיר רדיו גדול אשר איפשר לשמוע חדשות, את המדור החשוב לחיפוש קרובים ולהנעים במוסיקה ישראלית ומכל העולם.

על אף העוני הרב בו חיינו, כילדים, לא חשנו כי חסר לנו דבר. מרבית תושבי הרחוב היו במצב דומה. היה שם "קיבוץ גלויות" אמיתי, שכנינו היו מכל ארץ כמעט על פני הגלובוס: רומניה, בולגריה, מרוקו, תורכיה, עיראק, פולין, גרמניה. היה שיתוף פעולה רב בין השכנים וכן חיי חברה, למרות קשיי השפה. ההורים נהגו ללכת לסרט – יום אחד הגברים, הנשים נשארו לשמור על הילדים, ולמחרת החליפו תפקידים. לילדים היה חופש מלא לשחק ברחוב, לא היו כלי רכב, הרחוב היה כולו חול, משחקי כדור, קלאס ששירטטנו בחול, קפצנו בחבל. נהגנו להתארח זה אצל זה, מין תנועת ילדים בין הבתים, למדנו לטעום ולהתאהב במאכלים חדשים, לא מוכרים. ברחוב התגוררו משפחות ערביות אחדות, מוסלמיות ונוצריות. כילדים שיחקנו כולם עם כולם.

בתוך הבית היתה רחבה פנימית גדולה, שם בילינו כשלא ניתן היה לצאת לרחוב בימים גשומים או בעת אירועים חריגים – נרקומנים מוכרים שחלפו ברחוב, בדרכם לכוך בקצה הרחוב בו היו פעילים, גרמו לנו לנוס הביתה. יחסי השכנות עם הדיירים השכנים היו משפחתיים וחמים. הייתה הרמוניה מלאה בתקשורת, הדדיות ושיתוף פעולה. לשכנינו היתה מתפרה קטנה בחדרם, בו תפרו בגדי ילדים למכירה, לפרנסתם. עת הגיעו חבילות מהדוד בקנדה, הן הכילו בנוסף למזון, גם בגדים משומשים שונים. אמי נהגה לפרום את הבגדים ובעזרת השכנים למדה לגזור ולתפור מהם בגדים שהתאימו לצרכינו. אימא והשכנות נהגו להחליף מתכונים, לטעום זו מתבשיליה של זו, כך אימצנו באהבה מתכונים בולגריים לתפריט. במקביל למדו שכנינו לאהוב "געפילטע פיש" ומאכלים נוספים מבית הוריה, שהיטיבה אמי לבשל.

גן הילדים בו למדתי שנתיים היה גן ממ"ד. אני זוכרת מעט חוויות. בעיקר את התרומה השבועית ל"קופסא הכחולה" של הקרן הקיימת לישראל. במעמד קבלת השבת בגן, עברה הגננת עם הקופסא וכל ילד שילשל לתוכה את התרומה שהביא. לרוב היה זה 5 פרוטות מנייר, עליו היה מצויר מגן דוד אדום. בחופש הגדול בילינו הרבה בים שהיה קרוב לביתנו, ממש במורד הרחוב. בדרך, קנינו בתאוה סברס מהנער שקטף אותם קודם, קירר אותם על קרח קצוץ וקילפם במיומנות. בשעות הפנאי הנותרות, הרבינו לשחק ברחבת הבית. אחי אהבו ללמדני לקרא ולכתוב וכן חשבון, אף ארגנו תחרות עם ילדי השכנים בנושא. בנוסף, התקיימו ב"גן תמר", כמדומני, בימי הקיץ קונצרטים של תזמורת לקהל הרחב, בניצוחו של יצחק גרציאני. אמי הקפידה לקחתינו להאזין, מדי שבוע. באמפיתיאתרון נוגה ביפו הוקרנו סרטים בקיץ במחיר סמלי. אני זוכרת כי אמי לקחה אותנו לכל סרטי האופרה שהוקרנו, בעיקר של המלחין האיטלקי ורדי. את כיתות א'-ג' למדתי בבית הספר ע"ש אז"ר ביפו. אהבתי מאוד ללמוד. זכיתי למחנכת צעירה, חביבה ונעימה. שמה חניתה רז לבית בוק. כילדה חולנית (לקיתי תכופות בדלקות גרון ואזניים שטופלו בזריקות פנצילין אייי), החסרתי ימי לימוד רבים. המורה נהגה להגיע לביתי לעזור בהשלמת החסר.

