מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חיים יורם חומסקי

סבא יורם, סבתא נורית ותמיר פרץ
יורם חומסקי בתור ילד
המורשת שלי

"מגלות לתקומה"

המשפחה

אבי, ישראל זאב, נולד במושבה עקרון – מזכרת בתיה, בשנת 1908, לסבא מאיר חומסקי וסבתא מלכה ברנשטיין. הם היו 10 אחים ואחיות.

סבא רבה שלי, ברוך צבי ברנשטיין (אביה של סבתא מלכה), עלה מפבלובה, רוסיה והיה מבין 11 המייסדים של המושבה עקרון (היא מזכרת בתיה), בשנת 1883.

אימי, שרה, נולדה בוורשה בפולניה, בשנת 1905, למשפחת טאוב,זילברשטיין – מוורשה, וציטרין – מלובלין, לסבא צבי ואמא חיה ברכה (אותם לא הכרתי, הם מתו צעירים). הם היו 3 אחיות ואח. כשאביה נפטר, הם עברו לגור בחנות מכולת קטנה שאמה ניהלה והן גרו בירכתי החנות בדוחק.

כבר בהיותה בת 12 התחילה לעבוד בחנות מכולת של משפחת יז'רסקי. כשגם אמא שלה נפטרה, עברה לגור במכולת של משפחת ציגלר- זוג מבוגרים דתיים ללא ילדים, אצלם גרה ועבדה לפרנסתה עד עלייתה ארצה. היא עבדה בשליחויות – בנשיאת מצרכים לקונים (קליינטים) עד הקומות העליונות ברגל ולא במעלית (אסרו על שליחים להשתמש במעלית). זאת למרות, שרגלה הייתה נתונה במכשיר סד, עקב תאונה.

אחיה, חיים, גר אצל הדוד יעקב, ושתי אחיותיה היו בבית היתומים של יאנוש קורצ'ק. אחרי שהם התבגרו, עלו ארצה עם הדוד והסתדרו בתל אביב.

אמא עלתה ארצה בשנת 1929 והתחתנה עם אבא בתל אביב בשנת 1930. לאחר החתונה, הם עזבו את מזכרת בתיה ועברו לגור בירושלים בדירות חדר שכורות ונאלצו לעבור "דירה" כל שנה כמקובל עוד מהתקופה העותמנית, מה שנקרא בזמנו "מוּחָרָם". מוחרם הוא שם החודש הראשון בלוח השנה המוסלמי (שמתחיל את הספירה משנת 622).

אחי, צבי ברוך, נולד בשנת 1931. התקופה ימי המנדט הבריטי בארץ ישראל.

אני נולדתי ב- 1940, לאחר 7 הריונות שאימי הפילה. תשע (9) שנים אחרי אחי צבי.

המשפחה מצד אבי בקשה לקרוא את שמי, כפי שמקובל, בשם אחד הסבים שנפטר. אימי סירבה לקרוא לי בשם אביה שנפטר בגיל צעיר (28) וקראה לי יורם.

הבית היה ב"שכונת המקשר", שזה אך הוקמה, בסמוך לקריית משה. בית דו קומתי עם גג שטוח בו היו ארבע דירות וגרו בו ארבע משפחות. בשכונה היו 10 בתים כאלו וגרו בהם 40 משפחות חברים של אבא מהעבודה בקואופרטיב האוטובוסים הירושלמי "המקשר", שלימים התאחד עם "אגד".

היו לנו שלושה חדרי שינה. אחד להורים, אחד לאחי ולי ואחד מושכר לדייר משנה. היה מקובל להשכיר חדר לדייר משנה, למרות אי הנוחות – אמבטיה ושירותים משותפים, כדי להגדיל את הכנסת המשפחה למחייה. היה חדר אמבטיה עם "גיזר"- מתקן חימום המים עם עצי הסקה ונפט.

