מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חייו של שמעון בניטה

אריאל ושמעון בניטה במפגש הקשר הרב דורי
בחוף בקזבלנקה שבמרוקו
ממרוקו לישראל

שמי שמעון. נולדתי בקזבלנקה שבמרוקו ב-4.12.1947, לסלומון ואסתר בניטה.

מקור משפחתי הוא ביישוב קסר אל-קב'ר בצפון מרוקו, בחלק הספרדי של המדינה, והוריי דוברי ספרדית. זו שפת האם שלי. לאחר חתונתם, הוריי עברו לקזבלנקה. נולדתי כבן בכור ואחרי נולדו אחי מאיר ושתי אחיותיי, מרצדס ושריתה.

לאבא שלי לא היה מקצוע והתפרנס מעבודות מזדמנות. אמי עבדה כתופרת ניידת מבית לבית של משפחות ערביות אמידות והיא למעשה זו שפרנסה את המשפחה. בזמן היעדרותה של אמא אחותה רחל ואחריה מרים שהתגוררו בביתנו סייעו בגידול הילדים.

אמא שלי סיימה רק בית ספר יסודי כי נאלצה, למרות יכולותיה, לצאת לעבודה ולעזור בפרנסת המשפחה המקורית שלה. גורלה של הבכורה במשפחות מעוטות יכולת. הסבא היה סנדלר וסבתא הייתה צריכה לגדל את ילדיה, 4 בנות ו-3 בנים.

ב-1956 חלק ממשפחתה של אמא עלו לישראל והתיישבו בצפת (סבא, סבתא, שני אחים ואחות אחת). יתר המשפחה נשארה במרוקו. יש לציין שכמעט ולא היה קשר עם המשפחה של האבא שלנו. אמא הייתה אישה חזקה, אחראית והובילה את כל המשפחה. הייתה לה חכמת חיים והאמינה שילדיה צריכים ללמוד ולרכוש השכלה כדי להצליח בחיים.

חיינו באמצעים יחסית דלים ותנאי דיור ירודים. היינו בין המשפחות הבודדות היהודיות שנותרו ב״מלח״ של קזבלנקה (שכונה ליהודים בלבד ושעם הזמן נפתחה לתושבים אחרים), האוכלוסייה היהודית האמידה עברה לגור מחוץ למלח, בחלק המטופח של העיר. במצב הנתון הזה, אחי מאיר ואנוכי הצלחנו להתקבל לתיכון היוקרתי הצרפתי בקזבלנקה על בסיס הישגינו המצוינים בלימודים ועל בסיס מבחן כניסה.

בגיל 14, בשנת 1963, החליט אחי לעלות לישראל לבדו במסגרת עלית הנוער ונשלח למוסד מגדיאל, ליד כפר סבא, שם סיים בהצלחה את לימודיו. אני המשכתי ללמוד בקזבלנקה וסיימתי בגרות לפי התכנית הלימודית הצרפתית בתיכון שלי. מבחני הבגרות התקיימו בזמן שפרצה מלחמת ששת הימים. היינו מאוד מודאגים וחששנו מאוד לגורל משפחתנו בארץ ישראל.

בהשראת אמי, רציתי להיות רוקח כי אז זה נחשב למקצוע מכובד המבטיח פרנסה טובה ובמידה מסוימת את  עתידי.

לאחר המלחמה, נפגשתי כמו צעירים יהודים לא מעטים עם שליח הסוכנות היהודית והוא הציע לעלות לישראל במסגרת תכנית ״עודד״ המעניקה מלגת לימודים ודחיית השרות הצבאי לאחר הלימודים באוניברסיטה. המפגש עם השליח גרם לי לשקול את ההצעה כנגד תכניתי לנסוע לדרום צרפת על מנת להתחיל לימודי רוקחות באחת הערים הגדולות שם. ההצעה הייתה מפתה, והחלטתי לקבל אותה ובתוך מספר שבועות נפרדתי מהוריי כדי לעלות לישראל.

טסתי עם קבוצה קטנה של בחורים שהשתלבו באותה תכנית ״עודד״, תחילה לפריז. שם במשרדי הסוכנות היהודית נאמר לי שאי אפשר ללמוד בארץ רוקחות בגלל שזה מקצוע רפואי והביקוש גדול. המליצו לי לנסוע לטכניון בחיפה ולעשות שנת מכינה כדי לעמוד במבחני קבלה לפקולטה להנדסת כימיה, שמבחינת פקיד הסוכנות זו ההצעה הקרובה ביותר לבקשתי. אכזבתי הייתה גדולה. הרגשתי שפגעו בחלום שלי ושל אמי. אך לא הייתה לי ברירה אלא לקבל את המלצתו של פקיד הסוכנות.