בקיץ שנת 1958 עברנו לגבעתיים לדירה חדשה שרכשו הורי, בשיכון. זה היה כמעט הלם תרבות. הכל היה כה שונה: היו שירותים בוהקים, אמבטיה, מטבח בו ארונות עם משטח שיש, כיור עם ברז למים חמים או קרים. פלא פלאים. הרחוב, שלא היה סלול, כולו רק חול וחול, היה מקום נהדר למשחקים לכל ילדי השכונה שעד מהרה התחברו, בלי להתחשב בפערי הגיל. כולם שיחקו עם כולם. בקיץ הרבנו לשחק בגן הציבורי הענק ברחובנו "גן העליה השניה". בערבים אהבנו לקושש עצים ולהדליק מדורה, לתוכה הכנסנו תפו"א לצלייה (ללא נייר כסף שטרם הומצא). יצרנו לעצמנו משחקים רבים: עפיפונים אותם הרמנו לאוויר במרומי "גבעת קוזלובסקי" הסמוכה. מכפיסי עץ שמצאנו, ניסרנו, שייפנו וייצרנו מכוניות שונות, שופלים וכד'. נהגנו לצרוב, בעזרת שבר זכוכית והשמש, את שמותינו על חפצי עץ שונים, כמו הסרגל ועוד. שיחקנו בכל סוגי משחקי הכדור, כשאנו מאלתרים שערים, סלים וכד'.. חמש אבנים שיצרנו בעצמנו, משחק "סכין" בחול הלח… ועוד ועוד.

למדתי בבית הספר ע"ש ברל כצנלסון בגבעתיים מכיתה ד' עד ח'. קליטתי בכיתה לא היתה מיטבית, ירדתי בלימודים. אימצתי לי את המקצועות האהובים, כמו חשבון, טבע ולשון בהם הקפדתי להכין שעורי בית, באחרים פחות… היה לי מנהג בכל תחילת שנת לימודים לארגן לעצמי את כל המחברות, לצייר שער יפה בכל מחברת. חלק מהמחברות נותרו עם שער בלבד עד סוף השנה. למבחנים ניגשתי על סמך ההקשבה בכיתה בלבד, מבלי להתכונן. הציונים היו בינוניים, אותי סיפקו, את הורי מעט פחות… אהבתי מאוד את שיעורי היצירה- ציור, מלאכה ומוסיקה. היסודות שלמדתי בשעורי המלאכה, בתפירה, רקמה, סריגה וכדומה מלווים אותי עד היום. כמו כן, בכיתות ז' וח' למדנו תזונה ועבדנו בבישול במסעדת ביה"ס. היו אלה ימי לימוד חווייתיים, מחכימים וטעימים מאוד. לצערי, בתקופתי, משך שנים אחדות, התקיים מבחן  ה"סקר" הידוע לשמצה, שקבע מי לחסד ומי לשבט. אני נכשלתי במבחן, בנקודות בודדות שהכריעו. כך לא התאפשר לי ללמוד בתיכון המסובסד. הורי, שהיו שקועים עד צוואר בחובות עבור הדירה, איפשרו לי להרשם לבי"ס דו שנתי מקצועי בלבד. הנטל הכלכלי בלימודי התיכון היה גבוה. אהבתי את הנושאים הנלמדים – הנהלת חשבונות, כתיבה במכונה בשיטה עיוורת (קלדנות), ניהול משרד, תכתובת, כתיבה תמה – מרבית התכתובת והמסמכים אז, נכתבו בכתב יד! כל אלה בנוסף ללימודים כלליים. גם כאן, בחרתי במה להשקיע וללמוד ברצינות. הקושי הכלכלי היה עצום, התחלתי לשמרטף בגיל 10 ובכסף שהרווחתי יכולתי לקנות לעצמי את מעט בגדי.

בטיול בתנועה

החל מכיתה ו' הצטרפתי עם כל בני כיתתי לתנועת הנוער העובד והלומד, בקן בורוכוב בגבעתיים לקבוצה שקראנו לה "רעים". אהבתי מאוד את ערבי השבת המגוונים, את מרביתם יצרנו והנחינו בעצמנו, בתורנות של קבוצות. קיימנו קבלות שבת עם הדלקת נרות ושירי שבת לרוב, בין היתר שיר שאהבתי "ירדה השבת על בקעת גינוסר" ועוד שירים רבים של ארץ ישראל היפה והישנה. מדי ערב שבת, התכנסו כולם באולם הגדול בקן לריקודי עם שאהבתי מאוד ואף למדתי בחוג לאורך שנים רבות. בשבתות אחה"צ ובימי שלישי היו פעולות רציניות בהן העבירו לנו מידע על תקופת הקמת המדינה, מבצעים צבאיים של הפלמ"ח, ההגנה, האצ"ל והלח"י. התקיימו דיונים ערכיים על נושאים שונים במהלך קום המדינה. כמובן שגם נדונו עינייני היום היחודיים לתקופה. היה שיח ער, ויכוחים אידאולוגיים משמעותיים. עם חברי לקבוצה, השתתפתי בטיולים רגליים לאורכה ולרוחבה של מדינת ישראל. הלינה היתה תחת כיפת השמיים. הכוכבים האירו את לילותינו. בישלנו בעצמנו את שנשאנו את האוכל בתרמילינו לאורך הדרך. חוויות מהנות ומחשלות. תנועות הנוער איפשרה לפתח גם פן יצירתי נוסף: קישוט הקן, הכנת מערכונים  קבוצתיים לפורים. מציאת רעיון, המחזתו, הכנת תפאורה ותלבושות, עיטור במוסיקה. לנו בקבוצה, היתה בחורה מוכשרת במיוחד, העונה לשם מירי אלוני, שהיתה הכח המוביל. זכינו בפרס פעמים אחדות בזכותה. בכיתה י' הדרכתי קבוצה חדשה שהצטרפה לתנועה. אתגר לא פשוט, שמחתי שהצלחתי בו.

