מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חיי ניסים בסטקר

אני ודביר במפגש הראשון
אני ודביר שותלים צמחים בגינה
חיי אחרי העליה ולפני

קוראים לי ניסים בסטקר נולדתי בהודו בעיר בומביי, להורי רבקה ומשה, למדתי 10 שנות לימוד בבית ספר יחד עם ילדים מדתות שונות.

בהודו לא הרגשנו שונים מאחרים וכבדו אותנו ואת היותנו יהודים. בגיל 16 עזבתי את בית הספר ורציתי לעלות לארץ ישראל. הוריי לא רצו שאעלה לבד לישראל, הם חששו שאעלה לבד ואהיה לבדי בארץ רחוקה, הם רצו שאני אשאר בהודו ולכן סידרו לי עבודה, עבדתי במפעל טקסטיל במשך 3 שנים.

בשנת 1974 שני אחיי ג'ולי וסלומון החליטו לעלות לישראל, החלטתי להצטרף ולעלות יחד איתם לארץ ולהגשים את חלומי.

כשהגענו ארצה אחי קיבל דירה מעמידר ואנו התגוררנו שם יחד, גדלנו יחד ודאגנו אחד לשני. בגיל 19 התחלתי לעבוד ב"שימשון צמיגים", עבדתי שנה וחודשיים ולאחר מכן התגייסתי לצבא. שירתתי בצריפין במשך שנתיים וחצי. בזמן השירות הצבאי הכרתי את אשתי יהודית, בעיר לוד, כשהייתי הולך לבקר שם את אחותי. לאחר שנה התחתנו בתחילה גרנו באור יהודה, התחלתי לעבוד בתעשייה אווירית עבדתי שם במשך 10 שנים, לאחר מכן התחלתי לעבוד בשירות ביתי הסוהר, עבדתי שם במשך 28 שנים ויצאתי לפנסיה.

כיום אני מתגורר ביבנה יחד עם אשתי יהודית, יש לי 4 ילדים: ירדנה, אורלי, נורית ומשה, ו-10  נכדים, אני מתנדב בהרבה בתי ספר ונהנה מאוד מלתרום מזמני למען הקהילה.

הקשיים שהיו לי בארץ ישראל היו ההסתגלות לחיות ללא הוריי שנשארו בהודו, לרכוש חברים חדשים ולעבוד בעבודות פיזיות על מנת לפרנס, ולסכן את עצמי בעבודה עם אסירים, מחבלים, אנשים עם מאסרי עולם ונרקומנים. בגלל העבודות הקשות נפגעה לי הבריאות. החלו לי בעיות בלב, עברתי הרבה צנתורים ובגלל הסבל לא היה לי חשק לחיות.

בזכות אשתי יהודית, הילדים והנכדים שנתי את דעתי והמשכתי לחיות כמו בן אדם רגיל, ובכל זאת היום אני חצי בן אדם.

הזוית האישית

ניסים בסטקר: החלטתי להמשיך לתרום למדינה.

מילון

בומביי
עיר הבירה של הודו

ציטוטים

”התפוח לא נופל רחוק מהעץ“