מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חייו של סבא רבא שלי מצד אימא – אברהם פלינט

דניאל עם סבתא אילנה
סבתא אילנה עם אמה בסירה של האופנוע
סיפור העלייה והחיים בארץ

סבתא שלי – אילנה עוז סיני (פלינט), שהיא אימא של אימא שלי – נולדה בתל אביב בשנת 1953.

כל שנות ילדותה ובגרותה גרה בתל אביב ברחוב אבן-גבירול 92. עם נישואיה לסבא אברהם(אלברט) לבית עוז-סיני, הם עברו לגור ברמת-השרון.

 

תמונה משפחתית- סבא רבא אברהם, סבתא אילנה, יונתי אמי ואני התינוק, דניאל

 

העלייה לארץ ישראל

הסיפור של סבתא שלי מתחיל שני דורות קודם, בעלייה השלישית, בשנת 1923 כשסבא רבא שלי, שנקרא אברהם פלינט, היה הבן הצעיר אחרי 3 אחים גדולים ממנו. המשפחה חיה באותם ימים בעיירה בשם ז'יראדוב בפולין. אבא של סבא רבא שלי גויס לצבא הפולני בפרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, שנה לאחר מכן הוא נפל בשבי הגרמני והשתחרר בשנת 1917. כשגויס לצבא היה סבא רבא כבר נשוי עם שני ילדים. הוא התחתן כשהיה בן 17. כשהיה בשבי גמלה החלטה בליבו, שאם יצליח לצאת חי מהתופת בה היה שרוי – הוא יעלה לארץ ישראל. וכך היה. בסיום מלחמת העולם הראשונה הוא התחיל להתארגן. בשנת 1921 נסע לארץ ישראל לארגן עבודה ומקום לגור והשאיר את אשתו למכור את ביתם ולחסל את העסקים שהיו להם בפולין. רק לאחר שחרורו מהשבי, נולד לו הבן השלישי. בעת שעלה לארץ ישראל אשתו נשארה לבדה עם שלושה ילדים, כשהיא בהריון עם הילד הרביעי, הוא הסבא רבא שלי. תוך כדי ההתארגנות של סבתא בריינדל, סבא רבא שלי נולד. הסבתא בריינדל יצאה לדרך לארץ ישראל עם תינוק בין חצי שנה ועוד 3 ילדים.  

 סיפור המשפחה בארץ ישראל

סבא של סבתא שלי המתין להם בנמל יפו וקיבל את פניהם. עם בואם, הסבא של סבתא שלי, שנקרא רב דוד הלוי פלינט, הביא אותם לצריף שבנה על גבול יפו, הוא התחיל לעבוד בנמל יפו. דוד היה איש חזק ביותר ומסוגל היה להרים 2 שקים ששקלו יחדיו 100 ק"ג, דוד היה הסבל היהודי הראשון בנמל יפו, כשכל שאר הסבלים היו ערבים. הוא היה מעביר את השקים שנשא מהספינות למחסני המזון ואת תכולת השקים שפך לתוך חביות מתכת. התמורה לעבודתו הייתה השק הריק!!! כך שבסוף יום העבודה היה מוכר לסוחר את שקיי היוטה ומקבל בתמורה כמה גרושים.

אשתו, הסבתא של סבתא שלי, שנקראה – בריינדל, טיפלה בסבא רבא שלי מאחר והיה תינוק בן כשנתיים. הימים היו ימים קשים ביותר, הם גרו בצריף על החולות של יפו ובשלב מסוים היא התחילה לעבוד בשוק ולמכור מוצרי מזון. מאחר ולא יכולה הייתה לטפל בילדיה, שלושת הבנים הגדולים נשלחו ללמוד ב"חידר" בירושלים ואת אברמיילה הקטן השאירו לבדו בבית. הוא סיפר שזכור לו ימים של בכי כשהוא יושב בחלון ואוחז בסורג החלון והוא רעב ועצוב ואנשים שעברו ברחוב ריחמו עליו והושיטו לו ביסקוויט.

בתמונה מצולמים: האבא של סבא רבא שלי – דוד ואשתו בריינדל. הבן הגדול – הרב משה פלינט, הבן השני – ליפא פלינט הבן השלישי – הרב אהרון דרומי והצעיר מבין הילדים שיושב זה סבא רבא שלי – אברהם פלינט. התמונה צולמה לפני שנשלח לירושלים למוד ב"חיידר"

סבא רבא היה תלמיד חכם, למד בע"פ את כל התורה והמשניות ועל כך יש עדויות של ספרי קודש שקיבל כפרס על שינון בע"פ של דברי התורה. סבא רבא היה תלמיד ישיבה מצטיין בישיבת תפארת צבי, הוא התחנך וגדל במגזר החרדי כולל כל הסממנים החיצוניים (פאות, ציציות, כובע שחור, גרביים לבנים מעל למכנס ומעיל שחור ארוך).