בהיותי כבת 16 התחלתי לעבוד כמזכירה בחברה גדולה. למדתי הרבה ואהבתי את העבודה ואת החברים שפגשתי שם. העבודה איפשרה לי, לראשונה בחיי, עצמאות כלכלית, בכל הנוגע לצרכי האישיים. התמדתי כשנה ברצינות רבה, עד שהעדפתי יציאה לאתגר "צעדת  ארבעת הימים" סביב ירושלים ובהמשך יציאה למחנה עבודה בקיץ עם חברי לקבוצה, למשך שלושה שבועות, ללא אישור הממונים. על כך פוטרתי, ועד מהרה מצאתי עבודה אחרת שאהבתי מאוד, הגדלתי ראש ובהיותי כבת 17 בלבד, עת פרצה מלחמת ששת הימים והמנהלים גוייסו, מוניתי לאחראית להחליפם בנושאים כספיים של החברה. חודשים אחדים אח"כ, לקראת גיוסי לצה"ל, עזבתי את החברה. שבתי אליה עם שיחרורי מהצבא. שם עבדתי עד נישואי.

השירות בצה"ל

כחברה פעילה בתנועת הנוער, היה זה טבעי עבורי להמשיך במסלול של הגשמה, כחלק מגרעין נח"ל. התנועה הקיבוצית ייעדה את הגרעין שלי להצטרף לקיבוץ חמדיה שבעמק בית שאן. העמק המוכר והאהוב, מיום שאני זוכרת את עצמי (דודתי שולמית, אחות אמי, היתה חברת הגרעין המקים את קיבוץ נווה איתן באוקטובר שנת 1938. משפחתי נהגה לחגוג בקיבוץ מדי סוכות ופסח). במהלך ההתארגנות להקמת הגרעין שהורכב מקנים נוספים, לאורך שנת 1966 היו לנו פעילויות גיבוש שונות בחמדיה, בחגים ובסופ"שים. כך פגשתי את החבר הראשון שלי, בן הקיבוץ, יורם פרג.

במהלך מחנה העבודה הראשון הזדמנה לנו פגישה עם בני ובנות הקיבוץ. התעורר שיח סוער על טיבם של בני הנוער בארץ, עירוניים לעומת קיבוצניקים, מי תורם יותר למדינה, מי מתנדב יותר, מי מתגייס יותר ליחידות מובחרות בצה"ל ועוד. הייתי דומיננטית בשיחה, בדיעה שיצגתי. יורם שחש כי הנושא לא מוצה, הציע להמשיכו בשניים… בהמשך, בכל מפגש של הגרעין בקיבוץ, מצא יורם סיבה להצטרף… ההכרות בינינו התעמקה עד שהפכנו לזוג אוהבים. מפגשי הגרעין נמשכו כשנה, במהלכה יורם התגייס לצה"ל ושירת בסיירת גולני. התקשורת העיקרית שהיתה נהוגה אז: מכתבים. את כל החופשות שלו בילינו יחד, לסירוגין בביתי ובקיבוץ.

בתחילת 1967 הוכרז גרעין "ינון" רשמית בחגיגה מרשימה בחמדיה. על פי הנהוג באותם ימים, חברי גרעיני נח"ל שירתו "שירות ללא תשלום" (של"ת), חודשים אחדים לפני ואחרי השירות הצבאי הפעיל, בקיבוץ היעד. כך הגעתי לחמדיה ב 1.8.1967 לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים (5-10 ביוני 1967). יורם, חברי, נלחם במהלכה בקרב הנורא על תל-פאחר ברמת הגולן. במהלך השל"ת שמחתי לעבוד בבית התינוקות בקיבוץ. תמיד אהבתי תינוקות וכאן גם למדתי רבות מהמטפלות הותיקות והמנוסות. האוירה הכללית במדינה ובאיזור היתה נהדרת, עד מסחררת ומתעתעת – אופוריה מוחלטת ,שיכרון מנצחים. א ב ל… היו בצד השני מי שהיו פגועים מהמלחמה והכיבוש, חיפשו דרך להאבק בתוצאות. היתה התארגנות של גורמים פלשתינים לחבל ולפגוע בצד הישראלי, בראשם עמד אבו עאמר, הוא יאסר עראפאת.