מספר ימים לאחר מכן, הגעתי לחיפה ב-5.9.1967 עם חברי הקבוצה ונקלטנו במעון סטודנטים יפה וחדש, בו היו סטודנטים עולים מכל העולם, שאף הם השתלבו בטכניון במקצועות שונים. במעון שמענו מספר שפות, האווירה הייתה צעירה ותוססת. תוך פרק זמן קצר, התחלתי את לימודי העברית באולפן בו זמנית עם לימודי המכינה האקדמית בטכניון. אולם נשארה תחושת פספוס לימודי הרוקחות.

בין הסטודנטים המתגוררים במעון, הייתה סטודנטית עולה ממרוקו גם כן, כוכבא, שרצתה ללמוד רוקחות והיות והייתה לה שליטה טובה בשפה העברית הצליחה להשיג ראיון בבית ספר לרוקחות בירושלים, היחיד בארץ. נדהמתי מהסיפור שלה ועם ידידה נוספת שגם רצתה ללמוד רוקחות, הצטרפנו לכוכבא לפגישה בבית הספר בירושלים למרות שלנו לא נקבעה שום פגישה. היינו נחושים ליצור קשר ישיר עם מנהל בית הספר לרוקחות ולשכנע אותו לתת לנו הזדמנות ללמוד.

המנהל דאז ד"ר קלמוס קיבל את כוכבא שכזכור דיברה עברית, אבל לא השתכנע שאני והידידה נוכל לעמוד בלימודים כי אז, עדיין לא דיברנו עברית ברמה מספיקה. לאחר שיחה ממצה הוא אפשר לנו לעבור בחינה בעל פה בכימיה אורגנית, באנגלית. נתנו לנו ספרים באנגלית וביקשו לחזור בתום שבועיים לבחינה. קיבלנו את התנאים בשמחה גדולה והתיישבנו ללמוד. את הבחינה עברנו בהצלחה. וזהו, אני סטודנט בבית ספר לרוקחות שבאוניברסיטה העברית. הייתי מאושר. אני מגשים את חלומי וחלום אמי. בינתיים עליי היה לחכות לתחילת שנת הלימודים שתחול בעוד למעלה מחצי שנה.

בינתיים המשכתי את לימודי העברית, קראתי עיתון לעולים. למעשה התכוננתי ללימודיי בירושלים ולא ראיתי צורך להמשיך את הלימודים במכינה בטכניון. עם תחילת הקיץ, הוצע לי לעבוד כסטודנט בקיבוץ הזורע, בקטיפה. שם הכרתי אנשי קיבוץ  מדהימים. הייתי גאה, הנער ממרוקו עם חינוך ותרבות צרפתיים עובד בפרדסים עם קיבוצניקים שעלו מגרמניה, אחד היה  פרופסור לפילוסופיה, אחר  מנהל לשעבר של הפילהרמונית של ברלין ועוד רבים אחרים אקדמאים. זו הייתה חוויה מדהימה, תוך כדי קטיפת תפוחים דיברנו על נושאים פילוסופיים ותרבותיים. באותו הקיץ הצטרפו מאוחר יותר ידידות שלי שהיו במעון בחיפה. גם הן השתלבו לקטיפה. לימים, ידידה אחת הפכה להיות החברה שלי ואשתי לעתיד, אסתר.

תקופת הזורע תיזכר לי כתקופה שבה באתי במגע עם אנשים מרשימים שעזבו הכול ב-1933, והצליחו לברוח מהמוות ולהקים בישראל קיבוץ משגשג, שוויוני עם רוח חלוצית ואיכותית. כבר אז הבנתי שהגעתי למדינה שיש לה עצמה אדירה בזכות איכות תושביה, מדינה דמוקרטית, ערכית המכבדת זכויות האדם, המוכנה להקריב על מנת לבנות בית בטוח וחם לכל תושביה ולכל היהודים בתפוצות ולהקנות להם הגנה ותקווה לעתיד טוב יותר לדורות הבאים. למרות ההתפעלות שלי מההישגים של הזורע, דחיתי את הצעתם להצטרף כחבר לקיבוץ. החלטתי להמשיך את דרכי לירושלים.

הוריי ושאר המשפחה עלו בסוף 1968. במרץ 1969 במהלך שנה א' בלימודי רוקחות בירושלים, נפגעתי באירוע חבלה בקפטריה בגבעת רם ועמדתי במבחן הקשה של החלמה ושיקום בליווי של חברתי, אסתר, ובתמיכה של  האוניברסיטה העברית ועמיתיי ללימודים בכיתה. אני  מאמין שאירוע  זה חיזק את הזדהותי למדינה ותרם להיותי ישראלי, יותר מכל דבר אחר. הרגשתי שייכות לארץ הזו למרות  שמדובר בטראומה שהתערבה בתהליך קליטה שהיה ממילא לא פשוט.

בשנה ב' של הלימודים אסתר ואני החלטנו להתחתן. סיימנו את הלימודים ב-1972. שרתתי כרוקח במחסן תרופות צבאי והשתחררתי ביולי 1973 לאחר שנולד לנו בן ב-18 למאי 1973, יאיר, האבא של אריאל.