מטבח עם "ארון אוויר", לאחסון מצרכי מזון, "ארגז קרח" לשמירת מוצרי בשר וחלב. ארגז הקרח היה המקרר של אותם ימים. במגירה בחלקו העליון הניחו  1/2 בלוק קרח, במרכז על 2 מדפים הניחו את המצרכים ובמגירה תחתונה נאגרו המים של הפשרת הקרח.

הייתה לנו גם כירת גז 2 להבות אשר אבי בנה עם בן דוד שעבד בחברת פז גז. בבית כבר היו ברזים למים קרים זורמים במטבח ובאמבטיה. בחדר השירותים – בית הכסא הייתה "ניאגרה" להדחה (מושכים בידית עם שרשרת).

כאמור, אבי היה נהג אוטובוס בחברת המקשר. אבא היה פעיל בעבודת יום כנהג ובלילות בביטחון בשמירה על המוסך.

הימים, ימי מאורעות ותקיפות מצד הערבים, שהתנכלו לתחבורה הציבורית. לצורך זה הוא גויס כ"גפיר": אזרח בשרות המשטרה הבריטית עם רובה ברישיון שסופק על ידי המשטרה ומדים. במיוחד בלט כובע הפרווה. בקיץ לבש מכנסיים קצרים עד הברכיים וגרביים ארוכות עד הברך. בעבודתו כנהג אוטובוס חבש לראשו כובע מצחייה עם סמל המקשר. בעבודתו כנהג היה גם מסיע חיילים בריטים ברחבי הארץ ולעיתים לעבר הירדן.

אמא הייתה עקרת בית. לבשה שמלות ובבית לבשה גם סינר. נשים לא לבשו מכנסיים אפילו בבית.

            סבא מאיר וסבתא מלכה חומסקי

ילדות בשכונת המקשר

נולדתי לתוך מציאות של שכונה. השכונה בעיקרה נוסדה ע"י אנשים צעירים, משפחות עם ילדים. מאז יסודה הוקם ממולה הגרז' (המוסך), מקום העבודה של האבות, שגם הוא היה חלק מחיינו. כמעט כל ילדי השכונה, לדורותיהם, למדו באותו גן ילדים שברחוב גת של היום, ובאותו בית ספר "בית הספר לדוגמא- שליד בית המדרש למורים" ובקיצור – בית ספר בית הכרם. כך גם אני ובני גילי. בבוקר בגן או בביה"ס, אחה"צ בחצרות השכונה משחקים.

במה שיחקנו? הנדס אפ (שהוא שוטרים וגנבים), חבל, ארץ, עמודו, מחניים, עג'ו מור, אלמבוליק, כדורגל, סוס ארוך (רק בביה"ס כשיורד גשם), סמל, בורות, פילמים שקיבלנו מקטעי סרטי קולנוע קרועים, שלושה מקלות, כדור הקפה, גולות, 5 אבנים, העפנו טיארות – עפיפונים עם שלד מבוסים-קני סוף שהבאנו מבית חינוך עיוורים, ובנינו קורקינטים.

בל"ג בעומר, השכונה התאחדה להקמת המדורה המסורתית בעמק ציון, שמול השכונה, מדורה שהייתה הגדולה והמרשימה בעיר.

'זה הסוד שלי': בגיל שבע שלחו אותי ההורים, עקב מחלת אימי, לפנימייה בקיבוץ משמר העמק. מהתקופה ההיא אני זוכר בעיקר את הפרידה העצובה מאבא ומאחי צבי כשהיו נוסעים חזרה לירושלים אחרי ביקור ואני הייתי נשאר.

שהיתי שם בתקופה של מתיחות ופיגועים של הערבים כנגד הישובים היהודיים. כשהמצב החמיר, בקשה אמא מאבא: "תחזיר את הילד מיד הביתה". ואכן בחודש נובמבר, חזרתי הביתה.

את הכרזת האו"ם על החלוקה ב– 29.11.1947 (כ"ט בנובמבר) שמענו מכונסים סביב הרדיו בבית וחווינו את השמחה שפשטה בכל בית בשכונה.