בתאריך 1.1.1967, אחרי תקופה ארוכה ללא חופשות, הגיעה יורם הביתה לחופשה "רגילה" בת שבוע, היה זה ביום א' בשבוע שבהמשכו חל ראש השנה. לא היתה מאושרת ממני בהגיעו. בהתכתבות שקדמה להגעתו, סיכמנו כי ניסע למחרת בבוקר לביתי לבלות בעיר הגדולה. התארגנו לקראת הנסיעה. בסביבות השעה 20:00 ביציאתנו מחדר האוכל לאחר ארוחת הערב, נשמעו מכיוון הכביש הראשי שני צרורות מנשק קל. לא יחסנו לכך חשיבות רבה והמשכנו בענייננו.  כעבור כחצי שעה הגיעו לקיבוץ שני צעירים שרוטים וחבולים שסיפרו כי בעת רכיבתם על קטנוע בסיום טיול באיזור ירו עליהם. הם נמלטו רגלית והגיעו לחמדיה, שם טופלו במרפאה. הסיפור נשמע מופרך והוזעק צוות מג"ב שהיה אחראי באותה תקופה על ההגנה באיזור. הם הגיעו כעבור כשעה, תחקרו קצרות את הבחורים, שיחררו אותם לדרכם והורו לתגבר שמירה בקיבוץ, ליתר בטחון. לציין כי הנשק שעמד לרשות השומרים בקיבוץ היה רובה צ'כי. נוסף שומר, חבר קיבוץ, סה"כ היו שניים. בסביבות 22:30, עת ירדנו מבית הוריו של יורם, לאחר שנפרדנו מצויידים במצלמה לימי החופשה, פנתה ליורם השכנה בקומה הראשונה וביקשה אם הוא יכול לבדוק מהם הרעשים שהיא שומעת בחלקו האחורי של הבנין. יורם ניגש ומיד הבחין בקבוצת אנשים המניחים מטענים ליד עמודי הבית. הוא חזר בריצה תוך קריאות בשמות הדיירים לצאת מיד החוצה. אז נשמע צרור יריות, יורם נפל על הדשא וצעק אלי למצא מחסה מתחת לעמודי הבנין הסמוך. רצתי והשטתחתי על גחוני כאשר מולי יורה מחבל צרורות של כדורים, ראיתי את הכדורים הנותבים זוהרים, מתנפצים סביבי. מחבל החליף מחבל, המחסנית נגמרה מולי, המחבל החליפה והמשיך בירי, כך עד שכל החוליה-  שישה עד שמונה מחבלים, עזבו לאותו כיוון, אל עבר ירדן. כל אותו הזמן שמעתי את יורם קורא להוריו, שהיו שניהם חובשים קרביים, וחוזר על כך כי אינו חש את ידיו ואת רגליו. בהיעדר אמבולנס באותם ימים, בקיבוצים, הוסע יורם לבית החולים בטנדר של הקיבוץ, כ 40 דקות נסיעה. בדרך לבית החולים מת מפצעיו. למחרת בבוקר הגיעו הרמטכ"ל יצחק רבין ז"ל ואלוף פיקוד הצפון דוד דדו אלעזר ז"ל לתחקר לפרטי פרטים את האירוע. נתבקשתי להתלוות אליהם ולהראות בדיוק את השתלשלות האירוע. אחר הצהרים, נטמן יורם ז"ל בקיבוצו שכה אהב. הוריו של יורם ז"ל, שרה ז"ל ומיכה יבדל"א, על אף האבל הנורא, הצער והכאב שחוו, אימצוני בחום ותמכו בי בהמשך הדרך.

