מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חיי ושנות ילדותי ונערותי בגיאורגיה

במפגש הראשון של תכנית הקשר הרב-דורי
סבתא שלי (למעלה משמאל) ואחיה
חיי קהילה יהודיים בגיאורגיה

במסע הזיכרון שלי כאן, אני חוזרת אל בית הוריי בעיר מגוריי אשר בגאורגיה, לבית הספר היסודי ולתיכון, ואל האוניברסיטה בה חייתי את 5 השנים היפות של חיי. הוריי וחבריי קראו לי במספר שמות – ננולי, נני, ננה. כשעליתי ארצה שיניתי את השם לנילי.

הייתי ילדה בכורה בין ארבעה ילדים (שתי בנות ושני בנים).

מגיל צעיר נחשפתי לתרבות קולנוע ותיאטרון, לא הייתי מפספסת אף הצגת בכורה של תיאטרון עירוני. להשיג את הגלויות של סופיה לורן, ברידג'יט בארדו, ומרצ'לו מאסטרויאני היה הישג נדיר. טיילתי המון, ולא השארתי אתר בגאורגיה שלא ביקרתי בצעירותי. ניתן לציין שזאת הייתה פריבילגיה בשבילי, מכיוון שבנות מבתים יהודים לא הורשו לצאת לפעילויות חברתיות מחשש להתבוללות.

אני זוכרת שאחד הבילויים "הטובים" היה ללכת לבית המרחץ. בבית לא הייתה אמבטיה ופעם בשבוע היינו מתארגנות אמי ואני לבילוי המפנק הזה. שם פוגשים מכרים, חברים וכולם מתרחצים יחד במתחם הגדול עם המון ברזי מים, ותוך כדי כך מספרים סיפורים מהחיים האמיתיים.

טלוויזיה לא הייתה לנו. כשפעם אחת הלכתי לחברתי מהכיתה להתכונן למבחן, ראיתי שם טלוויזיה. לא הסתרתי את התפעלותי ושמחתי כי זאת הייתה מנת חלקם של העשירים. מאז, הוזמנתי אצלה כמה פעמים לצפות בטלוויזיה יחד איתה. מאחר שהייתי יהודיה אחת בכיתה וכל חבריי היו נוצרים, הייתי מאוד פעילה בתנועות נוער, הייתי עוזרת לחברותיי להכין שיעורים, וללמוד לפני המבחנים. כשבגרתי היו גם מחזרים, אבל תמיד ידעתי שאני צריכה להתאהב ביהודי ולקיים בית המבוסס על ערכים יהודיים.

בית ילדותי היה בעצם בקתה קטנה עם חצר וגינה עם עצי פירות של שזיפים, משמשים וגם ענבים. בגינה היו ערסל ונדנדה, שם ביליתי רוב הזמן עם החברים. חוץ מזה לא זכורים לי צעצועים ובובות. הבית היה תמיד פתוח, אף פעם לא נעלנו את הכניסה עם המפתח.

העיר גורי, בה נולדתי וגדלתי, היא העיר שבה נולד סטלין (שליט רוסי מפורסם מתקופת הקומוניסטים). הייתה שם קהילה יהודית מאוד מגובשת ומשפחתי הייתה חלק מהקהילה. אני זוכרת במיוחד כיצד בתקופת החגים היינו מתאספים סביב בית הכנסת. זו הייתה מין חגיגה: לפגוש משפחה, קרובים וסתם מכרים – כולם יהודים, שיחות על מאכלים שמתבשלים בבית יהודי, החלפת מתכונים חדשים, לחישות וריכולים מי יתחתן עם מי, על שידוכים חדשים בקהילה ועוד.