שקט בטחוני לא היה, עברו 4 חודשים בלבד  וב – 4.4.1948 החל הקרב על משמר העמק שהותקפה ע"י "צבא ההצלה" הערבי. אמא מאד שמחה שהייתי כבר בבית ולא שם. אבל הגורל היה אכזר, רק עשרה ימים עברו !!! וביום שלישי ד' בניסן – 13.4.1948 הותקפה שיירת הרופאים להדסה בהר הצופים. באותו יום ארור אבא, שהיה נהג אוטובוס משוריין בשיירה, נהרג.

את ההכרזה והשמחה על הקמת המדינה לא חוויתי מסיבה זו.

 

בית הספר

למדתי בבית הספר היסודי "בית הכרם" תשע שנים מאחר ונשארתי כתה שנה אחת עקב היותי מחוץ למערכת הלימודים כשהייתי כשנה בפנימייה במשמר העמק.

היו טיולי יומיים לחיפה, יומיים לאגם החולה (לראובן קפלן נפלה המצלמה למים) ועוד. היה מטבח לילדים ששילמו עבור ארוחת צהריים. "עבדנו" בו במסגרת שעורי תזונה. היו לנו שעורי חקלאות עם המורה בראון בגינה גדולה שעיבדנו וגידלנו בה ירקות, למורה בראון היה חתך דיבור מיוחד כנראה רוסי. אהבנו להציק לו והוא כינה אותנו "ראש תורכי".

אהבנו את שעורי הנגרות עם המורה רזן, שהיה קמצן גדול. פעם תלמידי התיכון הרימו את מכוניתו "פיאט" קטנה והכניסו אותה לגינה בכיכר בית הספר שהייתה מוקפת גדר אבן נמוכה. אהבתי את שעורי המלאכה שהתקיימו במחנה יהודה ב"מרכזיה למלאכה". למדנו שם תיקוני תחזוקה לבית: תיקון ברזים, תריסים, החלפת נורות, החלפת מנעולים ועוד. הכיתה היתה סמוכה למאפיית פיתות "אש תנור" …

הערכנו את המחנך צירלין הג'ינג'י ואת מחנך הכיתה המקבילה יצחק בן יחזקאל.

לשם הזיכרון, מנהל בית הספר היה דוִד בֶּנְבֶנִשְׂתִּי – גאוגרף ומחנך ישראלי, חתן פרס ישראל.

תנועת נוער

עם כמה חברים מהשכונה הצטרפתי לתנועת הנוער "התנועה המאוחדת". ה"קן" (מקום הפעילות) היה בשכונת רחביה, זה היה צריף עץ ארוך מחולק לחדרים בגדלים שונים. כדי להגיע לפעולות נאלצנו ללכת בשבתות ברגל מרחק רב.

בפעולות שיחקנו, למדנו על הארץ, בנינו מתקני מחנאות עם סנאדות-מוטות עץ, והיו מחנות קיץ. כל שכבה-קבוצת גיל במעגל שלה. הקמנו אוהלי סיירים משמיכות שקשרנו עם "כפתורי" אבן ומוטות עץ ומתיחה עם חבלים קשורים לאבנים. היה גם תורן לדגל המדינה עליו שמרנו מפני גנבה ע"י ילדי תנועות נוער אחרות.

כשכבר הייתי בבית ספר מקצועי, הצטרפתי במקביל לחוג בגדנ"ע קשר. זה לא היה מקובל על חברי התנועה. אני לא הסכמתי לוותר ונאלצתי לפרוש מהתנועה.

מאוחר יותר, לקראת גיוסי, נקראתי לתנועה, למספר חודשים, להדריך חניכים מכיתה ד'.

בית ספר מקצועי

עם תום הלימודים בעממי, הלכתי לביה"ס מקצועי 'עמל' בשכונת הבוכרים. למדתי מסגרות מכנית במשך שלוש שנים עם המורים המיתולוגיים בראשות המנהל המוערך מרק קפלן, וזאב זילברשטיין מורה לחרטות.