היה זה אירוע ראשון באיזור במה שלימים הוגדר כמלחמת ההתשה. מצב החירום התגבר מיום ליום. הליגיון הירדני הפגיז לעתים קרובות, ארגון אש"ף שהלך והתעצם הצטייד במטולי קטיושות אותן שיגר לעתים תכופות. היינו חשופים לגמרי. חפרנו שוחות לצידי המדרכות בקיבוץ, למקרה שנשמע שריקת פגז, שיהיה לנו לאן לקפוץ למסתור. לא היו התרעות באותם ימים. במהלך חודש פברואר 1968 התגייסתי יחד עם יתר בנות הגרעין, לטירונות ארוכה במחנה 80. תיפקדתי ככל החילות, לאורך כל התקופה, על אף מערבולת הרגשות בה הייתי נתונה. במהלך הטירונות התאמנו לקראת צעדת 3 הימים, "צעדת הניצחון", כפי שכונתה. כולה עברה בשטחים הכבושים, בתוך הכפרים. לא היו אירועים חריגים במהלכה. בתום הצעדה יצאנו לחופשת פסח ארוכה. את ליל הסדר הראשון לאחר הניצחון המזהיר של צה"ל במלחמה חגג צה"ל ברוב עם  בביר גפגפה, בבסיס רפידים. כל צמרת בטחון המדינה היתה שם: שר הבטחון משה דיין, הרמטכ"ל ועוד. אחי, שהיה אז מכונאי מוטס בטייסת 103 מטוסי תובלה מסוג נורד, היה זכאי להטיס ולארח את בני המשפחה לאותו ליל סדר יחיד ומיוחד. תחת סככת הסוואה ענקית, שולחנות ארוכים ערוכים בחד"פ נעוצים, שלא יעופו ברוח העזה, ערך את הסדר הרב האלוף גורן ז"ל. הסדר לווה בשירת מקהלת הרבנות הצבאית. כחיילת טירונית, החווייה היתה עוצמתית כפליים, מגודל המעמד. בהמשך השירות הצבאי בנח"ל הוצב הגרעין שלי לתקופת הכשרה בקיבוץ כפר גלעדי, למשך חצי שנה. הוצבתי לעבודה במטבח הדיאטה בקיבוץ, כעוזרת לטבחיות, מרוב דיאטה…עליתי כ 10 ק"ג במשקל.

במהלך השירות בכפר גלעדי, במפגשים עם בני הקיבוץ, פגשתי לתדהמתי בחור עם דמיון חיצוני מפתיע ליורם ז"ל. בשיחות עימו סיפרתי לו על כך, הוא לא נרתע והוסיף להיות בקשר, שהלך והתהדק עם הזמן. לימים, לאחר שיחרורו מצה"ל, נישאנו בכפר גלעדי. משם עברנו לקיבוץ אלומות, שזה מקרוב נעזב ע"י חבריו. נדרשנו לתפעל את כל ענפי הקיבוץ בעזרת מתנדבים בשנת שירות מקיבוצים באיזור. אהבתי מאוד את המקום ובעיקר את הנוף המדהים הנשקף ממנו. בימים של ראות טובה, מהחרמון ועד לדרום עמק בית שאן, כאשר ממול רמת הגולן ולרגליה הכינרת. ההפגזות ובעיקר מטחי קטיושות, הגיעו אלינו גם באלומות. במיוחד בערב – לילה בו עמלנו על ההכנות לסדר הפסח שערכנו באלומות לכ- 200 חברי הגרעין ובני המשפחה. כמי שהיתה המבשלת אז, פיקדתי על כל עבודות ההכנה, הדרכתי כיצד מפרקים עופות, דגים. כיצד מכדררים קנידלאך וכו'. בסיום התקופה לה יועדנו באלומות, חזרנו להמשך השירות והשל"ת, לחמדיה. מבחינה בטחונית, המצב היה נורא. הפגזות וירי קטיושות, יום יום ולילה לילה. חדירות מחבלים לעתים קרובות בישובי הסביבה. התקשיתי לעמוד במתח ובחרדה. הונחיתי ע"י רופא הקיבוץ לעזוב לבית הורי, עד יעבור זעם… לאחר תקופת התאווררות, שבתי למקום העבודה, טרם הגיוס.

במהלך השירות בכפר גלעדי, הכרתי את אבנר כרמי שהיה חיל בשירות סדיר. עם שיחרורו נישאנו בקיבוץ, למרות שלא אהבתי במיוחד את הרעיון לחיות שם. גם לכפר גלעדי השוכנת באצבע הגליל, כמו לישובי האיזור כולו, החלו מטחי קטיושות מכיוון לבנון ובמקביל, חדירות מחבלים רבות לישובים לאורך קו הגבול הצפוני. בחודש מאי 1972 נולד בנינו הבכור אביב. בהיות אביב בן כשנה וחצי, פרצה מלחמת יום הכיפורים. התעוררנו במנוחת הצהרים בתחושה של רעידת אדמה חזקה עם קולות רעם מוזרים. אלא שהיתה זו הפצצה של מיגים סוריים סביב הקיבוץ, בפרדס, ברפת ליד בריכת השחיה ועוד. כשרצנו החוצה, ראינו בשמים מעלינו, ממש מעל הבנין, ארבעה מטוסי מיג שבעקבותיהם מטוסי ח"א היורים בהם. כל ארבעת המיגים הופלו. אותה עת, ישנו הילדים בבתי הילדים בלינה משותפת. רצנו אל אביב, להורידו למקלט בהתאם להנחיות, רק שהמקלטים לא היו ערוכים כלל לקליטת בני אנוש. ללא תאורה, מיטות או כל ציוד בסיסי אחר. עד מהרה התארגנו והכנו את המקלט לשהייה. כל רגע, הכריזו על גיוסו של חבר נוסף עפ"י הודעה להתייצב. הקיבוץ כמעט והתרוקן מגברים. נותרו רק זקני המשק ובני הנוער. עקב ריבוי ההפגזות באיזור, נמשכה הלינה במקלטים כחצי שנה. משך כל אותה תקופה, שהיתי בלילות במקלט, סמוך לאביב. אבנר שירת כל אותה תקופה, ומעבר לה, כ- 200 ימים במילואים, ברמת הגולן.

