מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

שושי גודפריד מספרת על הוריה ניצולי השואה

שושי עם נועם ובראל בזמן כתיבת העבודה
תעודת עלייה
העלייה של אימא שלי לארץ באניית המעפילים

קוראים לי שושנה על שם סבתי שקראו לה רוזל'ה שבתרגום לעברית זה שושנה.

אני נולדתי בארץ בעיר כפר סבא. גדלתי בנתניה בשיכון פיתוח. בבית שבו גרתי היו שניים וחצי חדרים ומטבח קטן בו בישלו. התקלחנו בתוך גיגית וגם כיבסנו את הכביסה בגיגית מפח. היה לנו סבון כביסה גדול ומוצק מיוחד לכביסה.

היה  בשכונה שלנו בית כנסת, גדול עם הרבה מקום, אבל אני לא באה מבית דתי, אז הלכתי לבית כנסת רק בימי חג כמו  ראש השנה או יום כיפור וכד'…

בשכונה נהגנו לשחק בחוץ, שיחקנו במשחקים שונים כמו: בקלאס, במחבואים, בחמש אבנים, עמודו ודג מלוח. כל הילדים של השכונה וילדי הבנין היו מתאספים בחוץ ומשחקים במשך שעות, עד שההורים היו קוריאם לנו לבוא הביתה. בשעות הפנאי בעיקר שיחקתי בחוץ עם חברים וילדי השכנים, לפעמים בקיץ הלכנו לים, עד גיל בית ספר התיכון הלכנו לים עם הורים.

בית הורי

שם ההורים שלי זה מאיר ז"ל ושרה. יש לי אח אחד שקוראים לו יוסי, גם הוא נקרא על שם סבי יוסף שנספה בשואה. גם הסבתא שלי, שאני נקראת על שמה נספתה בשואה. מסיפורי הורי אני יודעת שהם גרו בשכונה יהודית שהייתה גם מעורבת של נוצרים ויהודים. אימא סיפרה לי שבבניין שבו גרה היו הרבה יהודים. הם היו משפחה וקנו הרבה דירות. הורי סיפרו שמקומות המפגש  שם היו בבית כנסת או  כשלמדו בילדותם בבית ספר היהודי שבו למדו. אני רוצה לציין שהמשפחה של אבא ואמא שלי היו מאוד דתיות וחגגו את כל החגים עד שהשואה הגיעה.

ההורים שלי עברו את השואה והם הגיעו לארץ בלי אבא ואימא ובלי משפחה, כולם ניספו בשואנ. הייתה להם משפחה גדולה והם התחילו פה בארץ, הכל מאפס, מהתחלה. הם למדו את השפה העברית. לא היה לאבא שלי כסף  לפרנסה והוא התחיל למכור דברים. בהתחלה כשאבא שלי בא לארץ לא הייתה לו חנות, בהתחלה הוא עבד בקטיף בפרדסים, רק בהמשך לאט לאט, הוא התחיל למכור דברים ואחרי כמה זמן הוא פתח את החנות.

כשאני מסתכלת באלבום התמונות שיש לי אני רואה שבתמונות הם לבושים מאוד יפה, כמו שהתלבשו פעם. אימא שלי עבדה בכריכת ספרים והיא גרה בבית החלוצות בנתניה, שם עבדה וגם גרה שם בחדר משותף עם עוד אישה.

במשפחה של אימא שלי היא היחידה ששרדה. היו לה אחים אחיות וכולם נספו בשואה ההורים והסבתא וכל שאר בני משפחתה. גם ממשפחתו של אצל אבי, שתי אחיות שלו שרדו, מכל האחים והאחיות והם הגיעו יחד איתו לארץ. אחת מהאחיות שלו נפטרה בארץ, בגיל צעיר.

בבית המשפחה יה מזון כל יום. אכלנו אוכל פשוט, לפעמים הייתה אפשרות להניח  על השולחן, חצי כיכר לחם ולפעמים כיכר לחם שלם. נהגנו לאכול גם גבינה לבנה, תפוחי אדמה, עוף וביצים, דברים פשוטים ובחורף היה בשבת תמיד חמין טוב. בשכונה הייתה חנות מכולת ושם קנינו הכל, כשגדלתי כבר פתחו גם סופר מרקט שקיים  בשכונה עד היום. אמי הייתה שולחת אותי לקניות לקנות: חלב, לחם אחיד שחור, איטריות ביצים, מרגרינה, חמאה. ירקות ופירות קנינו בשוק נתניה. היו אז מספר מצרכים מצומצמים מאוד, בחנויות המכולת.