צבא

התגייסתי לצבא. עברתי טירונות בבה"ד 4 בצריפין תוך "ידיעה" שאשרת בחיל חימוש.

אבל לצבא יש תכניות משלו וסמוך לסיום הטירונות הועברתי עם עוד 9 חברים "צברים" לחיל שריון לגדוד 82 במחנה חסה, לתגבר פלוגת חיילים מרקע קשה, שנקראה פלוגת מאו מאו.

אמא נכנסה לחרדה. היא לא הסכימה שאשרת בתוך טנק בגלל הקונוטציה לכך שאבי נהרג בתוך אוטובוס משוריין. לאחר מאבק בשלטונות הצבא הועברתי למחנה שנלר בירושלים.

חתונה והקמת משפחה

חלף הזמן, הכרתי את נורית. הוריה דאגו ורצו שנתחתן. אבא שלה שוחח איתי ושאל "נו מתי?" עניתי לו שזה אך סיימתי את הלימודים, אמצא מקום עבודה קבוע ואז נוכל להתחתן. אביה היה מרוצה מהתשובה ה "בוגרת" וסיפר זאת בהתפעלות לאחיו לָזַר.

כעבור שנה ב- 15.9.1965 התחתנו במסעדת גולדשמיד בירושלים.

חתונה צנועה עם כיבוד שהיה מקובל בתקופה אז: פיצוחים, עוגות ועוגיות, כריכונים משולשים עם נקניק ומלפפון חמוץ, ירקות חתוכים, שתייה קלה מיצי תפוזים ואשכוליות, בירה לבנה ושחורה "נשר", קפה ותה. הייתה כמובן עוגת חתן כלה אותה פרסנו יחד לאורחים.

עבודה

לאחר שחרורי מהצבא התקבלתי לעבודה במפעל המנועים "רדמונד אמקור" בירושלים.

עבדתי במשך חצי שנה כחרט על "רבולבר" – סוג של מכונת חריטה. זו הייתה עבודה שבלונית וגם לא ניתנה לי אפשרות להשתמש בידע שרכשתי בביה"ס המקצועי "עמל ". הקש ששבר אותי היה עובד ותיק שהייתי כפוף אליו שהיה מדי פעם "לוקח" בסוף יום עבודה חלקים טובים שייצרתי ומחליפם בחלקים פגומים שהוא ייצר.

הבנתי שאם ברצוני להתפתח ולהתקדם עלי לצאת ללימודים !

ביקשתי וקיבלתי מלגת לימודים ממשרד הביטחון ללימודי טכנאות מתכת ומכונות במכללה הפוליטכנית בתל אביב. למדתי שנתיים לימודי יום וסיימתי עם תעודת הסמכה, איתה פניתי והצעתי את עצמי לעבודה בתעשייה הצבאית בירושלים.

לאחר ראיון ובדיקה ביטחונית, שכללה תשאול קרובים וידידי משפחה, כמקובל, התחלתי לעבוד כטכנאי זוטר בהנהלת היצור של המפעל בבית הכרם, עליו שמעתי "בשושו" עוד מאז קום המדינה  – אסור היה לדבר ולספר עליו אפילו לבני המשפחה, כאילו שאינו קיים. שמירת הסוד ליוותה אותי  גם כשעבדתי עוד שנים רבות ועד פתיחת שערי המפעל ביום העצמאות לביקור "פתוח" לציבור.

צברתי נסיון וידע רב בעבודה והתקדמתי בתפקידים עד לתפקיד מנהל מחלקת בקורת טיב של מפעל "נץ" להרכבת ציוד תעופתי בירושלים. נשלחתי לקורסי הסמכה בארה"ב למוצרים שייצרנו במפעל הן לחיל האוויר שלנו והן של ארה"ב. הייתי בעל הסמכה רשמי, ויחיד במפעל, של "ג'נרל דינמיקס" (לפיילונים של 15F) של "בראונסוויק" (לנושאי טילים) ושל "מקדונלד דאגלס" (לפיילונים ונושאי פצצות).