בחודש יוני בשנת 1976 נולדה הבת אפרת, סמוך לעזיבתנו את הקיבוץ, כשהיתה כבת חודש. אמי גניה ז"ל נפטרה יום לאחר מכן. גרנו כשנה בבית אבי האבל, בגבעתיים, עד שעברנו לדירה משלנו בעיר רחובות. הדירה היתה מרווחת ונוחה, אך הסביבה לא נעמה לנו. בחודש מאי בשנת 1978 נולדה הבת איילת, לידה מוקדמת שחייבה השארותה כחודש בפגייה. בקיץ שנת 1980 עברנו להתגורר ברעננה, עיר שהאירה לנו פנים. בחודש אפריל שנת 1987 נולדה בת הזקונים אשכר.

בשנת 1994 באיחור רב, הגשמתי לי שאיפה מתמשכת: ללמוד מזכירות רפואית. אהבתי מאוד את הלימודים ובהמשך את שלב ההתמחות החווייתית בביה"ח מאיר. בתחילת שנת 1996 התקבלתי לעבודה בביה"ח איכילוב בת"א, בו עבדתי עד פרישתי לגימלאות. אהבתי מאוד את העבודה, שהייתה עבורי מחכימה ומעשירה מדי יום. מצאתי בה עניין רב. נשאתי עמי דגל דמיוני עליו כתוב: "תני ללקוח – המטופל – את השירות שאת היית רוצה לקבל". העבודה היתה במשמרות 24/7 . במסגרת העבודה חוויתי שוב את נחת זרועם של המחבלים, עת קלטתי למיון נפגעים רבים מהפיגועים הרבים שהתרחשו באיזור תל אביב והמרכז. מראות זוועתיים שמלוים אותי לאורך השנים.

ב- 14 השנים האחרונות עבדתי בעיקר בקבלה למיון נשים ויולדות, בצד השמח ברובו של ביה"ח. התרגשות טובה בעיקר, עם היולדות ובני זוגן, לקראת צאתן מבית היולדות במעמד רישום הילודים. בסוף 2016 נאלצתי לצערי עפ"י החוק לפרוש לגמלאות. היה לא קל להיפרד מעיסוק שמילא אותי ואהבתי כל כך לעסוק בו, כמו גם מהחברות במשרד ומהצוות הסיעודי והרפואי.

אבי, אברהם ז"ל  1912-1999

אבא ואימא אברהם וגניה (לבית גאזל) קליין ז"ל

אברהם בן חיה ומשה ז"ל, נולד וגדל בעיר חלם בפולין. היה צאצא רביעי מבין חמישה. אחיו: אפרים, ראובן, חנה ומיכאל, שרדו כולם את השואה מאחר ומילטו עצמם לרוסיה מיד עם תחילת המלחמה. אבי גדל בבית יהודי דתי מאוד. בית דל. אביו היה סנדלר במקצועו, אך מיעט ליצר נעליים למכירה לשם פרנסה, בחר לייצר תחילה למטרות צדקה, עבור ילדים בבתי היתומים. כמו כן התנדב בחברה הקדישא בעיר. אמו הייתה בעלת מאפיה קטנה בחצר ביתם, אפתה מדי בוקר לחמניות ולקראת שבת חלות. אבי למד מגיל צעיר מאוד בחיידר עד גיל 7-8 ובהמשך בבי"ס ציבורי כללי. הוא סיפר על מורה שלו שלא אהבה את התלמידים היהודים בכיתה. מחד העריכה את יכולתם ומאידך, כינתה אותם ראשי כרוב ושמות גנאי נוספים בשל יהדותם. בהיותו כבן 15 עזב את לימודיו ויצא לעיר ורשה, לעבוד ולעזור בפרנסת משפחתו. מאחר וניחן בזיכרון מופלא ויכולת חישוב בע"פ מדהימה, התקבל לעבודה כגזבר של חברת בדים גדולה. הוא עבד עד גיוסו לצבא הפולני. בשובו לעיר לאחר גיוסו המשיך בעבודתו, במהלכה פגש את אמי שהיתה מנהלת חשבונות בחנות בדים גדולה.

