מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חיי הוריי – מזכו שבכורדיסטן לישראל

זהבה ימין והנכדה אורי שחם
זהבה ימין עם הילדים
אשתף בכמה סיפורים, שבהם כלולים מנהגים של יהודי זכו

הוריי נולדו בכורדיסטן, בעיר זכו. מצב היהודים בזכו מבחינת הביטחון היה הטוב, כי היו להם יחסי שכנות טובה עם הערבים. יחד עם זאת, החיים בזכו מבחינה כלכלית היו קשים.
 
העיר זכו בכורדיסטן
מתוך אתר ויקיפדיה
אשתף בכמה סיפורים, שבהם כלולים מנהגים של יהודי זכו, העיר בה נולדתי.
 
 
שידוכים
ההורים היו אלו שקובעים מי יהיה בן הזוג של ילדיהם.
כך למשל, אמי הייתה רק בת ארבע-עשרה כשהוריה חיתנו אותה עם גבר מבוגר. הם עשו זאת בשל מצבם הכלכלי הקשה ומשום שנתן להם חופן זהב בתמורה לנישואיה עמו. הגבר לו נישאה היה גדול ממנה בשנים רבות. בעקבות נישואיה היא נלקחה לכפר שלו, שהיה במרחק הליכה של יום מביתם שבעיר זכו. באותה שנה אמי כבר נכנסה להריון, שקעה בדיכאון והפסיקה לאכול. כשהידיעה הגיעה להוריה, הם שלחו שליחים שישיבו אותה הביתה, דבר שלא היה מקובל, אך בעלה הסכים כי ראה שמצבה בכי רע, כמעט עד כדי סכנת חיים. לאחר שאמי ילדה את בנה הבכור, גרשון, היא ובעלה, שכבר לא חיו יחד, התגרשו. הסכמתו לגירושין ניתנה בתנאי שהבן שילדה, גרשון, יישאר בחזקתו לאחר הגירושין. וכך אכן קרה ואימי לא פגשה את גרשון במשך ארבע עשרה שנים, עד ששבו ונפגשו בישראל. באותם זמנים המנהג היה שהבן הולך עם אביו והבת עם אימה ולכן לא הייתה לאמי ברירה אלא להסכים שגרשון בנה יישאר בחזקת אביו.
אבי יוסף
בחרתי לשתף בסיפור מצחיק על אבי.אבי למד בילדותו בבית הכנסת בעיר זכו, ללמוד לקרוא ולכתוב. הוא לא ידע לבטא את האות "וו" כפי שהרב ביקש. בזמנים ההם כשתלמיד לא היה לומד כמו שהרב ציפה, הרב היה מצליף בשוט או במקל על ידיו ורגליו של התלמיד. באותו רגע שהרב היה ניגש לאבי, אבי היה בורח. אף אחד לא יכול היה להשיגו, שכן הוא היה חזק ומהיר מאוד. חשוב לציין שבלב העיר זכו היה נהר, שנקרא "חבור". נהר זה היה אחד מיובליו של נהר החידקל המפורסם. נהר החבור מזוהה לפי המסורת עם "חבור" התנ"כי אחד המקומות בארץ אשור שאליהם הוגלו עשרת השבטים (מלכים ב', י"ז 6).
ובכן, כשאבי היה בורח מהרב, הוא היה רץ לנהר החבור, שוחה אל סלע גדול שהיה ניצב במרכזו, ושם אף אחד לא יכול היה להשיגו. אבי היה יושב על הסלע במשך שעות ואחר כך חוזר הביתה. כך למדו שלא כדאי "להתעסק" עם יוסף אבי. על אותו נהר ניצב גשר עתיק, שנקרא גשר "דלאל". אבי היה מספר לנו שענקים אכזריים בנו גשר זה, שהיו בו אבנים גדולות מאוד, כי לא יכול להיות שאדם בנה מבנה כזה, אלא רק שדים וענקים. אבי לא סיפר לנו זאת סתם, כסיפור ילדים, אלא כאמונה שהוא ויתר בני הקהילה באמת האמינו בה.
תמונה של גשר דלאל על נהר החבור בעיר זכו
מתוך אתר ויקיפדיה
 
סיפור היכרותם של אבי ואמי
ארבע שנים לאחר גירושיה, הכירו אבי ואמי בבוסתן. בזמן שאבי הלך לקטוף פרחי נרקיסים, הוא ראה את אמי עם חברה. הוא ניגש אליה ונתן לה את צרור הנרקיסים. כשחברתה שאלה למה הוא נותן את הפרחים לאמי ולא לה, הוא ענה שהיא זו שמוצאת חן בעיניו. צריך לזכור שאבי היה אדם ביישן מאוד. בכל זאת, כשראה את אמי, התגבר על הביישנות הטבעית שלו כי היא כל כך מצאה חן בעיניו.
 