הילדות שלי

בילדותי היו לי חברים שהם שכנים ושיחקנו לרוב בחוץ. אחד הביא בובה והשני הביא משחק אחר. שיחקנו גם במחבואים, דג מלוח, דוקים וגומי. אני למדתי בבית ספר יסודי ביאליק. המקצועות שלמדתי שם היו: עברית, הסטוריה, אנגלית, חשבון, ציור, ומלאכה וגם גאוגרפיה ותנ"ך. הבנות למדו תפירה והבנים עשו עבודות מעץ. היה יחס של כבוד למורים, אפילו עמדנו לכבודו  של המורה, בתחילת שיעור. אם מישהו היה מפריע, הוא היה נענש בעמידה בפינה של הכיתה או  שהוא הוצא מחוץ לכיתה. הייתה לנו תלבושת אחידה, שכללה חולצת בית ספר. לכולם  אותה חולצה באותו צבע עם סמל בית הספר וכמובן, חצאית או מכנסיים.

כשלמדנו בכיתות הנמוכות, יצאנו לטיולים קצרים לסביבה הקרובה. בכיתות הגבוהות היו כבר יותר טיולים ארוכים. בכיתה ח'  כבר היה טיול ליומיים עם לינה באכסניית נוער. אני זוכרת במיוחד עם המחנכת שלי בכיתות ז'-ח', היא הרשימה אותי בידע הרחב שהיה לה ושהעבירה אותו לנו. אני אהבתי ללמוד הסטוריה, אנגלית, ופחות אהבתי חשבון. לא היה לנו חדר אוכל בבית ספר אכלנו בהפסקות בכיתה. אנחנו הכי אהבנו לאכול פלאפל. כמו שסיפרתי לאבא שלי הייתה חנות עם הרבה ממתקים, אהבנו מאוד לאכול ממתקים, כמו למשל ממתק טוויסט, שעד היום יש וגם טורטיות, עוגות וגלידות.

כשלמדנו בכיתות ז' וח' ערכו ילדים מסיבות בבתיהם והזמינו את ילדי הכתה אליהם. הייתי בתנועת נוער זמן קצר. בתנועת הנוער מכבי. כל שבוע היה לנו מפגש עם החברים לקבוצה ועם המדריך ובכל פעם שמענו סיפורים ושיחקנו במשחקים.

העלייה של אמי לישראל

אמא שלי עלתה לארץ בשנת 1947 אחרי השואה. לא נשארו לה אף קרובי משפחה אחרי השואה – אף אחד מבני משפחתה. מישראל היגיעו שליחים לגרמניה שם אמי הייתה אחרי השואה. השליחים קיבצו אותם לקבוצה ואירגנו  איתם  את העלייה לארץ ישראל. היא הגיעה דרך לא דרך, לאיטליה משם באנייה לארץ בדרך בלתי לגאלית. הבריטים ששלטו בארץ לא הסכימו שאנשים יבואו וירדו בחופי הארץ ולכן שלחו אותם לקפריסין. בקפריסין היה מחנה שנקרא מחנה העקורים. שם היא שהתה תקופה מסויימת ואז קיבלה סרטיפיקט ונסעה באנייה לארץ ישראל.

כשהיא היגיעה לארץ, היא נשלחה לקיבוץ נווה איתן, שם שהתה תקופה קצרה והחליטה שהיא נוסעת לעיר הגדולה לתל אביב. היא למדה את השפה העברית כאשר  היא דיברה עם אנשים בארץ. לא היה להם אז אולפן כמו שכיום יש לעולים החדשים.

אמי היתה בזמן הכרזת המדינה ביפו והייתה בין החוגגים את קום המדינה. אחר כך פרצו הקרבות בין הערבים והיהודים והיא נאלצה לעבור מיפו לאזור אחר בתל-אביב.

הזוית האישית

נועם מגוז ובראל שמואל: מאוד נהננו לשהות במחיצת שושי ולשמוע את הסיפורים המרתקים של אמה ומשפחתה. שמחנו מאוד להכיר את שושי. גם שושי נהנתה מאוד לתעד את סיפורה בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת כיתת הותיקים בבית ספר ריגלר.

מילון

עלייה בלתי לגאלית
ההעפלה (המכונה גם "עלייה בלתי-לגאלית" ו"עלייה ב'") הייתה התנועה לכניסה בלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל בדרכי הים והיבשה וב-1947 גם בדרך האוויר, אשר אורגנה על ידי היישוב העברי בתקופת המנדט הבריטי משנת 1934 ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948. אומנם כניסתם של יהודים לתחומי הארץ באופן בלתי חוקי ובלתי מאורגן התגברה מאז תום מלחמת העולם הראשונה, כאשר הונהג ממשל צבאי בריטי, אך ההעפלה המאורגנת החלה ב-1934. כונתה גם עלייה ב', משום שנעשתה בד בבד עם העלייה החוקית שנמשכה באותה עת על פי תקנות ההגירה החמורות שנקבעו על ידי ממשלת המנדט הבריטית

ציטוטים

”היא (אימי) הגיעה בדרך לא דרך לאיטליה משם באוניה לארץ בדרך בלתי לגלית.“