אבי מיעט לספר על קורותיו במהלך מלחמת העולם השניה. הוא סיפר בעיקר כי גוייס לצבא הפולני כבר ב 8/1938, השתתף באימונים שונים. במהלך השירות הבין כי הצבא הפולני נערך לפעול גם נגד היהודים במדינה. לדבריו, ברח מהצבא על זוג אופניים שמצא במחנה, החליף המדים, כשהגיע לוורשה סיפר את ששמע והבין, ניסה לשכנע את כל בני המשפחה כי "שום דבר טוב לא הולך לקרות ליהודים כאן", כדבריו. ענו לו: כאשר נענה ב ה' יעזור…הוא החליט להגיע להוריו ולהציע גם להם לעזור לעצמם ולעזוב את העיר לכיוון רוסיה, אך לצערו, גם הם בטחו בשם, סירבו ונישארו בחלם. הוריו לא שרדו את המלחמה, לא נודע מה עלה בגורלם.

אמי, גניה ז"ל  1919-1976

בת לובה פסיה ויוסף דוד זאגל ז"ל, נולדה וגדלה בעיר ורשה בפולין (ברחוב נאליבקי 15). בת שניה במשפחה בה שמונה צאצאים. המשפחה היתה דתית מאוד אך עם זיקה ציונית. בנוסף לאמי, שרדה רק אחותה חיה שולמית ז"ל, מכל המשפחה הגדולה. האחים שניספו: אברהם, זלמן, יצחק, שמעון, נתן ופלה זיכרונם לברכה, כולם כנראה בגיטו ורשה. אחותה של אמי, שולמית, היתה כאמור חברה בתנועת נוער ציונית בורשה והעפילה ארצה בשנת 1938, היתה מגרעין ההקמה של קיבוץ נווה איתן שבעמק בית שאן.

אמי למדה בבי"ס יהודי-עברי בו סיימה 12 שנות לימוד מלאות. ידעה היטב קרא וכתוב בעברית, אך מעט לדבר. כשסיימה לימודיה, החלה לעבוד כמנהלת חשבונות בחנות בדים גדולה בעיר. אמא היתה אלופה בחשוב בעל פה. אימא סיפרה כי אהבה מאוד לטייל, בעיקר לאורך נהר הויסלה, בחורף אהבה לגלוש על הנהר הקפוא. היא אהבה מאוד קטיף אוכמניות בר וכן איסוף פטריות ביער. כמו כן, אהבה מאוד קולנוע, אופרה והצגות שהיו בשפע בוורשה.

לפי סיפורי הזיכרונות של אמא, אותם נהגה לשתף עמנו, בעיקר סביב הדלקתה את נרות השבת בביתנו, נהג אביה להתפלל מדי יום, במניין פרטי שלו – מעין בית כנסת קטן, בהקפדה יתרה. אביה דאג מדי סופ"ש לדאוג להכין סלי מזון עם צידה מלאה לשבת ולהניחם לנזקקים באותו בית כנסת. הוא היה איש חסד ומתן בסתר. אימא סיפרה כי לקראת שבת, נהג אביה להיטהר במקווה שהיתה בחצר הגדולה של הבנין. בעלותו הביתה, רוקן את כיסיו מכסף, מפתחות וסיגריות, הניחם בבית המלאכה, לבש חולצה לבנה והלך לבית הכנסת לתפילה. בשובו ערך קידוש כהילכתו. בדירת הוריה רחבת הידיים, התנהל בחלק אחד בית מלאכה למוצרי עור כמו כובעים, חגורות ועניבות. החלק הנוסף שימש למגורי המשפחה. מצבם הכלכלי היה טוב. היתה להם משרתת שהיתה גם בתפקיד "גוי של שבת" וכן אומנת לילדים. את בית המלאכה ניהלה האם כאשר האב היה אמון על הצד המקצועי. הם היו אוהבי תרבות, הרבו לצאת להצגות  ומופעי בידור נוספים בעיקר ביידיש.

