מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

דבורה המאירי: הפנים היפות של צפת

סיפור החיים של דבורה מילדות לבגרות

שמי דבורה המאירי, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי.

דבורה מספרת את סיפורה:

בית ההורים

נולדתי בינואר 1938 בנתניה, להוריי אפרים וטובה אוסטשובר. בבית חיכה לבואי אחי שמוליק הגדול ממני בשנתיים וחצי. גרנו בשכונת מכבי שהיתה מורכבת מצריפים ארוכים. לכל דייר היתה יחידה נפרדת בו. הדירה שלנו כללה חדר שינה, מטבחון וחדר שירותים, לכן את כל שעות הפנאי שלנו בילינו בחצר. אמי, שהתגעגעה למשפחה שהשאירה בפולין, קראה לי על שם הסבתא, דבורה, ולאחי על שם סבא רבא שמואל. אימא טובה הורשתה לעזוב את בית הוריה רק לאחר שרכשה מקצוע. היא למדה תפירה, וכשהתחתנו הוריי ועזבו לארץ ישראל הביאה איתה את מכונת התפירה "זינגר", שנמצאת בביתי. אבי, אפרים, קיבל חמור, והתבקש להעביר זיפזיף משפת הים לאתרי בניה (להזכירכם נתניה הייתה עיר בראשית בנייתה בזמנו).

על הוריי

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, התגייס אבי לבריגדה היהודית ושרת בה עד תום המלחמה. הוא הציל ממחנה ההשמדה ברגן בלזן את אחותה הצעירה של אמי – זהבה – ששרדה את הזוועות בזכות ידיעתה לתפור, היא תיקנה מדים של הצבא הגרמני. אבי ואמי השאירו משפחות גדולות בפולין ורק מעטים מהם שרדו את השואה. בהיותי בת 5 חזר אבי לארץ והורי בנו את ביתנו בשכונת הפועלים בנתניה. זה היה בית גדול ומרווח (לזמנים ההם) ולבית הייתה חצר גדולה. החיים היו פשוטים ומקסימים: למי אכפת מה אכלנו, או מה לבשנו. היינו מוקפים חברים כמונו והיה כיף, שמוליק אחי ואני היינו חברים טובים, והסתדרנו ביחד בלי בעיות.

אחי ואני

 

תקופת ילדותי 

ילדותי זכורה לי כתקופה מקסימה, ממש נהדרת. השהייה בשפת הים של נתניה בתקופת הקיץ ובחורף (שאינו דומה לחורף של צפת), הפעולות בתנועה, חוגי ספורט ועוד, כל אלו מילאו את זמנינו בכיף גדול. שיחקנו במשחקים "פרי יצירתנו": חבל, קלאס, 5 אבנים, ״ים-יבשה״, מחבואים ועוד כהנה וכהנה. עירית נתניה טיפחה את הפעילות הספורטיבית בעיר, בביה"ס ואחה"צ בחוגים שונים. שעורי הספורט היו אהובים עלי במיוחד, והצטיינתי בריצה למרחקים. בכתה ה' ייצגתי  את ביה"ס ביאליק בו למדתי במירוץ הלפיד בחנוכה, מרוץ שהחל בקברי המכבים במודיעין והסתיים בבית הנשיא ברחובות. צולמתי בעתון ״לאשה״ תחת הכותרת "הנערה והלפיד בידה", והבאתי כבוד גדול לביה"ס ולעיר.

אני מופיעה בעיתון כנושאת הלפיד

באותה תקופה הצטרפתי לתנועת הצופים ,ועד גיוסי לנח"ל הייתי חניכה, מדריכה ורשג"ד. הפעילות בצופים בתוספת המחנות והטיולים הביאו לי שמחה רבה. עד היום אנו כמו משפחה: חברי הגרעין שהתגייס לנח"ל והשלים את קבוץ בית העמק בגליל המערבי, גרעין צופי נתניה וירושלים.

