מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חיי שושי בן נון

סבתא שושי ורון
בעת שירותי הצבאי
תחנות משמעותיות בחיי

שמי שושי, אני בת בכורה למשפחה בת שלושה ילדים, נולדתי בעכו. אבי, יוסף, עלה מפולין, אמי, חנה, עלתה מרומניה. בהיותי בת שש עברנו לגור בטבעון. נתנו לי את השם שושנה על שם סבתי ז"ל, שלא זכיתי לראותה משום שנרצחה על ידי הנאצים. כל בני משפחתו של אבי יוסף ז"ל נרצחו בגטו וארשה על ידי הנאצים באכזריות רבה, אבל אבי ואחיו הצליחו לברוח לגבול רוסיה. אבי ז"ל, שהינו סבא רבא של רון, היה על אוניית המעפילים אקסודוס בדרך לארץ, אך הבריטים תפסו אותה והחזירו אותו לאירופה. לאחר תלאות רבות, עלה אבי ארצה בשנת 1948 והשתתף במלחמות ישראל. הוא היה פועל בניין וזוכרת אני כמה קשה עבד בכדי לפרנס את משפחתנו. ידיו היו גדולות, רחבות ומחוספסות ואני מאוד אהבתי להתכרבל בזרועותיו ולהקשיב לשיר הקבוע שהיה שר בעברית לי ולכל ילד/ה קטן שהיה מופיע בביתנו:

"קוקו הבובה עושה להטים,  

אוי להטים שוב להטים,  

צריך רק למשוך

בחוטים חוטים חוטים, 

צריך רק למשוך בחוטים."     

זוכרת אני כיצד אבי היה מרותק לקופסת הרדיו ומקשיב לחדשות ואני הייתי מדמיינת שבתוך קופסה זו נמצאים גמדים קטנים והייתי מציצה ומנסה לראותם.. יותר מאוחר סבי יעקב ז"ל קנה לנו טרנזיסטור (רדיו קטן) ומדי שבוע הייתי מצמידה את אוזני ומקשיבה לסיפור מתח שנקרא: "פול טמפל". רק בהיותי בת ארבע עשרה ההורים קנו טלוויזיה, כמובן בשחור לבן. היה לנו בית "פתוח" ולאבי היו הרבה חברים ערבים שנהגו לבוא ולשתות קפה תורכי שחור בביתנו. זוכרת אני את אבי פוצח בשירה נרגשת ושר שירים ברוסית, שיותר מאוחר שמעתי מנגינות אלו ממקהלת הגבעטרון. לצערי אבי נפטר בגיל צעיר מאוד, 56. דנה (אימא של רון) הייתה בת שבע בלבד, ולי נשאר געגוע גדול.

אמי חנה, שתבדל לחיים ארוכים, עלתה לארץ מרומניה. היא הייתה אם מאוד מסורה ואוהבת שתמיד נתנה לנו בית חם מאז ועד היום. בבית ההורים דיברו בשפה העברית, אך כאשר לא רצו שנבין את שהם אומרים, עברו לשפה הרומנית או היידיש. וואו!! כמה אהבתי לחזור מבית הספר ולהריח את ריח בישולי הבית, את ריח השמיר מהול באדי מרק העוף, או את ריח הקציצות והפירה בצלחת, אבל הכי מכל, את מרק ה"ציפקלה" (מן כדורי בצק קטנים) ואת ה"ורניקעס" (בצק ובתוכו תפוחי אדמה עם בצל). בהיותי בת עשר, למדתי ריקוד והייתי נציגת הכיתה בכל המחולות שהיו נהוגים בתקופה שלי. בנוסף הייתי בלהקה היצוגית של טבעון, שם למדתי ריקודי ג'ז והתעמלות אמנותית. היו לי תחביבים נוספים כמו שחייה, ציור בבטיק, היה לי חדר עבודה יחד עם חברתי, היינו עושות עבודות יפיפיות ולפעמים אף מוכרות אותן (עד היום אנחנו בקשר ונפגשות לעיתים קרובות, למעלה מ-55 שנה !!)

הייתי תלמידה מצטיינת במקצועות ההומניים אך במתמטיקה ובפיזיקה היה לי קצת קשה ואבי תמיד היה עוזר לי. בבית היו קוראים לי "תולעת ספרים" כי הייתי הולכת ברגל לספריה הרחוקה, שלוש פעמים בשבוע, ומחליפה ספרים. כמעט את כל השכלתי רכשתי בטבעון: יסודי, תיכון ולאחר הצבא למדתי באורנים. חשוב לי לספר שהייתי בנוער העובד ומאוד אהבתי את ערבי הסניף בימי שישי. הייתי "שרופה" על התנועה וזה בעצם מה שהתווה את מסלול חיי והיותי חברת קיבוץ. כנערה צעירה הייתי מאוד מכוונת מטרה, ידעתי שבבגרותי אלמד חינוך, אך רציתי להיות בצבא ולהגשים את החינוך התנועתי שקיבלתי, להיות נחלאית בקיבוץ צעיר. בצבא הייתי בהיאחזות הנח"ל בנערן. אחת לחודש הייתי יוצאת לחופשה של סוף שבוע, מחכה להסעה ליד יריחו עם רובה "עוזי" ביד, מלווה בשני חיילים נוספים, כן- הייתי חיילת קרבית…