לאחר השחרור כשבאתי לקבל את התואר, שאל אותי פרופ' רפאל משולם, שגילה והיה הראשון לזהות את המרכיב העיקרי בקנביס, מה הן התוכניות שלי. אמרתי שאני רוצה לצאת לשוק העבודה והוא הצליח לשכנע אותי להמשיך את הלימודים כי לדעתו זה מה שאני צריך לעשות. הוא השיג לי תמיכה כספית חריגה כדי שאמשיך את הלימודים לתואר ד"ר ברוקחות, ועל כך הייתי מאוד אסיר תודה לו ולאוניברסיטה העברית.

גם אסתר, לאחר סיום תואר ראשון בסוציולוגיה, עשתה הסבה והפכה לעובדת סוציאלית שעזרה לקליטת עולים מברית המועצות לשעבר עולי גרוזיה ובוכרה בסוכנות היהודית בירושלים.

לאחר קבלת תואר דוקטור ברוקחות באוניברסיטה העברית ב-1980, רציתי מאוד להמשיך במחקר ולעשות קריירה אקדמית. התמזל מזלי והאוניברסיטה העברית העניקה לי דרגת מרצה ועליתי בסולם הדרגות עד ל-1994, שנה בה הוענק לי דרגת פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית.

במהלך שנים אלה עסקתי הן במחקר והן בהוראה, פרסמתי הרבה מאמרים מדעיים וספרים ברוקחות של צורות מתן מיקרוחלקיקיות  וננוחלקיקיות. כמו כן, בין היתר, הייתי יועץ מדעי  בחברת התרופות אגיס ותרמתי את חלקי ליד מנהל צעיר מוכשר, אמיץ ובעל חזון, מורי ארקין.הייתה לי הזכות והכבוד להכיר במהלך השנים האלה, הרבה מנהלי תעשיית הרוקחות בארץ, לרבות מר אלי הורביץ, מר זבולון תומר, מר שמריהו לוין, ד"ר אהוד גלר וגיורא קרני ועוד רבים אחרים. כולם היו חלוצים אמיתיים והקרינו אהבה ואיכפתיות למדינת ישראל ולתושביה.

הם הצעידו את התעשייה להישגים מרשימים והיום ישראל נחשבת למעצמה ברוקחות תעשייתית עם היקף ייצוא במיליארדים של דולרים. כאן המקום, לעלות נושא רגיש ומוצנע והוא התרומה של האקדמיה לקידום המדעי והטכנולוגי היוצא מן הכלל של מדינת ישראל בעיקר לאחר 1980. בהיותי גם מעורב בתעשיה הרוקחית בארץ, יכולתי להיווכח שאחד הגורמים העיקריים להתפתחות של התעשייה בעיקר התרופתית, הייתה הכשרה של מספר גדול של חוקרים לתואר דוקטור (Ph.D)  במקצועות: רוקחות, רפואה, כימיה, מדעי החיים והנדסה.

הודות להעסקת עובדים בכירים אלה בתעשיות השונות התקדמה התעשיה בצורה משמעותית והתרחבה עם הפנים לייצוא.

פאן אחר של חיינו התמקד בצרפת בגלל הקשר שלי עם הפקולטה לרוקחות של אוניברסיטת ORSAY בה שעבדתי תקופות ארוכות בשבתון לאורך יותר מ-30 שנה. צרפת היא מעצמה גדולה וגם לה הישגים מרשימים, במדע, רפואה, תרבות וכלכלה. במהלך השהיות הרבות  שלי בצרפת  כמחנך וחוקר באוניברסיטה בפריס, נוצרו גם קשרים עם סטודנטים צרפתים יהודים בפקולטה לרוקחות  ובמהלך שנות אלפיים ביוזמת הסכנות  היהודית בפריס, ארגנתי עבור הרוקחים שתיכננו לעלות לארץ, מספר קורסים מרוכזים במטרה להכין אותם לבחינת הרישיון לעסוק  ברוקחות בארץ. הסוכנות דאגה שהעולים לעתיד יעברו את הבחינות בפריס.

דבר זה הקל על אותם העולים והיום עשרות רבות של רוקחים צרפתים עובדים בישראל הודות לשיתוף הפעולה הזה ביני ובין הסוכנות היהודית בפריס.

כשאנחנו מביטים אחורה, אשתי ואני, ורואים את כל מה שהושג בארץ ובמשפחה שלנו ביובל השנים, אנחנו גאים ומרגישים סיפוק רב ומקווים שילדנו ונכדנו והדורות הבאים ימשיכו להצעיד את המדינה שלנו הלאה. אני אסיר תודה הן לישראל והן לצרפת שהקנו לי ולאישתי ולילדים שלנו חינוך והכשרה מעולה ששיפרה משמעותית את מצבנו הכלכלי בצורה מכובדת וחיובית.

הזוית האישית

סיפורו של שמעון תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר אלחריזי בתל אביב, בסיוע המורה המלווה אתי מונוביץ

מילון

דאז
בעבר, בימים ההם, פעם

ציטוטים

”החג השמח ביותר במרוקו היה חג פסח שהסתיים במימונה“