אני בנח״ל

 

בית הספר (כתות א׳- ח׳) היה קרוב לשכונת מגוריי. בביה"ס היה "מטבח לימודי" ובסוף יום הלמודים היינו מקבלים ארוחת צהרים חמה. הייתי די מפונקת באוכל (בעצם עד היום), כך שלרוב התחמקתי מלהיכנס לאכול שם. סיימתי את ביה"ס ביאליק ועברתי לתיכון טשרניחובסקי בנתניה, שהיה בצד הדרומי של העיר. זה היה רחוק מאד מביתי אך האופניים קיצרו את הדרך. בכניסה לביה"ס היה שטח ענק שבו קשרנו את האופניים. סיימתי את התיכון ובדיוק באותה תקופה נפתח בנתניה סמינר "פרדס הגדוד". בשנתיים הראשונים הסמינר הכשיר גננות בלבד, כך שגמרתי אותו עם תעודת גננת מוסמכת. בתקופת הצבא, בהיותי בקבוץ בית העמק במסגרת גרעין הנח"ל עבדתי כמורה גננת ובכתתי היו 7 ילדים מגיל 5 עד 7 שלמדו יחד.

הווי חברתי

בבית היה רדיו, וכמובן שדלק כל היום, היינו שומעים חדשות ובעקר מוסיקה, גם  פטיפון היה בביתנו ,ומעט תקליטים להנעים את הזמן לעת ערב. גדלנו על שירי ארץ-ישראל. בפגישות של ה"חבר׳ה" היינו שרים ורוקדים רקודי מעגל (הורה) וגם מעט ריקודי זוגות. אהבנו לשמוע את שושנה דאמרי שרה את הדירים ״כלניות׳ ,״אני מצפת״ ועוד. גם יפה ירקוני הייתה מוכרת לנו משירי המלחמה שהיו משמיעים ברדיו, לאחר מכן אריק  אינשטיין ועוד. בנתניה היו כמה בתי קולנוע: אורה ליד הטיילת, ועוד כמה בתי קולנוע קטנים. ואז בנו את קולנוע שרון במרכז העיר: בית קולנוע מפואר, עם כסאות מרופדים, מבואה וקיוסק. אבל בקיץ היה בית קולנוע אחד פתוח, ולשם היינו "מתפלחים" לעיתים, בעיקר בשביל הספורט, ולפעמים כי לא היו לנו מזומנים.

שנות נעוריי

 

קריירה

הורי עלו לארץ בשנת 1935 והגיעו  לנתניה, אז עיר בראשית היווסדה. אמי, כפי שסיפרתי, למדה לתפור, והביאה איתה מפולין את מכונת התפירה שלה. לכן בקלות מצאה תעסוקה ופרנסה. לעומתה אבי, שהיה תלמיד חכם ,עם פאות וזקן, לא מצא את מקומו בנתניה. הוא היה הולך עם חמור ומביא זיפזיף משפת הים לאתרי בניה. לכן, התגייס לבריגדה היהודית. לימים היה אחראי על התרבות היהודית שם. מכיוון שאז לא היה ביטוח לאומי וגם לא אבטחת הכנסה, אמי הייתה עסוקה מאד: היא פרנסה שני ילדים קטנים. עבודת התפירה נעשתה בבית הלקוחה, כך שהיא יצאה בבוקר וחזרה בערב. היינו ילדים עצמאיים מאד. כשאבי נפטר, עם שובו מהבריגדה, אמי נשארה אלמנה צעירה. לכל מקום אליו הלכה לקחה אותי אתה (כי לא נהוג היה שאשה הולכת לבד), וכך חשפה אותי מגיל צעיר לפעילות תרבותית עשירה, הן בצפייה בהצגות קונצרטים וסרטים. תחום שעד היום אני מתנדבת בו. כשסיימתי את הסמינר התגייסתי לצבא, לגרעין של הצופים לנח"ל. לאחר טירונות של 3 חודש'ים במחנה 80 ליד פרדס חנה, הגענו לקבוץ בית העמק והתאחדנו עם החבר׳ה שהגיעו שנה לפנינו. מיד שולבתי בעבודה בגן ובביה"ס, כפי שציינתי, ובעצם הייתי רשומה במשרד החינוך במחוז צפון. במשך שנתיים עבדתי בהוראה בקבוץ. לאחר שחרורי מצה"ל עזבתי את בית העמק, ומשרד החינוך שיבץ אותי לעבודה כמורה בצפת (עיר שלא ידעתי היכן היא). התקבלתי לבי"ס כי"ח (כל ישראל חברים) בצפת (היום ״מכללת צפת״) כמחנכת כתה ב', עבודה שהייתה מאוד אהובה עלי.