בעת שירותי הצבאי, אני משמאל 

כנחלאית, הקיבוץ שבו המשכתי את שירותי הצבאי היה עין זיוון, ובמלחמת יום כיפור הייתי בין האחרונים שנטשו את הקיבוץ. ממש ראיתי את הרמה בוערת, הרפתקה מפחידה כמו בסרט "חלף עם הרוח". לאחר המלחמה נשארתי בקיבוץ עין זיוון, נישאתי לאביה של דנה, אילן דרטלר (סבא אילן הראשון). אילן נולד בצרפת והחליט לעלות ארצה ולהגשים את חינוכו התנועתי והציוני ולחיות בקיבוץ צעיר על הגבול. במשק אילן עבד כלולן, אקונום, מטע התפוחים, פירות גולן וסדרן עבודה. בערבי תרבות אילן דרטלר ז"ל היה השחק, הקומיקאי, והפנטומימאי המרכזי של המופעים בעין זיוון. את זה הוא מאוד אהב ולמד משחק בתל חי.

בשנת 1981 אילן דרטלר נפטר מניתוח לב פתוח. דנה (אימא של שירי) הייתה בת שנתיים וחצי. משפחתנו בעין זיוון הצטמצמה לשניים- אני ודנה. כעבור ארבע שנים זכינו להכיר את אילן בן נון, אילן שני לדנה, אב חדש (סבא אילן השני של רון). משפחתנו התרחבה וחזרה לשלוש. חיינו יחד שנה נוספת בעין זיוון וירדנו לחיות בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד, מקום הולדתו של אילן בן נון ואנחנו שם עד היום הזה.. כבר 32 שנים. ירח דבש חגגנו עם אוהל בטבע, ישנים בשק שינה עם דנה בת השש.  במהלך שנים אלו, נולדו לדנה (אימא של שירי) שני אחים: אלון ותומר- כיום אלון בן 33 ותומר בת 29. אני סבתא שושי ואין מאושרת ממני משלושת ילדיה של בתי דנה שהם נכדיי: שירי, רון ונועה.

סיפורי אומץ

בגיל 26, כאשר חייתי בקיבוץ עין זיוון, התאלמנתי מבעלי ז"ל ושמו היה אילן, הוא היה מזל בתולה. נשארתי לבד עם בתי דנה, אמו של רון. חלפו שלוש שנים והכרתי בחור ששמו גם היה אילן, גם הוא היה מזל בתולה. לחיות עימו בעין זיוון ולקרוא בשמו בקול בחצר הקיבוץ, היכן שכולם הכירו את אילן "הראשון", הייתה משימה מאוד לא פשוטה ואפילו כואבת. הייתי ממש בדילמה. לעזרתי בתי דנה המציאה לו שם חלופי: "טילון", וזה נשאר עד ליום החתונה.

סיפור אומץ נוסף

כסבתא באחד החופשים נסעתי עם נכדתי שירי לפארק המים שפיים. ליוויתי את שירי למגלשת ענק של מים ולבקשתה חיכיתי עמה בתור תוך סיכום מולה שאני רק ממתינה איתה ולא מתגלשת, בגלל פחד נוראי שלי ממגלשות. לאחר שעה של המתנה בתור כשרציתי לרדת במדרגות זה היה בלתי אפשר י,בגלל כמות האנשים שעמדו בתור. מחוסר ברירה הצטרפתי לשירי חשבתי לעצמי: "מה כבר יכול לקרות?" התגלשתי – וברגע זה חשבתי שנגמרו חיי.

כיום אני סבתא שושי בת שישים וארבע, עובדת בבית הספר "מול-גלעד", מחנכת כיתות א'-ב'. למרות גילי…. אני ממשיכה עם תחביביי: אני רוקדת ריקודי עם באופן קבוע ומשחקת בתאטרון שנקרא: ה"סוד שבצליל", אנחנו 14 שחקנים שמופיעים בארץ ובחו"ל. בשנה האחרונה הצטרפתי ללהקה שנקראת "טאטה זזה" – להקת נשים שהמיוחד הוא שכולן בגיל פנסיה.

הזוית האישית

סבתא שושי: לך רון יקר, תמשיך להיות אהוד ואהוב על כולם, שחיוכך המתוק לא יימחק לך לעולם. שפנייך יהיו מוארות בשמחה, שליבך יהיה מלא באהבה – בהצלחה בלימודים ובהגשמת החלומות והלוואי ותשיג את כל המשאלות, מכאן ועד עולם !!!

רון: היה לי מאד משמעותי לשמוע ולכתוב את הסיפורים של סבתא שושי.

מילון

אקסודוס (אוניית מעפילים)
אקסודוס או יציאת אירופה תש"ז הייתה אוניית מעפילים, שיצאה מנמל סט שלחופי דרום צרפת ב-11 ביולי 1947, כשעל סיפונה 4,554 נוסעים ניצולי השואה, במטרה להגיע לארץ ישראל. בין הנוסעים היו 1,284 נשים, 1,568 גברים, 1,017 נערים ו-685 ילדים. הנוסעים לא הורשו להיכנס לתחומי הארץ, וגורשו בכוח לצרפת, ומשם למחנות העקורים בגרמניה, לאחר מאבק מר. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אין מאושרת ממני משלושת ילדיה של בתי דנה, שהם נכדיי“