מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור מחייה של שרה אלון

סיפור על עלייתי לארץ ומה שאחרי.

קוראים לי שרה ובחרו לי את שם זה כי השם שרה הוא שם תנ"כי, נולדתי בהודו, בכפר חאולי.

היו לנו 4 חדרים בבית ואבא שלי בנה את הבית שלנו, היה לנו מסדרון ענק וכשיורד גשם הגויים יושבים במסדרון עד שהגשם יפסק.

לפעמים היינו מבשלים על גחלים בחוץ, היינו מתקלחים בחוץ כלומר היינו מחממים מים שופכים לדלי ומתקלחים, שיחקנו בחצר שיחקנו בחבל, במחבואים היו נהרות לידנו, קרב אלינו היה גם כפר ובו בית כנסת ולשם הלכנו, והתפללנו.

שם ההורים שלי היו בת שבע ויוסף, שם האחים שלי היו ששון, רבקה, ראובן, אברהם ואז אני.

אבא שלי היה נגר ובנאי והוא היה איש טוב עם לב טוב אהב את המשפחה והילדים, היה חזק נפשי, אבא שלי היה גבוה והיה לו אף ישר מאוד מצח גבוה צבע עיניים אפור, אבא שלי יוסף נפטר כשהייתי בגיל ארבעים.

אמא שלי הייתה עקרת בית היא הייתה אישה טובה, עדינה, אוהבת להעריך אנשים בטוב, והיא הייתה גבוהה לגילה, עיניים גדולות, שפתיים גדולות וצבע גוף כהה, אמא שלי נפטרה כשהיית בגיל שבע.

היינו 11 אחים ונשארנו 3 אחים. ביום יום אכלנו קטניות, פירות, ירקות, אורז, ואת המים הבאנו מהבאר. גרנו בשכונה הודית והיו מסביב יהודים ונפגשנו עם היהודים רק בחתונות, בת מצוות, בריתות ועוד. את האורז הכנו בבית בשדות, את הירקות הכנו בגינה, את השמן בישלנו בבית השתמשנו בהרבה שמן שומשום, הכנו חומוס בשדות גם.

היה לנו עד כיתה ד בית ספר בכפר אחר כך היינו צריכים ללכת לעיר "פאלי" ולהמשיך ללמוד. כשיורד גשם היינו רוקדים בלי נעליים. בכיתה ד' היתה מורה שאהבה אותי מאוד ואחרי בית ספר היא הייתה מזמינה אותי אליה לביתה והיא הייתה מלמדת אותי לרקוד , לבשל, לכתוב ועוד.

בערב לא היה טלוויזיה אז היינו כולם מתאספים בחצר והיינו מספרים אך עבר עלינו היום ואיך הוא היה וב 11 הלכנו לישון.

בעלי ברוך, גדל בעיר "אשטמי". בגיל 5 אמא שלו נפטרה ובגיל 10 אבא שלו נפטר ואחרי זה הביאו אותו ל"בומבי" לפנימייה יהודית ולמד שם עד כתה י"ב. הוא עלה לארץ בגיל 20, הוא היה בקיבוץ מעיין צבי ולמד עברית 6 חודשיים. התגייס לצבא והתחיל לעבוד בתעשייה אווירית, עבד במנהל חשבונות. אחרי שנה עזב את העבודה ואז הוא התחיל לעבוד בצבא ואז הוא התחתן איתי בגיל 25 ונולדו לנו שישה ילדים שהם – אסתר, אביטל, סוזן , רפי, גל, קרין.

הייתה לי חברה ששמה שאנטה היא הייתה חברה מבית ספר יסודי, היא לא הייתה אוכלת, אמא שלי הייתה קוראת לי לאכול איתה ואכלנו מאותה צלחת ואז היא הייתה אוכלת.

היו לנו מלא משחקיים גופניים, פיזיים ועוד – קפיצה בחבל, חמש אבנים, קלאס, תופסת, מחבואים, סרגנו, רקדנו, מספרים סיפורים.

בבית ספר שלי למדתי חשבון, היסטוריה, תנ"ך, ריקוד ודרמה, כל המורים התייחסו מאוד נחמד, אם לא היינו מתנהגים יפה אז היו לוקחים את היד ומרביצים עם סרגל, הייתה לנו תלבושת אחידה – חצאית או שמלה וחולצה, לבנים היה חולצה ומכנס, אותו צבע כל יום. היה לנו טיולים פעמיים בשנה אהבתי את המורה שלימדה אותי בכיתה ד' ושמה כרמלה היא אהבה אותי ואני אותה. אני אהבתי מאוד את שיעורי היסטוריה בבית ספר ולא אהבתי חשבון. אהבתי את כל המאכלים בעולם והמאכל האהוב עלי הוא סחוג עם צ'פטאי, לא הייתי בתנועת נוער וגם אז לא היה בכלל תנועות נוער.

בבית ספר האזינו למוסיקה בהודית ובאנגלית ,ובבית היה אקורדיון ותופים וחליל ונגנו ושרנו, רקדנו ריקודים הודים, הזמרים והלהקות שהיו הם – "לתה מגשקר", הזמר "ממט רבי" הוא אהב מאוד את השירים והוא שר בסרטים במקום השחקן.

היינו כותבים מכתבים כי אז לא היה טלפון או שהיינו הולכים ומדברים, אני נהניתי לשחק במשחקים שהם משחקי כדור ועוד…, בעיר שלי היו הצגות בבית הספר וגם בתאטרון  ובידור.

הקשר שלי ושל סבא ברוך (ז"ל) היה בשידוך, היחס בין ההורים לבין הילדים היה קירבה ומשמעת היינו מאוד מעורבים בחיים של ילידנו, נולדו לנו 6 ילדים ו 12 נכדים בינתיים אין נינים.

עליתי לארץ בשנת 1962, הייתי בת שש עשרה וחצי, עליתי לארץ כי ישראל זה ארץ ליהודים ואני יהודייה. נחתנו מהמטוס ואז ישר לקחו אותנו לדימונה. החיילות התנדבו לבוא לבית שלי וללמד אותי עברית, לא היינו רגילים לעלייה כי הכל היה שונה, קיבלנו לגור בבית חדש אבל לא היה לנו מים, רק אחרי חודשיים קיבלנו מים ובחודשיים האלה היינו צריכים לרדת למטה ולקחת מים בדלים היה ברז ראשי, כשעליתי רציתי מאוד לעלות מיד וללמוד עברית בתיכון אבל לא היה אפשרי, אבל החיילת שלימדה אותי עברית נהרגה בתאונה וזה היה מאוד קשה בשבילי. כשהכריזו על מדינת ישראל אני הייתי בדימונה.

היה לי מתכון משפחתי, שעד עכשיו הוא קיים וקוראים לו צ'פאטי. זה מאכל הודי שמכינים אותו ביום כיפורים, תשעה באב, חגים שמחים, אזכרות ועוד…, גם היה לנו תכשיט שעבר מדור לדור אני עכשיו לא לובשת אותו.

הזוית האישית

הסיפור סופר לנכדתי, תועד במסגרת מפגשי התכנית בבית הספר.

מילון

צ'פאטי
צ'פאטי הוא מאכל הודי, אחד מסוגי הלחם הנפוצים בהודו ושכנותיה וכן במזרח אפריקה, ממשפחת הרוטי, עשוי מבצק ללא שמרים, שטוח ודק, דומה בצורתו לפיתה דקה (לאפה) או טורטייה.

ציטוטים

”היינו מתקלחים בחוץ, כלומר היינו מחממים מים שופכים לדלי וכך מתקלחים“