בבית שמרנו על המסורת היהודית, אבא היה דמות מוכרת בבית הכנסת המקומי. הבית תפקד על פי מנהגים יהודיים, לדוגמא: שמירת שבת, הנחת תפילין ותפילות בוקר וערב. אני זוכרת את ברית המילה של אחי הצעיר אברהם, שנימול בדיוק בתום שמונה ימים לאחר לידתו, דבר שהיה מאוד חריג בתקופתי. אבי יצחק התעקש לעשות זאת למרות התנגדות של המשפחה (כן היו עושים ברית מילה בקהילה, אבל לא בדיוק בשמונה ימים אלא בגיל שלושה- ארבע חודשים ואפילו שנה). אבי עבד כדוור בדואר מקומי ותפקידו כלל חלוקת עיתונים יום יום. השבת בשביל כולנו הייתה קדושה, ובמיוחד לאבא שלי, עד כדי כך שהוא סירב לחלק עיתונים בשבת על אף איומי פיטורים מגורמים ממשלתיים.

הנה סיפור מעניין בו נזכרתי: פעם אבי יצחק נפש בבית הארחה, וכהרגלו כל בוקר היה צריך להניח תפילין ולהתפלל. הוא יצא מחדר אירוח למקום מבודד – בכל זאת לא היה נעים שיהודי מתפלל בנוכחות אחרים – הוא הניח תפילין והתחיל להתפלל. לא עברו כמה דקות, ובאו אליו אנשי שמירה בכדי לבדוק מה הוא עושה שם על הדשא, כשעל מצחו תפילין. לאבא שלי לא הייתה ברירה אלא להסביר להם שהוא יהודי ושהוא עושה תפילות בוקר. הם מבחינתם לא הבינו מה ה"מכשיר" שעל המצח של אבא (תפילין) וחשדו שהוא "מרגל" והתפילין זה מכשיר קשר לריגול… לאחר ההסבר שנתן להם, הם עזבו אותו במנוחה.

מחוץ לבית החיים התנהלו אחרת: בבית ספר לימדו אותנו ערכים סובייטיים, היסטוריה סובייטית, הלימודים התנהלו אומנם בגאורגית אבל גם השפה הרוסית שלטה מאוד.

ההורים היו עסוקים בענייני כלכלת הבית. אמי עבדה במשק בית בבתים של העשירים והסתירה את זה מאתנו הילדים כדי שלא נתבייש בכך. בקושי היה לנו זמן איכות להיות ביחד, ולחשוף את החוויות שעברנו במשך היום. כשאת חייה עם הורים בעלי כושר התמודדות ורמת הכלה גבוהה, זה מחלחל גם אלייך. לא היה מי שילמד אותי למשל לרכב על האופניים, ואנחנו הילדים הסתדרנו בכוחות עצמנו, ורוב הזמן ניסינו לרצות את ההורים ואת הסביבה. חונכנו לספר אך ורק דברים טובים ואת הבעיות פתרנו לבד מבלי לקטר.

אמי אסתר לקחה ברצינות את הלימודים שלי, והייתה מאוד גאה בי, הרי לא הרבה בנות ממשפחת יהודיות למדו באקדמיה גבוהה. היא תמיד דאגה שיהיה לי שוקולד מוחבא במקום שאחים שלי לא ידעו. זה שימש לי להחזיק מעמד לשבת וללמוד עד השעות הקטנות של הלילה, כשכולם הלכו לישון. היא זאת שתמכה בי בכל מעשיי, ונתנה לי תחושה שהיא מאוד סומכת עליי.

בשנת 1967 התקבלתי לאוניברסיטה בעיר מגורינו גורי, בסך הכל ילדה בת 17. את האמת כל החיים רציתי ללמוד שפות זרות,  ידעתי שאני טובה בזה, אבל המשפחה והחברים חשבו שאין סיכוי להתקבל לאוניברסיטה. עברתי שלב ועוד שלב של מבחנים קשים וגם התקבלתי לבסוף, אך הייתי צריכה לגור במעון סטודנטים בעיר אחרת. כאשר הנושא עלה בדיון משפחתי, קיבלתי את התשובה הבאה: איפה נשמע דבר כזה שבת ממשפחה יהודית תתגורר מחוץ לבית. במציאות של אז אני שברתי מיתוס, כמו ששרה שרית חדד: "בחורה מבית טוב צריכה להיות יפה ולשתוק"  ולחכות לחתן… היו כאלו ששאלו אותי: את לומדת עכשיו, מה תעבדי אחר כך במקצוע? בסופו של דבר, התפשרתי ועשיתי מבחנים חוזרים בעירנו, והתחלתי ללמוד ספרות והיסטוריה – לימודים אינטנסיביים של חמש שנים. כשהתחלתי ללמוד, הייתי יהודייה יחידה, אבל אחר כך הצטרפו עוד כמה. התחברתי איתם מאוד, אנחנו עדיין בקשר כל השנים האלה.

