מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חיי העלייה מבגדד

סבתא תמי עם הנכד ברק
תמונה משפחתית
החיים בבגדד, העליה לארץ וההשרדות.

אני תמר לוי (סבתא של ברק לוי) עליתי ארצה עם משפחתי בחודש מרץ 1951.

נולדתי בבגדד עיר בירתה של עירק עיר גדולה ותוססת חיים. כילדה קטנה זוכרת מקום גדול, המון אנשים מסתובבים ברחובות עם לבוש מוזר וסלים מלאי כל טוב מונח על ראשם. בית מגורינו היה גדול ובו גרו מספר משפחות. היה לנו גג גדול ושם ישנו בימים חמים ולחים (בזמנו לא היו מזגנים או מאוררים). מקום נעים וצונן משם יכולנו להשקיף לרחוב היפה מלמעלה ולראות את עגלות הגלידה והברד. (הבית היה ברחוב שרע רזי).

שמרנו על המשך מסורת קידוש בימי שישי ולחגוג את החגים היהודים. חיים טובים עד שהתחילו המהומות והתפרעויות ביהודים. "פרהוד" תחילתו 1941 זו תחילתה של תקופה קשה מאוד הרג, ביזה, התעללויות, סיפורי זוועה קשים. הנרצחים נקברו בקבר אחים ללא שמות ומספר. כאן התחילה המחתרת הציונית בעירק.

פה התחיל הדחף לעלות ארצה. גם התהליך הזה היה מלווה בקשיים רבים. מידי פעם אישרו למספר משפחות לעזוב. היה עלינו לבקר מידי יום בלשכה ולוודא ששם המשפחה ברשימה לעלות ארצה. והנה הגיע סוף סוף היום המיוחל שחיכינו לו בציפיה גדולה.

ההורים ארזו בגדים ואת המפתחות של הבית ואת המפתחות של החנות של אבא מסרו לשמש בית הכנסת הגדול (דרך אגב בית הכנסת הגדול היה שייך לבעלה של דודתי). ההגעה לארץ הייתה מאוד מרגשת. לקחו אותנו למקום שנקרא שער עליה.

תחנה ראשונה – שער העלייה, ריססו אותנו בספריי שנקרא DTT (זה חומר מאוד רעיל) בצורה ברוטלית. היינו חסרי אונים ולא ידענו מה לעשות. משם עברנו לפרדס חנה:

תחנה שנייה – היה מחסור גדול באוכל חילקו תלושים והיה עלינו להמתין בתור על מנת לקבל אוכל, היו מקרים שלא היה מספיק אוכל והיה עלינו להמתין שוב. תקופת הצנע הייתה תקופה מאוד קשה.

תחנה שלישית – המעבר למקום קבע כפר – אונו (כיום נקרא המקום קיראון). מקום גדול יפה ויש עליו נהירה גדולה.

שנת 1951 זכורה כשנה גשומה מאוד: הצפות, אוהלים עפו, בכי חזק של ילדים קטנים ללא מחסה, המולה גדולה, מתמוססים בבוץ ואין מושיע ואז מגיעה ההחלטה לאסוף את הבנים הבוגרים בלבד ולשקם אותם בקיבוצים (קיבוץ נען היה אחד מהם). זה הקל על חלק מהמשפחות שילדיהם נמצאים במקום בטוח.

כדי להתרחץ אמא הייתה מחממת מים על פתיליה ומתקלחים בתוך גיגית גדולה, רק לדמיין את הסיטואציה שמונה ילדים, זוג הורים וסבתא שאמורים להתקלח אחד אחרי השני, מטורף, ואין מה לדבר על שירותים (היה במקום בור ספיגה בתוך ארבע קירות של עץ). מאוהלים הקימו צריפונים כל משפחה קיבלה צריף עם חצר מקלחת ושירותים (שירותים בור ספיגה).

