מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חיי דוד שפירא

אני ונכדתי
אני בילדותי
ילדותי

קוראים לי סבא דודי, שם משפחתי שפירא. נשוי לאסתי לבית בירנבאום. יש לי שלושה ילדים: הדס, דור ורון, ושבעה נכדים: רומי, עילי, אופיר, אלה, הלל, יואב ואורי.

נולדתי בשנת 1949 וגדלתי בתל אביב להורי יפה וצבי. ביתנו היה בית ציוני, אבי היה חבר בארגון אצ"ל (ארגון צבאי לאומי). אבי עלה מפולניה בשנת 1939, ברח מוורשה ביום שנכנסו הגרמנים לעיר. הוא היה אז בגיל 28 והיה מדריך בארגון הנוער בית"ר (ברית יוסף טרומפלדור) בוורשה. למשפחתו של אבי היה מפעל לממתקים בוורשה. המפעל היה בתוך העיר עצמה והועסקו בו פועלים רבים. חלק מהפועלים ששרדו את השואה שמרו לאורך השנים קשר עם אבי, זכור לי כי אחת העובדות ששמה היה טופצ'ה וגרה בפריז הייתה בקשר טוב עד יום מותה. בתחילת שנות ה30 החליט סבי, שאני קרוא על שמו, להעתיק את המפעל לארץ הקודש והוא שלח ארצה את בנו הבכור להקים את המפעל.

משפחתו של אבי בתמונה בוורשה. במרכז סבי, חנוך דוד שפירא, לידו סבתי, איטה פייגה, אבי בשורה העליונה, שני מימין וכן חמישה אחים ושתי אחיות, מהם שרדו רק ארבעה

המפעל הוקם בתל אביב בשנת 1936 ונקרא "מגדן". אבי ברח מוורשה עם קבוצה של חברים רכובים על אופניים במסע שנמשך שנה. ב1940 אבי הגיע לישראל דרך טורקיה, הצטרף ל"מגדן" מפעל הממתקים של משפחתו, ויחד עם חבריו הצטרף לארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל). בית החרושת מגדן היה המבנה האחרון בתל אביב לפני אבו-כביר שהיה מעוז ערבי. בגלל שבית החרושת היה בן 3 קומות, הוא היה המקום שבו תצפתו על הערבים ובו גם ישבו לוחמי האצ"ל. כל עובדי המפעל היו חברי אצ"ל ובעת צורך עלו לגג המפעל ולחמו.

אמי ואבי נישאו בירושלים, בשנת 1946

 

אמי, יפה לבית ורנר, נולדה וגדלה בירושלים, במשפחה חרדית "בתי ורנר" בבניין שבנה סבא שלה במאה שערים. אביה היה איש עבודה והוא היה הקצב של מאה שערים, חנותו עמדה ברחוב גאולה ליד כיכר השבת. למרות שמשפחתה הייתה חרדית, כל חמשת ילדיו קיבלו חינוך ציוני והשכלה נרחבת (מה שלא מקובל היום בחוגים החרדים). אמי ושלושת אחיותיה למדו בבית ספר אוולינה דה רוטשילד בירושלים, בתקופת המנדט ורכשו השכלה נרחבת. סבי היה איש יקר וידוע בטוב לבו. כאשר הייתה מגיעה לחנותו אישה שלא היה מספיק כסף בידיה כדי לקנות בשר לשבת, המשקל בחנותו היה מזייף ומראה פחות בהרבה ממה שהיא קיבלה.

בצעירותי, גדלתי בתל אביב ברחוב שדרות חן 40. קיבלנו במשפחה חינוך דתי מסורתי. למדתי בבית ספר ביל"ו ("בית יעקב לכו ונלכה"), בית ספר דתי בתל אביב. לא הייתי תלמיד כל כך טוב, ולמעשה הלימודים עניינו אותי פחות ממשחקים. בכיתה ג', באספת הורים, המורה מירב אמר לאמא שלי שלא תדאג כי אני אדע לעשות כסף. אני לא יודע אם זה ניחם את אמא שלי, אבל שרדתי את הלימודים וסיימתי כיתה ח'. לאחר סיום לימודי בבית ספר ביל"ו, הורי הצליחו בפרוטקציה להכניס אותי לישיבת נחלים, ישיבה תיכונית שנחשבה אז לאחת הטובות. גם בישיבת נחלים לא הייתי תלמיד טוב ואיכשהו שרדתי 4 שנים וסיימתי את לימודי עם תעודת בגרות בינונית. גם שתי אחיותיי: דפנה הבכורה ואירית הצעירה למדו בבית ספר דתי.