אני כמורה בצפת

 

בני צפת הבוגרים תמיד חיכו לתחילת חודש ספטמבר, כי אז הגיעו לעיר מורות וגננות (אחיות הגיעו במהלך כל השנה) כדי להכירם. כך גם היה הפעם: ערב אחד הגיעו כמה גברברים נאים לפגוש אותנו (גרנו כמה בנות אצל אותו בעל בית). התנהלה שיחה נחמדה, כל אחד סיפר על עצמו ואז הסתבר שגבי (גבר נאה ששמתי עליו עין מלכתחילה) שירת גם הוא בנח״ל, והיה בגרעין שהקים את קבוץ עין-גדי. השיחה שהתפתחה בין שנינו נמשכה תקופה והפכה אותנו לזוג (משרד החינוך היה השדכן).

בעלי האהוב ואני

 

כעבור שנה, בתאריך 21.2.1962 התחתנו. אני המשכתי בעבודתי בהוראה ,אבל ביה"ס כי"ח נסגר ועברתי לבי"ס בשכונת כנען. לאחרכ-6 שנים עברנו לשיכון עממי: לבית עם חצר, חניה וגינה (החלום של גבי). בבית זה בו אני גרה עד היום, ובו נולדו שני ילדים נוספים: זיו והדר. שלומי בני סיים בגרות בצפת, סיים קורס חובלים כשהשתחרר בדרגת רב סרן ואז למד במכללת בתל-חי. לאחר מכן עבד עם אביו במוסך. שלומי התחתן עם חדווה (חשבית בעיר בצפת), יש להם להם 3 בנות : עינב, עדי ועמית (תלמידה בכתה יב' – בצפת).  נירית סיימה בגרות בצפת, התגייסה לצבא, שם שירתה כקצינת ת"ש. כשהשתחררה למדה בסמינר אורנים. נירית מורה מוסמכת, בעלת תואר שני בספרות ותנ"ך. היא התחתנה עם אייל (הבן של מושב רם-און בתנ"ך) ולהם 3 ילדים:  ניצן ,דור ובן נוסף.

זיון קטן מאחיו הבוגרים ב-10 שנים. הוא סיים למודיו בצפת בהצטיינות, שרת בצבא בחיל-אויר, המשיך לימודים באוניברסיטת באר-שבע, גמר תואר ראשון בהצטיינות יתרה, וקבל מלגה לסידני ישר לתואר שלישי. זיון עובד במחקר בסידני ומשתתף  בכנסים בתחום האנרגיה הנקייה. גמר פוסט דוקטורט בסינגפור. הדר בת הזקונים סיימה את לימודיה בצפת ולאחר השחרור מצה"ל החלה ללמוד בהרצליה תואר ראשון במנהל עסקים, ולאחר מכן תואר שני. הדר עובדת בחברת פריגו ואחראית על השיווק בכל אירופה. הדר נשואה למעוז, צפתי גם הוא, ולהם 2 בנות: נוה ויהלי. לאחורנה עזבו את הרצליה ובנו את ביתם בתל-מונד.