בתור ילדים קטנים ישנו כל שני ילדים במיטה. המצב הזה היה כמעט בכל משפחה. אבא היה ספר במקצועו קיבל חנות עם ספר נוסף וכך החיים התחילו להתנהל. תקופה זו זכורה לי כתקופה מיוחדת במינה כמובן ממבטה של ילדה קטנה. שיחקנו בחוץ הבתים היו פתוחים לרווחה ואנו הילדים הסתובבנו ממקום למקום.

המשחקים המובילים בתקופתי היו: חבל, קלאס, 5 אבנים, מחבואים, מחניים, טיפוס על עצים, סבתא סורגת, חמור חדש ועוד.

לרווחת התושבים הקימו צרכנייה, גני ילדים, בית הספר הראשון בקריית אונו נקרא "תלמים" (כיום שמו תיכון וחטיבת ביניים בן צבי). לאט לאט המקום התחיל להתפתח, לקבל צורה, ההסתגלות לשפה העברית הייתה מאוד קשה במיוחד להורים.

זכור לי שהגיעה מורה ללמד את אמא ואבא, אמא לא הצליחה להקדיש הרבה זמן למען הלימוד, לעומת זאת אבא הצליח ללמוד לקרוא ולכתוב בעברית. גם הכנת ש.ב. לא הייתה קלה היינו משתדלים להכין בשעת אור אחרת היינו מכינים לאור עששית נפט.

הזמן עובר, החיים ממשיכים בשגרה ואז קבלנו בשורה שבונים לנו בתי קבע. השמחה הייתה גדולה מאוד. סוף סוף הגיע היום שבו נקבל בית שיענה לצרכינו. חצר עם גינה, מרפסת, וכל השאר. עדיין ישנו שניים במיטה אחת.

סיימתי בית ספר עממי כתלמידה מצטיינת, למדתי בתיכון "רמז" ברמת – גן. חוויה גדולה שאין כמוה. כמובן כל אחד הכין ספר זיכרונות וכל צוות ההנהלה והמורים כולל התלמידים של כל השכבה כתבו אחד לשני זכרון יפה.

מתוך: הסיפורים שלנו ב – 70 שנות מדינה – חוברת סיום פעילות תשע"ח בבית ספר "צוקים"

תמי לוי: ברצוני לספר על מצעד העצמאות עם משפחתי.

התעוררנו מוקדם בבוקר, נרגשים מעצם ההתארגנות וההכנות לקראת היציאה מהבית. לקחנו ממתקים, מים, כובע ויצאנו לכיוון תחנת האוטובוס. אני זוכרת את כמות האנשים שהגיעו למצעד מכל קצוות הארץ במגוון תלבושות. הילדים היו לבושים כחול לבן כצבעי הדגל. אנו הילדים שרנו וליווינו את השירה במחיאות כף עם פטישי פלסטיק, על פי קצב התזמורת. זו הייתה חוויה עצומה – המפגן והביצועים שצה"ל עשה!

 הסרט שלנו

הזוית האישית

סבתא תמי: בשמי ובשם ברק אנו רוצים להודות לצוות המורים המקסים על עבודת צוות מדהימה. על שיתוף פעולה הדדי, על יחס חם ואוהב, יישר כוח, המשיכו בעשייה מבורכת לדור ההמשך על מנת שילמדו ויפנימו את הקמת המדינה ושגשוגה בעזרת הדורות הקודמים. תודה גדולה ומיוחדת על יום סיור בבית התפוצות.

אני מלאת גאווה גדולה לנכדים המקסימים שלנו, על הידע, על התנהגות למופת ושיתוף פעולה. ואליכם סבתות וסבים היה כיף להכירכם, לשמוע עוד סיפורי חיים מעניינים ומרגשים.

מילון

פתיליה
כדי להתרחץ אמא הייתה מחממת מים על פתיליה ומתקלחים בתוך גיגית גדולה,

ציטוטים

”"סבתא בדאלו"- כפרה עליך. “