תוך כדי הלימודים הוזמנתי לעבוד כפקידה במשטרה, הסובבים טרפדו אותי בטענה "שאישה יהודייה לא תעבוד במשטרה".

אומרים שבגאורגיה לא הייתה אנטישמיות, אבל אני יכולה לספר כמה סיפורים מעניינים בהם נתקלתי בסיטואציות לא נעימות שחרוטות אצלי בזיכרון. הנה סיפור אחד לדוגמה:

יום אחד, עוצרים אותי שני אנשים זרים ברחוב ושואלים את שמי למרות שידעו את זהותי, ובנוסף שאלו איך התקבלתי לאוניברסיטה, וכמה כסף ההורים שלי שילמו למרצה מסוים שהיה בוועד של מבחני הקבלה. לפי מה שהם טענו "אתם יהודים, בטח יש לכם הרבה כסף ושילמתם כדי להתקבל ללימודים". להורים שלי לא היה כסף ובטח ובטח הצלחתי בכוחות עצמי.

"אני לא נותן לך ציון גבוה, כי את תעודת ההצטיינות שלך את בטח תיקחי לישראל, אני מעדיף לשבח את הבוגרים שנשארים כאן וישרתו את המדינה" – זה מה ששמעתי מאחד המרצים שנבחנתי אצלו במבחני הסיום באוניברסיטה.

בסופו של דבר, אני הוכחתי לכולם את היכולת האמתית שלי במשך 5 שנות לימודיי. קיבלתי תעודת הצטיינות של הדיקאן, ומלגה חודשית בשווי משכורת חודשית של אז.

תקופת הלימודים הייתה מרתקת מבחינה חברתית ותרבותית, הכרתי המון אנשים, מקבוצות אתניות שונות וטיילתי המון, כפי שכבר הזכרתי קודם לכן.

בגיל 21 כבר הייתי מורה, התחלתי ללמד בתיכון בכיתות גבוהות. זאת חוויה נהדרת ללמד את הצעירים שאת עצמך מאוד צעירה, בסך הכל פער גילאים של 3-4 שנים. הייתה ביננו יותר חברות מאשר דיסטנס בין מורה לתלמידים. חוויה שזכורה לי מחדר מורים – כולם חיכו לחג הפסח שלנו, כי השתוקקו לנשנש את המצות שלנו.

את המצות הכשרות בשביל חג הפסח היו אופים במאפייה מאולתרת במתחם בית הכנסת. שם היינו צריכים להירשם מראש ולציין כמות הנדרשת לכל המשפחה. כמובן שלקחנו בחשבון שצריך לכבד גם את החברים והשכנים, בשבילם זה היה פינוק ענק.

בשנת 1971 החלה התעוררות בקהילת יהודי גאורגיה לאחר שהקומוניסטים הפסיקו את גל העלייה לישראל. אז התארגנו 36 יהודים ושבתו רעב מול משרדי הדואר הראשי של מוסקבה. יהודים אלו לקחו על עצמם סיכונים כבדים ביותר, ובזכותם נפתחו השערים לעליית יהודים ממדינות ברית המועצות.

אבא שלי יצחק היה מאוד פעיל בקבוצה הזאת ששבתה, אך לא זכה להשתתף בשביתה עקב מחלתו. יחד עם כל אנשי הקבוצה הוא התחיל הכנות לעלייה לארץ, והכין את כל המסמכים הדרושים כדי להגיש בבקשה לעליה. זה נפל בתקופת המבחנים שלי, רציתי לסיים את הלימודים, והייתי בדילמה רצינית: מצד אחד לא רציתי להפריע לאבא להגשים את החלום ומצד שני רציתי לסיים את הלימודים. אז הכרתי את בעלי שהבטיח לי שאם ההורים שלי יעלו לארץ, הוא זה שיישאר אתי ויחכה עד תום לימודיי.