גלגולו של חפץ

הפמוט שעובר בירושה במשפחה

 

הורי עלו לארץ בשנת 1935. סבתא של אמי (שאני נקראת על שמה) נתנה להורי חפצים למזכרת מהבית בפולין וביניהם מכונת תפירה "זינגר", חנוכייה מנחושת שמדליקים אותה בשמן, ופמוט הבדלה. הפמוט מיוחד בצורתו, עשוי תחרת כסף ,דלת שנפתחת לבשמים בחלקו הראשון, רגל יציבה ומיוחדת , דגלון למעלה – פמוט מפואר ביותר. במשך שנים "שכן" הפמוט בויטרינה בבית הורי בנתניה. מידי פעם אמי הייתה "מלטפת אותו" מאבק ,שמה בו בשמים ,ומנגבת דמעה מעיניה, ואז מחזירה אותו למקומו. מסתבר שבאיזה מצב הפמוט נפל, התקמט ונעלם ממקומו הקבוע. בעלי גבי ז"ל מצא אותו במחסן הבית ,במצבו ״העלוב". הוא החליט להחזיר לו את יופיו, ובסבלנות רבה יישר את תחרת הכסף בלי לפגוע במרקמה העדין, עמל לתקן את הדלת שתיפתח, והציב את הדגלון למעלה. גבי הביא את הפמוט לאמי והיא ממש נשארה  פעורת פה מן המחווה – איך ?? לאות תודה מסרה אמי את הפמוט לנו למשמרת, ועד היום הוא בויטרינה בביתנו. בעבודות שורשים שכתבו הנכדים, נכתב אודות פמוט הכסף ועל כך שהוא נמצא כבר כמה דורות אצלנו.

סיכום

אמי טובה – כשמה כן הייתה: טובת-לב, רחבת- לב, עוזרת ,תומכת, ומתנדבת (ועד למען החייל, ביח' לניאדו, נעמ"ת ועוד). היא שימשה לי כמודל לחיקוי. בשנות עבודתי כמורה (40 שנה). תמיד הייתי פתוחה לילדים ולמשפחותיהם. תמכתי ועזרתי ככל יכולתי. זכרונות הילדות שלי הביאו אותי לכך שבעזרת הנהגת הצופים הארצית פתחנו סניף בצפת ובמשך 10 שנים הייתי ראש השבט. ילדי צפת זכו לטיולים, מסעות, וג'ימבורי במשך התקופה הזו. אני פעילה בהיכל התרבות  בעיר, במוזיאון המאירי (משפחה), יבספריה ובפעילות הילדים במתנ"ס בלום בספרייה ובפעילויות הילדים. לפני כשנה בט״ו בשבט חגגו לי 80 שנה וקבלתי תעודת ״יקיר המתנסים" כהוקרה על תרומתי רבת השנים, ועל היותי דוגמא "לפנים היפות של העיר צפת".

לסיפורה המלא של דבורה המאירי

הזוית האישית

דבורה : זוהי תוכנית חיובית והיא משווה בין הילד שלי שבין הילדות של אביאור התלמיד, ועוזרת להגיע לכדי למידה והפקת לקחים.

מילון

פמוט
מעמד לנר אחד או יותר, המשמש כגוף תאורה, לטקסים דתיים או למטרות נוי ודקורציה. (ויקיפדיה)

זיפזיף
זיפזיף (בעברית ישראלית) הוא שם גנרי לחול שפת הים, הכולל גרגירי חול, חלוקי אבנים ממקורות שונים, ושרידי יצורי הים, כגון צדפים, קונכיות, הנפלטים אל חוף הים בכוח תנועת הגלים. עד מחצית המאה ה-20, היה מקובל בארץ ישראל לכרות את הזיפזיף מהחופים ולשאת אותו על גבי בהמות הובלה, במיוחד גמלים או בעגלות, אל אתרי בנייה ואתרי יציקת לבנים. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”תמיד הייתי פתוחה לילדים ולמשפחותיהם, תמכתי ועזרתי ככל יכולתי“