מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

דליה בר ארגוב מספרת על הוריה

עם הנכדות, טבע ורז, ביום הולדת רז
ישיבת לוטוס ביוגה
עלייתו של אבי ארצה

שמי דליה. אני רוצה לספר לכם על שם המשפחה שלי ועל הסיפור המיוחד של הוריי.

השם ארגוב

ארגוב זה שמו של רכס הרים בין ירדן לסוריה. כשאבא שלי התבקש לעברת את השם שלו, להפוך אותו לעברית הוא בחר בשם ארגוב על שם רכס זה. בתקופה בה שרת אבי בצבא, בן גוריון, ראש משלת ישראל אז, אמר לכולם לשנות את שמות המשפחה שלהם לעברית כי אמרו אז: "עברי דבר עברית", כולם היו צריכים לשנות. כל מי שבא מחוץ לארץ היה צריך לשנות, מי שעבד בצבא או שירת במדינה היה צריך לשנות את שם המשפחה שלו לשם משפחה בעברית. אז אבא שלי שינה את שם המשפחה שלו לעברית.

הסיפור המיוחד של הוריי הציוניים

לאבא שלי יש סיפור מאוד מעניין על עלייתו לארץ ואיך הוא חי. זה קצת משקף את הגורל של העם היהודי: הם חיו ברוסיה, הוא היה הבן הבכור במשפחה. היה לו עוד אח ואחות, אימא שלו הייתה בהריון והם גרו ליד המשפחה של אימא שלו. אימא שלו גם הייתה הבכורה במשפחה. היו לה עוד שלושה אחים: עקיבא, פנחס ושלמה. אבא שלי אהב מאוד לשחק עם דודו שלמה בגלל שהוא היה קרוב אליו בגיל. עקיבא, פנחס ושלמה היו שלושתם דודים של אבא שלי והוא כאמור אהב מאוד לשחק עם שלמה בגלל הקרבה בגיל. הוא שיחק איתו כשהוא היה ילד קטן, אבל כשאבא שלי היה בן 8 המשפחה של אימא שלו החליטו שהם ציונים והם צריכים לעלות למדינת ישראל.

קודם עלה הבן הבכור עקיבא, אחר כך הבן האמצעי פנחס, הם הצטרפו לתנועת נוער ודרך הפעילות בתנועת הנוער הגיעו איתם אנשים לישראל. בסוף שלמה הקטן הגיע, ההורים של סבא וסבתא שלי הגיעו לארץ. אימא של אבא שלי והמשפחה שלה גם רצו לבוא לארץ יחד איתם כי הם גם היו ציונים, אבל היא הייתה בהריון והיו לה כבר שלושה ילדים. אז חשבו שהיא תבוא יותר מאוחר. אחר כך הייתה בעיה: הרוסים הפסיקו לתת ליהודים לעלות לישראל. סבא של אימא של אבא שלי, סבא רבא, כבר היה איש מאוד מאוד זקן, מעל גיל 80, והוא רצה לבוא להיקבר בישראל. היהודים בירושלים מאוד רצו שהוא יבוא להיקבר בישראל, אז הצליחו לסדר לסבא רבא (סבא של אבא שלי) כרטיס כדי שהוא יוכל לעלות לישראל. אימא של אבא שלי מאוד מאוד רצתה שגם אבא שלי יעלה לישראל, כי הם היו מאוד ציונים, אז היא שינתה את תאריך הלידה של אבא שלי. קראו לו אברהם והיא שינתה את השם שלו לשם של אח שלה שמת כתינוק, והיא נתנה לו את התאריך של האח – תאריך לידה שיהיה רשום כאילו זה לא הבן שלה, כאילו זה הבן של הסבא רבא. אז נתנו לסבא רבא להביא גם את אבא שלי איתו.

הם עלו על האנייה ברוסיה. אבא שלי ידע עברית כי הוא היה בבית ספר לציונים, שם הם למדו לדבר. באנייה שבה היו יהודים שבאו לישראל הוא כבר ידע לדבר וכולם היו גאים בו שהוא ידע לדבר עברית. הם הגיעו ליפו ומשם לקחו אותם לירושלים, לבני ברק – איפה שהדתיים גרים. הוא היה צריך להיכנס לבית ספר דתי יחד עם הסבא רבא. אבל הוא לא היה יכול לדבר עם הסבא רבא או לשחק איתו. הילד היה בן 11 והסבא היה כבר מאוד זקן וחולה. הוא גם לא אהב את בית הספר בו למד, הוא גם לא הכיר אף אחד. הוא רצה ללמוד בעברית ולא ביידיש, אז הוא שלח מכתב לדוד שלו שלמה, כי הדודים שלו (עקיבא ופנחס) היו בישראל. הוא שלח מכתב לדוד שלמה שגר בקיבוץ יגור, הוא היה מהראשונים החלוצים שהקימו את קיבוץ יגור. בקיבוץ יגור לא היו ילדים, אבל אבא שלי כתב לו מכתב בו ביקש שהוא יבוא לקחת אותו.