אבא שלי חלה ולא זכה לעלות ארצה, ונפטר בגיל 41, גיל מאד צעיר לכל הדעות. לצערי אני זאת שהגשמתי לו את החלום: עליתי לארץ ראשונה מכל בני משפחתי. כשעליתי, השארתי שם את אמי ושלושת אחיי, שיצטרפו אליי לישראל רק לאחר הרבה מאד שנים.

כך מצאתי את עצמי לבד עם בעלי ועם שני בנים בארץ לא מוכרת למשך 14 שנים. אך מהר מאוד השתלבנו כולם למציאות חדשה. בעת העלייה לארץ, לקחנו אתנו מעט מאוד בגדים וכלי בית בסיסיים ומכולה גדולה, מלאה בספרי היסטוריה וספרות קלסיקה עולמית-מתורגמים לשפה גאורגית.

לאחר הגעתי לארץ, הלכתי ללמוד הוראה בסמינר הקיבוצים. מקום זה היה בית ספר גדול בשבילי, שם למדתי שפה חדשה ושיטות לימוד בארץ הקודש, רכשתי המון חברים מקומיים כמו גם עולים חדשים.

מאז 1983 אני עובדת כגננת בגנים העירוניים של עיריית תל-אביב-יפו, וגאה בכך שלאורך כל השנים הללו, יש לי חלק בחינוך של אינספור ילדים בגיל הרך, רבים בהם כבר בגרו בינתיים.

במקביל שנים רבות עבדתי כמתרגמת במערכת העיתון "עלייה" בשפה הגיאורגית בבת-ים. עיתון זה היה לאורך שנים ארוכות העיתון הראשי ליוצאי גיאורגיה שעלו לארץ. שם תרגמתי מאמרים רבים מעברית לגאורגית. לצערי העיתון נסגר בשנה שעברה לאחר 40 שנה.

אני ובעלי – שהוא איש מאוד ערכי, חכם ופיקח – גידלנו שני בנים, ובורכנו בכלות נהדרות. בני הבכור הוא רפרנט תפעול באגף העסקים בחברת כלל ביטוח. בני השני – בוגר הטכניון, סגן אלוף בדרגה, סיים לאחרונה שירות ארוך של 22 שנה בחיל האוויר.

אני עוצמת את עיניי ומדמיינת תסריט שכולו טוב. ילדותי ונעוריי היו שקטים ונטולי דאגות מיותרות, או אולי אנחנו היינו תמימים, חשבנו שכך צריך להיות… ומקווה שעתיד הדור הבא, של הנכדים הנפלאים שלי יהיה מוצלח. מקווה שהצלחנו להקנות להם ערכים חשובים כגון: לכבד את הזולת, לא לשפוט ומה שחשוב ביותר, להיות בני אדם. ואם הם כן יפנימו את כל זה – אין מאושרת ממני!

הזוית האישית

לדעתי התכנית חשובה מאד, ונהניתי להיות חלק ממנה, יחד עם סבתי. נהניתי לשמוע על סבתא כילדה וכנערה, על חוויותיה, על הסיפורים ה"צבעוניים" שסיפרה, ועל הלבטים וההתמודדויות שלה לאורך השנים. לסבתי הייתי רוצה להגיד קודם כל תודה על שהסכמת ללוות אותי בתכנית ולשתף את סיפורך, ולומר שאני מאד מעריכה את העובדה שהשקעת את כולך בתכנית ואת האופן שבו הכנת את הדברים מראש לפני כל מפגש. למדתי המון ממך ומהסיפורים שסיפרת – למדתי עלייך דברים חדשים שלא הכרתי, היה מעניין לשמוע איך גדלת, איך היו חיי הקהילה, ואיך אח"כ גידלת את אבי ודודי. לסיום – אני מאד אוהבת ומעריכה אותך!

מילון

התבוללות
להתחתן עם מישהו לא יהודי, לשנות את אורח החיים היהודי ללא-יהודי, למשל אורח חיים נוצרי או חילוני

ציטוטים

”"ערכים חשובים כגון: לכבד את הזולת, לא לשפוט ומה שחשוב ביותר, להיות בני אדם."“