בשנת 1992, נקלעה התעשייה הצבאית לתהליך התייעלות וסגירת קווי יצור עקב מצוקה כלכלית, מה שגרם בהמשך גם לסגירת מספר מפעלים. יצאתי לגמלאות מוקדמות בגיל 52 ! המפעל המשיך לעבוד עוד 4 שנים עד סגירתו.

עברו כשנה וחצי מפרישתי וחבר (שמעון דודי ז"ל) שפרש מהעבודה בתע"ש והתקבל לעבודה ב"קופת חולים כללית" כטלפן במחלקת אחזקה, חלה ועמד לעבור ניתוח קשה. שמעון ביקש ממני למלא את מקומו בעבודה עד החלמתו  ו"לשמור" לו על מקום העבודה.

שמעון לא החלים ונפטר.

לאחר מותו התבקשתי להישאר ולהמשיך בעבודה. הסכמתי, אבל מאחר ולא מצאתי עניין בלהיות רק "טלפן" עסקתי בזמני החופשי במה שידעתי הכי טוב וזה לשקם מכשירים רפואיים מסוימים, לעזור למנהל האחזקה אריאל בניהול צוות האחזקה ובתכנון ופיקוח על שיפוצי מרפאות.

התמדתי בעבודה 14 שנים עד פרישת גיל 65.

מילואים

לאחר שחרורי מהצבא הוצבתי ביחידת הנדסה קרבית של הצנחנים, למרות שלא הייתי צנחן (ראיין ובחר אותי המח"ט אהרן דוידי). הרביתי, בלשון המעטה, לצאת לשרות מילואים. חודש בשנה שאליו נוספו גם המלחמות:

1967 בתקופת ההמתנה ומלחמת "ששת הימים" הייתי מגוייס ושהיתי ברמת הגולן, בעוד נורית בבית בשמירת הריון. כשהגעתי עם הפלוגה שלי מיריחו דרך ירושלים בדרך לרמלה נודע לי שנורית ילדה את עפרה, ביתנו הבכורה. מיהרתי להדסה לראותן וחזרתי ליחידה לדאוג לשחרורה.

לא הספקתי להיות בבית ולעקל את התמורות שחלו הן בבית והן במדינה וכעבור שבועיים גוייסתי שוב והפעם לסיני לשישים יום ללא חופשות !  ימי המילואים נמשכו.

1970 נולדה שלומית, והגיעה "מלחמת ההתשה", ימי המילואים תוגברו, 1973 פרצה "מלחמת יום כיפור". יצאתי בבהילות וחזרתי רק כעבור שישה חודשים !

וימי המילואים נמשכו. 1974 נולדה גליה.

1982 פרצה "מלחמת שלום הגליל" ושוב גויסתי לתקופה ארוכה. בל נשכך שעבדתי בתע"ש וגם שם הימים היו ארוכים עם שעות נוספות והיעדרות מהבית.

ימי המילואים נמשכו עד גיל 50, אז ערכו לי מסיבת שחרור. מייד זומנתי לקורס נהיגה, על משאיות תובלה כבדות, והוצבתי ביחידת מל"ח – משק לשעת חרום כנהג, עם השתלמויות נהיגה שנתיות עד 2007. בהגיעי לגיל 67 שוחררתי.

החברים שלא חזרו

בכל המלחמות שעברתי איבדתי חברים רבים שנפלו בשדות הקטל ברמת הגולן, בסיני, בשחרור ירושלים ובלבנון. את כולם אנחנו זוכרים ומכבדים בהצדעה בימי זיכרון. הן "פרטיים" שחיילי הפלוגה מארגנים ליד מצבה שהקמנו בקיבוץ יודפת, עשויה מדלת הנגמ"ש BTR  בו נהרגו 13 מחברינו, והן בימי הזיכרון הממלכתיים ליד האנדרטה החטיבתית שהוקמה מול שער האריות בירושלים לזכרם ולזכר כל חיילי החטיבה שנהרגו במלחמות שהחטיבה השתתפה בהם.