בתקופת נעורי הייתי חבר בתנועת הנוער בני עקיבא. כאשר למדתי בנחלים, הקמנו אני וכמה חברי את סניף בני עקיבא ביד אליהו, שם מצאתי את חברתי לחיים, אסתי, ואנחנו ביחד עד היום. את לימודי בנחלים סיימתי בשנת 1967. את מבחני הבגרות עשיתי בתקופת מלחמת ששת הימים. מיד בתום המבחנים, אני ועוד שלושה מחברי בישיבה הקמנו את ישיבת הכותל בעיר העתיקה בסמוך לכותל המערבי. היינו בסך הכל 5 תלמידים והיינו הישראלים היחידים שגרו בעיר העתיקה באותה העת. זו הייתה אחת התקופות היפות בחיי.

בחודש נובמבר, 1967 התגייסתי לצבא. אני חושב שכשעליתי לאוטובוס לבסיס קליטה ומיון בצבא, זה היה השינוי הגדול ביותר בחיי עד אז. לפתע אני לא בבית, אינני אדון לעצמי, וסגור במסגרת מאוד טובענית ומחייבת. גייסו אותי לחיל התותחנים והתחלתי במסלול צבאי שנמשך כשנה וחצי, טירונות, קורס מקצועי, קורס מכי"ם (מפקדי כיתות), קורס קצינים. בסוף שנת 1968 קיבלתי דרגת סגן –משנה והוצבתי בגדוד תותחנים 403 שפעל במלחמת ההתשה בסיני. שנה וחצי שירתתי במלחמת ההתשה ועליתי לדרגת סגן ולקראת סוף שירותי, קיבלתי פיקוד על סוללה בגדוד 403. במסגרת מלחמת ההתשה היה עלינו לירות על כוחות מצריים שמעבר לתעלת סואץ ובכל פעם שפתחנו באש, זיהו אותנו המצרים וירו עלינו חזרה. היה עלינו לדלג כל פעם לעמדה אחרת. בחודש אוגוסט 1970 נחתם הסכם הפסקת האש עם המצרים ומלחמת ההתשה הסתיימה. בחודשים האחרונים שנותרו עד לשיחרורי מהצבא מוניתי כמפקד מעוז ה"נברונים" באזור אל מסלה שבדרום תעלת סואץ.

עם שחרורי מהצבא, התחלתי ללמוד כלכלה באוניברסיטת בר אילן. מיד כשהשתחררתי ואני בן 21 התארסתי עם סבתא אסתי וב5 בספטמבר 1971 נשאנו בבית החייל בתל אביב. הרב שמואל וורנר דוד של אמא שלי ערך את טקס החופה והקידושים. רכשנו דירה של 3 חדרים ברמת גן רחוב באר אורה מספר 5 . שנה וחצי אחרי חתונתנו נולדה ביתנו הבכורה הדס ב20 למאי 1973.

מלחמת יום כיפור:

ביום כיפור של שנת 1973 סבתא, אני והדס היינו אצל ההורים של סבתא בדרך השלום 94, יד אליהו. כבר בשעות הבוקר החלה תנועה ערה של רכבים בציר של דרך השלום והיה ברור שמלחמה מתקרבת. האזעקה תפסה אותנו בבית כנסת בסוף תפילת מוסף בשעה 14:00. החל גיוס מילואים נרחב אך אותי טרם גייסו. תפקידי בצבא במילואים היה מפקד סוללה ארטילרית בגדוד 328.  הסיפור המלא שלי של מלחמת יום כיפור, והסיפור על פציעתי, תוכלו לראות בקישור המצורף.

ביום החמישי של המלחמה נפצעתי. פציעתי הייתה לא קשה אך ביליתי יותר מחודש בבתי חולים. עם חזרתי הביתה, סיימתי את למודי תואר ראשון בכלכלה והתחלתי לעבוד בבית המלאכה של  ההורים של סבתא, מפעל לייצור רקמה וכלי מיטה. ב15 בפברואר, 1975 נולד דור. שנה לאחר מכן, עזבנו את רמת גן ועברנו לגור ברעננה יהודה הלוי (פינס), שם אנו גרים עד היום. ב- 3 לאוקטובר, 1980, נולד בן הזקונים רוני.

סבתא אסתי, סיימה באוניברסיטת בר אילן לימודי פסיכולוגיה תואר שני, ובתחילת הדרך עבדה כפסיכולוגית חינוכית בשירות הפסיכולוגי בכפר סבא. בשנת 1986, נסענו כל המשפחה לשנתיים ללונדון. גרנו ברחוב  Wickliffe Ave. הדס, דור ורוני למדו בבתי ספר דתיים. את התקופה של שנתיים שגרנו בלונדון ניצלנו ללימוד השפה, אבל בעיקר לטייל ולהכיר את אנגליה ואירופה. היינו בצרפת, בבלגיה ובהולנד.