אמי מספרת שזו הייתה אהבה ממבט ראשון. מהר מאוד הם נישאו ואמי שוב הרתה וילדה בן נוסף, ששמו אברהם, על שם סבי מצד אבי.
סיפור העלייה הבלתי-לגלית של הוריי לארץ ישראל
באותן שנים החלה התארגנות של יהודי זכו לעלות לארץ ישראל. צריך לזכור שאנחנו מדברים על שנות השלושים של המאה הקודמת. ובכן, התארגנה קבוצה של כמה משפחות עם ילדים קטנים, שהחליטו לעשות את דרכן לארץ ישראל. כשהם נפרדו מהמשפחות שלהם ויצאו לדרך, אחי אברהם היה תינוק בן שישה חודשים. הדרך הייתה קשה מנשוא, מסוכנת ורצופה קשיים ובעיות. תארו לעצמכם, הם הגיעו לארץ ישראל רק כשאברהם אחי היה בן שנה. חלק מהסכנות בהם נתקלו היו שודדים ואלימות של ערבים, שניסו לפגוע בהם.
 
לא ידוע לי דרך איפה נכנסו לארץ אך ידוע כי עברו בסוריה וכנראה הגיעו דרך לבנון. הוריי הגיעו לחיפה ומשם עברו ישר לירושלים, כמו הרבה יוצאי קהילת זכו בכורדיסטן. בירושלים גרו הוריי בשכונת הכורדים, ליד שוק מחנה יהודה. הקהילה הכורדית עזרה לעולים החדשים למצוא חדר לגור בו, אז לא ניתן בית לכל משפחה אלא רק חדר.
באותה עת שלטו בארץ ישראל האנגלים. המצב הכלכלי בארץ היה קשה ולא היו מקומות עבודה. לכן אבי היה נוסע לעבוד בבניית בתים בתל אביב. לימים, קנה אבי עגלה עם סוס ועבד כעגלון עצמאי. בעזרת העגלה של אבי היה מחלק קמח, אורז וחיטה למכולות ברחבי ירושלים. כמו כן, עשה עבודות סבלות רבות. כך המשיך אבי לעבוד עד שפרצה מלחמת השחרור.
 
במהלך מלחמת השחרור אבי עזר לצבא שלנו בהעברת מזון ותחמושת לחיילים. אחי אברהם היה בן 17 כשגויס למלחמה. העיר ירושלים הייתה נתונה במצור נוראי והוחלט לסלול כביש עוקף כדי לחבר בין העיר הנצורה לתל אביב. אבי יחד עם כל הגברים גויסו לסלול את הכביש העוקף, שנקרא "דרך בורמה". גם אחי גרשון וגם אחותי רבקה לחמו במלחמה זו ואף נפצעו בה.דרך בורמה עברה ליד כפרים ערביים, בהם היו מטעים וגני ירק רבים. היות שהעיר הייתה נצורה ולא היה אוכל, בסוף יום העבודה אבי וחבריו היו קוטפים פירות וירקות מהמטעים כדי שיהיה מה לאכול. את הפירות והירקות הללו היו מחלקים גם לשכנים. לכן לא סבלנו מרעב, כי בנוסף לכך אבי אגר שקי מזון לפני פרוץ המלחמה. הוא חש שעומדת לפרוץ מלחמה ונערך לכך מבעוד מועד.
ההכרזה באו"ם על חלוקת הארץ
כ"ט בנובמבר, ביום בו החליטה עצרת האומות המאוחדות על חלוקת הארץ לשתי מדינות ועל זכותו של העם היהודי לחיות בארץ משלו, ארץ ישראל, הייתי ילדה בת שמונה. אני זוכרת יום זה היטב. היה רדיו אחד בשכונה וכל מי שיכול היה נדחס לחדר קטן שבו שידרו ברדיו את תוצאות ההצבעה. כשקיבלנו את התוצאות הסופיות והבנו שיש רוב להקמת מדינה יהודית, החלו חגיגות בכל רחבי העיר.
 
כל התושבים היהודים יצאו לרחובות ופצחו בריקודים. כל מי שהיה לו כלי נגינה בבית ניגן ברחוב. בשכונה שלנו היו נגני דולה וזורנה, אלו הם תוף וחליל כורדיים מסורתיים. נגני הדולה וזורנה עלו על משאית, שהתמלאה באנשים צוהלים ושמחים והמשאית נסעה ברחבי העיר. לעולם לא אשכח את השמחה שהייתה באותו לילה. שמחה זו הפכה בן לילה לעצב גדול, עם פרוץ המלחמה. היות שערביי ארץ ישראל לא קיבלו את החלטת האו"ם, הם פרצו במלחמה למחרת ההכרזה באו"ם. באותה מלחמה לחם אחי אברהם בקרב הגבורה על הר הקסטל. בקרב זה נהרג אחי אברהם, והוא בן שבע עשרה בלבד. כמה מחבריו הטובים מהשכונה נהרגו אף הם. על שם אחי נקראו שלושה ילדים, שנולדו עם השנים במשפחה. 
והשאר היסטוריה…
 
 
                                                  אני עם ילדיי, נכדיי, חתניי וכלותיי
 
תשע"ו

מילון

בכי רע
רע מאוד

ארץ אשור
עיראק

קשה מנשוא
קשה מאוד

דולה
תוף כורדי ענק המנוגן לצד בעזרת מקלות

זורנה
כלי נשיפה כורדי, רב עוצמה בעל צלילים שמחים ומרקידים

ציטוטים

”קבל את השונה“