הורי – גניה ואברהם  – נישאו ב 31/12/1938. זמן קצר אחר כך נאלצו להתמודד עם המלחמה שבפתח. אבי גוייס לצבא, אמי חיכתה לו בבית הוריה, שם צפתה במחזה המצמרר של גילוח זקנו ופאותיו של אביה, ע"י חיילים נאציים וחיוב בני המשפחה לשאת הטלאי הצהוב. בית המלאכה הולאם בצו והורו לו לייצר אך ורק עבור הצבא הגרמני. אבי, שהגיע בדרך לא דרך אל בית הוריו בחלם, הודיע לאמי להצטרף אליו ולאחר מכן, הם עברו את הגבול לאוקראינה, שם נאלצו לשחד בממון גוי כפרי שנאות להחביא את אבי מתחת לערימות השחת באסם. אבי סיפר כי בעת החיפוש ע"י חיילים פולניים, בסמוך למעבר, חש בגבו את דקירות הקילשונים בעזרתם חיפשו בערימה אנשים שניסו לברוח, אך למזלו, לא התגלה. תקופה קשה מאוד עברה על הורי בהמשך, עת עבדו ביער וחטבו עצים, אך הודו על כי חשו בטוחים. אך לא לזמן רב… אבי שנדרש להתגייס לצבא רוסיה, עשה מאמץ לחמוק מכך. אמי, שהרתה בינתיים, התקשתה בעבודה הקשה. הם עברו לעיר גורקי, בהמשך נדדו שוב ושוב למקומות נידחים ללא תנאים למגורים. הם הרבו לחלות אך לא היתה עזרה רפואית. היה להורי כבר בן שנולד בדרך, בהיותו כבן שנה, אשר נפטר כנראה מטיפוס, יחד עם עוד ילדים אחדים שהיו עמם בחבורת השורדים.

האפודות שסרגה לי אמי

הורי מעולם לא סיפרו על בנם בכורם ועל מותו. לא ידענו כלל על קיומו, אף איננו יודעים מה היה שמו. כך עד סמוך למותו של אבי, שסיפר על כך למטפל הסיעודי שלו והוא ששיתף אותנו במידע. בעת פינוי בית ההורים, מצאתי בין הניירת את תעודת הלידה המקורית שלי. בה גיליתי כי אני לידה רביעית לאמי, אך כבר לא היה למי להפנות שאלות.

אימא היתה בישראל עקרת בית וניהלה את כלכלת הבית בתבונה רבה, על אף הקושי הכלכלי הרב. היא ידעה להכין ארוחות מזינות בכל עת, גם כשהפרוטה המצויה לא איפשרה לקנות בשר. אימא הפליאה בסריגה. לכל יום הולדת שלי, החל בחורף, סרגה לי סוודר או אפודה כמתנה, תיכננה וביצעה בדייקנות את היצירות היחודיות. משאריות הצמר נהגה לסרוג בובות לקישוט הבית. אמי היתה פעילה אהודה בעזרה בבית הספר בו למדנו.

מצורף צילום שבט קליין, תמונה עדכנית של אחי, שלי הילדים והנכדים הבוגרים. בצילום מסומנים אלון ואני

מצגת צילומים נלווים למסעה של אהובה: 

הזוית האישית

אלון: היה לי כיף מאוד ולמדתי מילים חדשות ואיך קוראים לסבתא שלי. אני מקווה בשביל סבתא שתשתתף בעוד הרבה תכניות כאלה.

אהובה: היה לי מענין ומרגש לספר לך את סיפורים שלי ושל המשפחה שלי.

מילון

סול זאין
ביידיש -'שיהיה'

גוי של שבת
גוי של שבת הוא מונח ביהדות, המתייחס לגוי (כל אדם שאינו יהודי) שתפקידו להקל על יהודי בכך שהוא עושה מלאכות האסורות על היהודי בשבת (אחת מל"ט אבות מלאכה, או תולדות שלהן). המונח יכול להתייחס ללא-יהודי שביצע באופן חד-פעמי פעולה שיש בה כדי להקל על איסורי השבת החלים על יהודי (למשל, נכנס בשבת בחורף לחדר שישבו בו יהודים והדליק את התנור), או למעמד מיוחד, מעין משרה, השמורה ללא-יהודי החי בין יהודים (למשל, לא-יהודי החי בסמוך לבית כנסת ומקבל משכורת על דאגתו לתחזוקת בית הכנסת מדי שבת). (ויקיפדיה)

בית החולים צהלון (דג'אני)
בית החולים צהלון (דג'אני), הוא מתחם רפואי בעל חשיבות היסטורית בעיר יפו המשמש כיום מרכז גריאטרי בשמו העברי "צהלון". עד מלחמת העצמאות היה זה בית חולים פרטי בבעלות משפחת דג'אני הערבית, ונקרא על שמה. בית החולים נמצא בשדרות ירושלים 100 פינת רחוב ארליך ביפו ותוחם את שכונת צהלון ממערב. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אם אין אני לי מי לי ואם לא עכשיו אי מתי“