בגיל 18, טרם הקמת המדינה, הורגש שינוי שהתחולל לקראת הקמת המדינה. סבא רבא החליט להצטרף לאצ"ל (ארגון צבאי לאומי). הוא גזר את הפאות, פשט את הבגדים שאפיינו את חייו כחרדי ועזב את הישיבה. המעשה היה אמיץ ביותר במיוחד לאור העובדה ששניים מאחיו הוסמכו לרבנות וההורים ראו בעין לא טובה את השינוי והמרד שבער בעצמותיו.

הוא נסע לתל-אביב וחיפש עבודה. לא היה לו שום כישורי מקצוע, אבל הייתה לו חוצפה של שורד. הוא ראה מודעה שמחפשים גהצן במפעל לייצור של פיג'מות. נכנס והציג עצמו כמומחה לגיהוץ. סבא רבא היה בעל כישורים והסתבר שיש לו יכולות גם בתחום היצירתי. מתוך התבוננות בלבד, הוא לימד עצמו והיה מסוגל לחתוך בד לפי גזרה ולתפור ברמה יוצאת מהכלל, הוא היה מסוגל להסתכל על מישהו או מישהי ולגזור מידית לפי גזרתו/תה מבלי לעשות אפילו מדידה אחת.

לאחר שסיגל לעצמו חיים בקרב חילוניים "תל-אביבים" הוא הכיר את סבתא רבתא שלי, שקראו לה יונה לבית לוין (אימא שלי, יונתי – נקראת על שם סבתא רבתא שלי).סבא רבא היה איש מאוד חרוץ ובמהלך השנים היה בעל מכבסה ברחוב זמנהוף 5 בתל אביב. כל היום היה עומד ומגהץ עם מגהץ שמוציא אדים, במיוחד היו ימים קשים בקיץ ללא מזגן, רק עם מאוורר. אבל מעולם לא יצאה מפיו המילה "קשה לי" או "אני עייף". הוא היה תמיד איש שמח, מספר סיפורים ואיש משפחה למופת.

לאחר הנישואים

לאחר נישואיהם של אברהם ויונה בינואר שנת 1947, סבא וסבתא רבתא נשארו לגור בבית של ההורים של יונה, כדי לחסוך ולאסוף כסף לבית משלהם, במשך 7 שנים הם גרו בחדרון קטן על גג הבית, חסכו בתוך קופסת מתכת כל גרוש שסבא רבא הרוויח. על גג ביתם הם גידלו צמחים, אבל גם גידלו אפרוח של תרנגול הודו. האפרוח גדל לתרנגול ענק, שראשו עבר את מעקה הגג ויום אחד החליט לבדוק מה יש מעבר למעקה, קפץ והתאבד. באותה תקופה היה "צנע" בארץ, מדינה צעירה אחרי מלחמת יום העצמאות. תקופה בה היה אוכל מוקצב. כך שהתאבדותו של תרנגול ההודו היה "חגיגה" לכל המשפחה.

בנובמבר 1947, ביום הכרזת המדינה, סבתא רבתא ילדה את יצחקי, האח הגדול של סבתא שלי. ובתאריך  26 בינואר שנת 1953 סבתא שלי, אילנה, נולדה והמשפחה עברה לגור בבית חדש באבן גבירות 92 בתל אביב. בית שנקנה מכספי העבודה ושנחסכו במהלך 7 שנים.

סבא רבא המשיך לעבוד במכבסה שלו. הם המשיכו לחיות בצניעות רבה לצד עבודה קשה והתנהלות זו היא שאפשרה להם להמשיך ולחסוך כסף. בשנת 1956 היה להם סכום כסף של כ-2,000 לירות. המשפחה של סבתא רבתא הציעה לרכוש יחדיו שטח אדמה ברמת השרון ואחד האחים בנה על השטח צריף, עבר לגור שם והיה חקלאי שגידל תותים ותרנגולות. בכסף שהיה לסבא וסבתא רבתא שלי, הם יכולים היו לקנות 2 דונם מתוך עשרת הדונם שרכשה המשפחה כולה, אבל סבא רבא רצה לקנות כלי רכב שישמש אותו ואת המשפחה, כך הוחלט להתפשר ולרכוש "רק" דונם אחד ברמת השרון ואופנוע BSA עם טלסקופים, זה היה אחד האופנועים הראשונים בארץ. בהמשך התווספה לאופנוע גם סירה ולמשפחה הצטרפה גם תינוקת חדשה בשם אורית שנולדה בשנת 1958.  כך יכולה הייתה המשפחה – סבא וסבתא רבתא + 3 ילדים לנסוע ולטייל ברחבי הארץ.