קוריוז עצוב

כששלומית הייתה קטנה, באחת הפעמים בבוקר כשלבשתי מדים כדי לצאת למילואים, שלומית שאלה אותי: "אבא לאיזו מלחמת אתה הולך?"

את כל זה אני מספר כדי להראות עם אילו קשיים התמודדנו. לשמור על המשפחה ולגדל שלוש בנות נפלאות, כאשר ברקע היו גם האמהות שלנו שהלכו והזדקנו והתמודדו כל אחת מהן עם אלמנות, בדידות ומחלות רקע שלא הקלו, קודם כל עליהן וגם עלינו.

כמובן יש שמחות

ימי הולדת, חגיגות בת מצווה, חתונות. ולמשפחה נוספו חתנים נהדרים – עמיר של עפרה, יעקב של שלומית, ואבי של גליה. ונולדו הנכדים -רותם, אדיר ויובל של שלומית, זוהר תמיר ואיתי של גליה וגם אנאי ויסמין בנותיו של עמיר. כל אחת ואחד מהם מיוחדים.

רכז טיולים

אחרי פרישתי מעבודה קבועה ומסודרת, כדי למלא את הזמן הפנוי, חזרתי לרכיבה על אופניים. אני רוכב בעיקר בשעות הבוקר כדי להפעיל את הגוף וגם "לנקות" את הראש.

אנחנו יוצאים לטיולים עם החוג לידיעת הארץ של גמלאי תע"ש ועם המתנ"ס.

במסגרת יציאות לטיולים עם חברי מתנ"ס הסנפלד, שנורית חברה בו, התבקשתי להיות שותף לתמר הלחמי בארגון והובלת הקהילה לטיולים. הצטרפתי אליה ואני מעסיק את עצמי גם בתכנון, ארגון, פרסום והוצאת טיולים. לקבוצה שלנו קוראים "קהילה מטיילת יובלים", והיא פועלת בחסות מתנ"ס הסנפלד.

במסגרת ארגון המתנדבים "שלם" עברתי קורס רכזי טיולים, אשר מאפשר לי השתתפות בטיולי/סיורי רכזים שמארגן משרד התיירות וכך לחוות ולהכיר אתרים ומפעלים שרוצים בקידום תיירות אליהם ומעשירים אותי באפשרויות תכנון לטיולי הקהילה.

במסגרת זו גם עברתי קורס מע"ר – מגישי עזרה ראשונה בטיולים.

בשנת 2015,  חגגנו נורית ואני חתונת זהב !  חמישים (50) שנות נישואין.

את החגיגה קיימנו בחייק המשפחה, בביתו של תמיר במזכרת בתיה, מושבת הולדתו של אבי ז"ל  וזה היה מרגש מאוד, מעין סגירת מעגל.

הזוית האישית

לסבא – היה כייף לעבוד איתך ואני רוצה להמשיך עם זה. לתמיר – עבודת שילוב הדורות שעשית הינה מקיפה וחודרת. אני חושב שהעבודה מכילה פרטים ותובנות שבני המשפחה לא נחשפו אליהם עד היום למרות שכבר נעשתה עבודה דומה. הייתה זו משימה וחוויה שהתמסרנו אליה שנינו בצורה ראויה לציון וסיימנו פרק זה לפי לוח הזמן שהוקצב לכך מלכתחילה. תודה לך על ההקשבה, הרצינות וההתמדה במפגשים וכמובן על עבודת הכתיבה והעריכה. נהניתי לעבוד במחיצתך. אני מקווה שעבודה זו נתנה לך להבין שסיפור המשפחה הוא חלק מההיסטוריה של עם ישראל ואתה חוליה במשפחה ומשפחתך היא חוליה בעם. אני מקווה שסיפור המשפחה ילווה אותך בעתיד…

מילון

קונוטציה
הקשר

ציטוטים

”"מגלות לתקומה"“