שנות ה- 80 וה- 90, היו שנים שבנינו את עצמנו מבחינה כלכלית, אני הקמתי את מפעל אביר לייצור חוטי תפירה באזור התעשייה בברקן. הקמת המפעל בברקן הייתה לא פשוטה. ראשית, המפעל היה ממוקם בשטחים (ליד אריאל). שנית, להקמת מפעל דרושים ידע רב והון רב. פרויקט הקמת המפעל היה עבורי ”מפעל חיים" ואומנם המפעל היה מהמתקדמים בעולם והעסיק כמאה חמישים עובדים. אף שלא היה לי כסף רב הצלחתי להשיג מימון בנקאי וגם בעזרת הממשלה שהכירה בנו כמפעל מאושר אשר זיכה אותנו במענקים כספיים. המפעל הוקם בשנת 1989, אך בשנת 2001, נאלצתי לעזוב אותו לאחר השתלטות עויינת של מי שהיה חבר טוב ובגד.

בשנת 2002, קרו שני דברים משמעותיים בחיי. הראשון, הקמתי מפעל חדש באזור תעשייה ארז, על גבול עזה, בשותפות עם חבר פלסטינאי מעזה. הדבר השני, התחלתי להגשים חלום ישן לחזור לשולחן הלימודים והתחלתי ללמוד לתואר שני ללימודי יהדות במכון שכטר, ירושלים. ללימודים הקדשתי יום אחד בשבוע וביתר הימים עסקתי בביסוס המפעל החדש.

בשנת 2005, אריאל שרון, שהיה ראש הממשלה, החליט לפנות את עזה ובכלל זה לפנות את אזור התעשייה ארז. נאלצנו לסגור את המפעל והיה עלי להקים, בפעם השלישית בחיי, מפעל והפעם באזור התעשייה של העיר שדרות. את המפעל ניהלה בתי הדס כך שיכולתי להתפנות יותר ללימודים. לאחר שסיימתי את לימודי תואר השני בהצטיינות, התחלתי ללמוד לדוקטורט באוניברסיטת חיפה, במחלקה לתנ"ך ובהנחייתה של פרופ' נילי שופק. היה עלי ללמוד שנתיים השלמות ובמקביל לכתוב עבודת תזה. בשנת 2010 עברתי מאוניברסיטת חיפה לאוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע ובתוך כך מונה לי מנחה נוסף, פרופ' אביגדור הורוויץ.

בשנת 2011, החלטנו לסגור את המפעל בשדרות. הדס רצתה לעסוק בענייני הנפש ולי החלו בעיות בריאותיות. בשנה זו, כשהמפעל בשיאו, סגרנו אותו, מכרנו את המלאי וכל הציוד והמכונות הועמסו על 4 מכולות גדולות ונשלחו למצרים למפעלו של אחמד וללא תמורה.

בשנה זו התגלתה אצלי מחלת הסרטן – לימפומה. התחלתי לעבור טיפולים כימותרפיים במשך כחצי שנה ובנובמבר 2011, היה עלי לעבור השתלת מוח עצם בבית חולים בילינסון. עוד חצי שנה עברה עלי בהתאוששות מהמחלה. בינתיים המשכתי בכתיבת הדוקטורט שעסק במקדש שלמה.

בשנת 2013 , בפרוצדורה רפואית לפני כריתת כיס מרה, נגרם לי נזק רפואי, ד"ר ביניצינוב, הרופאה בבית חולים מאיר, שביצעה את התהליך פגעה בתריסריון ואושפזתי מיד בטיפול נמרץ. מצבי היה אנוש וסיכויי ההישרדות שאפו לאפס. ובכל זאת הצלחתי לשרוד במלחמה קשה ביותר. אחרי 59 ימים בטיפול נמרץ מורדם ומונשם, 7 ניתוחי בטן ורק לאחר 3 וחצי חודשים, שבתי הביתה על כיסא גלגלים. נזקקתי לעוד שנה כדי להתאושש מאירוע זה.

ובכך לא תמו צרותיי הרפואיות ומחלת הלימפומה חזרה בשנת 2015. הפעם לא נדרשתי לטיפולים כימותרפיים, הרפואה המתקדמת המציאה כדורים המונעים את המחלה. כדורים אלו נמצאים בסל התרופות לשמחתי, ושומרים עלי עד עצם היום הזה.

לאחר הפסקה קצרה, השלמתי את כתיבת הדוקטורט וקיבלתי את תואר הדוקטור בתחילת שנת 2016.

בימים אלו אני עומד לפרסם ספר שכתבתי. הספר "יכין ובעז – אמונת עם ישראל בתקופת המקרא" הוא ספר עיון פופולארי שיופץ בחנויות סטימצקי ואחרות. הספר הוא פרי מחקר ומבוסס על התזה שכתבתי באוניברסיטת חיפה.

כיום סבתא ואסתי ואני גאים מאד במחיצת משפחתנו הרחבה והאהובה. בתנו הדס ובעלה רדן ונכדינו – רומי, עילי והלל. בננו דור ורעיתו רויטל ונכדנו אופיר, אלה, יואב ואורי. בננו רוני ובן זוגו אלכסנדר.

 כולנו יחד, בתמונה שצולמה בחופשה המשותפת בכנרת

 הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

בית"ר
ברית יוסף טרומפלדור

ציטוטים

”זכרי, טמונים בך כוחות עצומים שאינך מודעת על קיומם. לעולם לא להתייאש.“