סבתא רבתא יונה, יושבת בתוך הסירה של האופנוע, והילדה זו סבתא שלי, אילנה

כל חייהם חלמו סבא וסבתא רבתא לבנות את ביתם על המגרש ברמת השרון, אבל לחיים היו תכניות אחרות ובשנת 1978 סבתא רבתא נפטרה ממחלת הסרטן. עם מותה של סבתא רבתא נקבר גם החלום. במקומו נוצר חלום חדש: סבא רבא חשב והחליט לתת "ביד חמה" את המגרש לשלושת ילדיו. כך קרה שהמגרש חולק ל-4 חלקים וכל אחד מילדיו קיבל מגרש לבניית בית.

סבתא שלי – אילנה, אח שלה הגדול – יצחקי, ואחותה הצעירה – אורית, בנו בתים בשטח המגרש, וגם בנו בית לסבא. וכך עד היום הזה סבתא שלי אילנה וסבא שלי אברהם גרים בבית זה ושם נולדה גם אמא שלי – יונתי, דוד שלי ציקי ודוד איל. גם מסיבת הולדתי-  דניאל שור – הייתה בחצר הבית ברמת השרון,

סבא רבא נפטר באופן לא צפוי, תוך פחות מחודש מגילוי המחלה בשנת 2008, בגיל 86, כשהוא במלוא זקיפות קומתו, עם המון תכניות לעתיד. אין ספק שהיה אדם מיוחד ביותר, המהווה מודל והשראה לכל המשפחה.

כשסבא רבא ובלומה בת הזוג שלו היו בארץ היינו נפגשים לארוחת ליל שבת סביב השולחן בבית של סבתא שלי, בתמונה – סבא יושב בראש בשולחן, לידו בלומה, אבא שלי איל, אימא שלי יונתי ואני דניאל הקטן

 

סיפורו של חפץ

סבא אברהם לבית פלינט נולד בשנת 1921 כבן רביעי לאבא דויד (הלוי) ואימא בריינדל.

המשפחה עלתה מפולין בשנת 1923. הם גרו ביפו. החיים הקשים גרמו להורים לשלוח את הילדים להתחנך בישיבה מחוץ לבית.

סבא אברהם הגדול (סבא רבא שלי) נישלח בגיל 5 לירושלים ולמד "בחיידר".

הוא גר אצל משפחה זרה ומידי יום אכל אצל משפחה זרה אחרת.

מידי יום שישי הוא התרחץ במקווה.

סבא היה תלמיד מאוד חכם ושקדן, מה"חיידר" עבר ללמוד בישיבת תפארת צבי שבירושלים.

סבא קיבל פרסי הצטיינות רבים עבור הפגנת ידע ולימוד בעל פה של ספרי התורה והמשנה.

ספר בראשית שברשותנו הוענק לסבא בקיץ 1936, כשהיה בן 15.

"פרס הצטיינות לתלמיד אברהם פלינט ה"יי עבור חזרת הסוגיות במסכת קידושין בעל-פה, מאת הישיבה הג" תפארת צבי ירושלים בקיץ תרצ"ז"

ספר בראשית שהוענק לסבא כפרס הצטיינות
חותמת ישיבת "תפארת צבי" על פרס ההצטיינות
דניאל וסבתא אילנה עם הספר "בראשית" וההקדשה

הזוית האישית

מפי סבתא שלי, אילנה עוז-סיני: המפגש הבין דורי לאורך כל השנה היה מבחינתי מרגש ביותר. הוא היה מחבר ואיפשר לי להעביר לדניאל חלק קטן ביותר מתמצית ההוויה של היצירה שנקראת "משפחה". המפגש יצר לנו שעות של חיבור והקשבה ואין ספק שזכיתי בגדול! אומרים ש"עם בלי עבר, הוא עם ללא עתיד" כך גם השורשים של המשפחה. הידע לגבי עברה של המשפחה מאפשר לבסס את העתיד. העבר, שהינו הגזע המבוסס והחזק והמזין ממנו יוצאים ענפים רבים, צעירים וחזקים, שיונקים מהשורשים ומהגזע עליו נשען כל השבט של אייל ויונתי שור / עוז-סיני פלינט מפולין עוזסיני מטורקיה שור מפולין שפילמן מהונגריה הפעם סופר די בתמצית החלק של ההתפתחות של משפחת פלינט

מפי דניאל שור: הקשר הרב דורי היה כף ומרגש, לפי דעתי הוא מאוד חיבר ביני לבין סבתא. למדתי עוד קצת דברים שלא ידעתי על המשפחה, יצא לי לבלות יותר עם סבתא. ואני חושב שזה חשוב לדעת על השורשים שלך.

מילון

אצ"ל
אצ"ל "ארגון צבאי לאומי", בארץ ישראל היה ארגון צבאי מחתרתי עברי, שנוסד בירושלים, בשנת 1931.

תקופת הצנע
תקופת הצנע הייתה תקופה בשנות החמישים שבה מצבה הכלכלי של ישראל היה קשה, היה הקצבה באוכל (הכול היה "צנוע") ומשם בה השם "צנע".

ציטוטים

”קשה יש רק בלחם!“