שלמה היה בחור צעיר שרק התחתן והקים קיבוץ חדש, הוא בא ולקח את אבא שלי ליגור. כאמור, ביגור לא היו ילדים, אז הוא הלך לרכב על סוסים ולעזור לאנשים שעבדו בשדה. הם ראו שזה לא בסדר: ילד בן 11 צריך להיות בבית הספר. האח של שלמה היה בקיבוץ עין חרוד. בעין חרוד היו כבר 6 או 9 ילדים. קיבוץ יגור וקיבוץ עין חרוד החליטו שהוא יגור בקיבוץ עין חרוד ועין חרוד ויגור ישלמו את הלימודים שלו. ככה הוא למד בעין חרוד שנה ראשונה, אחרי שנה שדוד פנחס היה בעין חרוד דוד פנחס רצה לעזוב כי הוא רצה להיות שחקן. היה אז תאטרון שקראו לו הרוי, הוא אהב לכתוב מחזות והצגות. הוא רצה לעזוב את עין חרוד ולגור בתל אביב. אבא שלי לא יכול היה להישאר בעין חרוד, אז החליטו שישלחו אותו לפנימיית עין שמר. הוא למד בפנימייה והיה לו מאוד קשה, כי הוא לא היה עם אימא שלו ולא עם אבא שלו ולא עם האחים שלו, וכל הקשר שלו פה בארץ היה עם הדודים שלו עקיבא, פנחס ושלמה ועם הסבא שלו שגר בירושלים וסבא רבא שלו שהיה מאוד מאוד זקן, מעל גיל 80, והוא כבר לא היה יכול להיות איתו. הוא למד בפנימיה עד שהוא סיים את בית הספר. אחרי זה הוא הצטרף לתנועות נוער שהקימו הקיבוצים.

אמי נולדה בהונגריה למשפחה ציונית. הם היו עשרה אחים במשפחה והיא הייתה הכי קטנה. היה לה עוד אח אחד שהיה גדול ממנה בשנתיים, וכל האחרים היו הרבה יותר גדולים ממנה. הם היו משפחה די עשירה, היה להם בית חרושת גדול שבו היו אופים עוגיות. היה להם הרבה כסף וכל האחים הגדולים שלה למדו באקדמיה. היו לה שתי אחיות גדולות שלמדו אמנות, פיסול וציור והיו לה כמה אחים גדולים שלמדו הנדסאות. האח הכי גדול היה בצבא של ההונגרים, הוא נלחם באיטליה עם הצבא ההונגרי נגד הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. היא כאמור הייתה שייכת למשפחה מאוד ציונית וכל האחים הגדולים שלה החליטו לעלות לישראל. זה היה בשנת 1921, הם נשארו ברוסיה רק האימא, האבא והאח יוסף שהיה גדול ממנה בשנתיים. שנה אחרי זה, כשאימא שלי הייתה בת 11, הם עלו לישראל. הם עלו לירושלים לעיר העתיקה ונפגשו עם כל האחים שלהם. אימא שלי (יהודית) ויוסף הלכו ללמוד בירושלים, הם היו בתנועת נוער הצופים, זו הייתה תנועה ציונית של הצופים. כשאימא שלי גדלה היא הכירה את אבא שלי. הוא היה מדריך בתנועה שם, ואימא שלי הייתה חניכה שם. הם היו עושים כל מיני פעילויות של תנועות נוער: שירים וריקודים, שיחות והיו מספרים ומטיילים בארץ, לומדים על הארץ. הם השתתפו במחנות נוער, הלכו לשוט בכינרת והיו עושים הרבה טיולים רגליים. בנוסף הם היו נפגשים פעם בשבוע, היה להם צריף שהיו נפגשים בו, מדברים ומכינים את הפעילויות שלהם.

הזוית האישית

נתי: היה לנו כייף ביחד למדתי על דליה הרבה.

דליה: נתי היה קשוב לסיפור שלי והיה לי כיף לשתף אותו בסיפור.

מילון

אחדות
הסכמה ושיתוף פעולה מלאים; ליכוד; אחוה. (מילוג)

עִברוּת
עִברוּת (בעבר היה מקובל: עִברוּר) הוא מתן צורה עברית למילה, ובפרט שינוי שמו של אדם משם לועזי לשם עברי. (ויקיפדיה)

אַרְגֹּב
אַרְגֹּב היה שמו של אזור בבשן בעבר הירדן המזרחי בתקופת המקרא. בקרב חוקרי המקרא וארץ ישראל שוררות דעות שונות באשר לזיהוי של ארגוב. ארגוב נכבש על ידי שבטי ישראל לפני כניסתם לארץ ישראל שממערב לירדן; לפי המסופר בספר דברים, יצאו הלוחמים של שבטי ישראל אל הבשן שכלל את "חבל ארגוב", שם נתקלו בכוחות הצבא של עוג בסמוך לעיר אדרעי, והתנהלה מערכה צבאית שהסתיימה בניצחונם של שבטי ישראל. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”לשמור על אחדות המשפחה“

”בן גוריון אמר לכולם לשנות את שמות המשפחה שלהם לעברית כי אמרו אז: "עברי דבר עברית", כולם היו צריכים לשנות“