מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חייה של רבקה דוד

רבקה עם לידור ואריאל בבית הספר
כלי עתיק מבית הוריה של רבקה- קומקום
הילדות ללא טכנלוגיה

שמי רבקה, על שם סבתי מצד אבי ז"ל, שנרצחה על ידי הנאצים בשואה ימח שמם.

נולדתי בישראל בעיר חדרה גדלתי בנתניה, בשכונת עין התכלת. כשהייתי קטנה בית ההורים היה קטן שני חדרים מטבח ושרותים וחצר עצומה בה היו תרנגולות, עץ תות וגינת פרחים ענקית ופורחת.

את הכביסה כיבסו בחצר. השכנה הכובסת הבעירה אש בגחלים והיה לנו דוד ענק שבו הרתחנו מים. השכנה הכובסת, שמה את הכביסה המלוכלכת במים הרותחים עירבבה במקל נקי או מיוחד ולאחר מכן  הייתה שוטפת את הכביסה במים נקיים ותולה את הכביסה בחצר.

שיחקתי עם ילדי הרחוב והשכונה בגילי או צעירים מימני או מבוגרים מימני המחקים היו רק בחוץ, המשחקים היו: מחבואים, תופסת, קלאס, קפיצה בחבל, טיפוס על עצים. בשכונה היו שטחי חול וחול, הכביש היחיד היה הכביש שחיבר את השכונה לעיר. שם הייתה תחנת אוטובוס אחת. בשכונה היו רק שתי חנויות מכולות. בעל חנות המכולת האחת היה החלבן. היה לחלבן סוס ועגלה והוא  נהג לעבור ברחובות ולמכור חלב. לא היה לנו מקרר. היה איש מוכר קרח, שעבר ברחובות ומכר בלוקים ענקיים של קרח. כך גם מכרו לנו נפט, באותה הצורה. איש הנפט היה מצלצל בפעמון וצועק "נפט נפט" ואבא היה יוצא עם ג'ריקן והמוכר היה ממלא לו נפט.

שכונת עין התכלת הייתה מאוד קרובה לים והלכנו הרבה פעמים לים בכדי לשחק ולשחות. בחלק המזרחי של הרחוב היה בית כנסת של תימנים, זה היה בית הכנסת של בעל המכולת השנייה.

שם הורי היה אברהם ושרה. אחותי הגדולה שמה אילנה ולאחי האמצעי קראו יהושע ז"ל.  אבא שלי, שעלה לארץ עבד בפרדסים ואחר כך בביניין וסלילת כבישי הארץ. גם אימא שלי עבדה בפרדסים, היא הייתה ברזלנית ובהמשך השנים היא הייתה תופרת עד סוף ימי חייה. ההורים שלי היו אנשים חרוצים מאוד, אנשי עבודה. הם היו מכניסי אורחים, כל שישי שבת היה לנו אורחים מהמשפחה או מהשכנים. הורי היו ישרי-דרך, צנועים ומסתפקים במועט.

אבי היה מאוד גבוהה ואמי הייתה קטנטנה. עם עלייתם לארץ הם לבשו בגדי חלוצים, בגדי חאקי רחבים ונוחים לעבודה. ביום יום אכלנו אוכל פשוט: בבוקר אכלנו חביתה עם לחם וחמאה ושתינו קקאו –  לפני ההליכה לבית הספר. בצהרי היום  אכלנו עוף ותפוחי אדמה.

זיכרונות ילדות – מבית הספר ומשעות הפנאי

חברי היו ילדי בעיקר מן הרחוב. משחקינו היו תופסת, מחבואים, קלאס וגולות. בשעות הפנאי שיחקתי משחקים בחצר וברחוב עם חברים. בית הספר היסודי היה אביחיל בכפר אביחיל. למדנו את המקצועות: עיברית, תורה, חשבון, מולדת, התעמלות, ציור, חקלאות. היחס שלנו למורים היה יחס של כבוד. לא הייתה משמעת חזקה, כי לא היה צריך, העונשים שקיבלנו היו לצאת מהכיתה לחצר. לא הייתה לנו תלבושת אחידה. היה חדר אוכל בזמנו שם אכלנו, קראו לזה מפעל הזנה ושם אכלנו את ארוחת הצהריים.

היו לנו טיולים קצרים מחוץ לבית הספר בשדה הקרוב ובחורשה. היו גם חגיגות ימי הולדת בכיתה. הייתה לי מורה מחנכת, שמאוד אהבתי אותה שמה היה דרורה ז"ל. אהבתי את המקצועות: מולדת, טבע ועיברית ולא אהבתי חשבון. רק שנה אחת הייתי בבית הספר בעין התכלת. בבית ספר תיכון הייתי שנתיים והייתי חברה בתנועת הנוער – השומר הצעיר.

זיכרונות משנות העשרים

המוזיקה ששמענו הייתה ישראלית וגם לועזית. מאוד אהבתי את הזמרים הפופולארים של אז: אלביס פרסלי, קליף ריצ'ארד ובהמשך את להקת החיפושיות. רקדנו במסיבות סלואו. בעיקר הקשבתי לרדיו, וברדיו חוץ משירים היה תסכיתי מתח דוגמא: פול טמפל, נדמה לי שזה היה כל שבת בבוקר. בתיכון הלכנו לסרטים בנתניה בתי הקולנוע היו: קולנוע השרון, קולנוע אסתר, קולנוע יגיל וקולנוע מגדלור.

אהבה ומשפחה

הקשר נרקם דרך חברים, משפחה, תנועות נוער, בית ספר ושכונה. האופי היה קצת יותר נוקשה מהיום והיה כבוד ואירה להורים. בשנות העשרים נהגו לחזר עם פרחים מכתבים מתנות ושוקולדים כי כשהייתי בתיכון לא היה אפשר לשלוח מיסרונים והודעות לפגישה, אז היו מחזרים בדרכים האלו. היה מותר לחזר עד מידה של חיזור ולא הטרדה זאת אומרת, ללא הגזמה.

פעם הייתה הרבה פחות פתיחות וקירבה להורים מאשר היום היה יותר ריחוק ומשמעת. לא היה אפשר לדבר עם ההורים על כל דבר, אבל היה שיתוף יותר רב עם הוריי בחיי. נהגנו ללכת כמשפחה לקמפינג ולהמון טיולים בחוץ.

אני הכרתי את בן זוגי הרבה אחרי שחברי מצאו בני זו. לא הכרנו בשידוך, אלא מתוך הכרות קצרה. הכרנו בצהרי היום במכולת השכונתית. נולדו לנו ארבעה ילדים ויש לנו שלושה נכדים, שגרים כיום במרכז.

כיצד חגגנו בר מצווה

חגיגת הבת מצווה שלי הייתה צנועה, לא היו הרבה אנשים, אלא רק משפחה וקצת חברים לא הייתי צריכה ללמוד דרשה. מה שהכי זכור לי מיום זה, זו השמלה שאמי קנתה לי לכבוד הבת מצווה והמתנה שקיבלתי מהוריי שרשרת זהב נוצצת ויפיפיה. חברי חגגו כמעט אותו דבר כמוני. רק  כשהיה טקס בבית הכנסת  אז היו יותר אנשים שם.

הזוית האישית

לידור זכות ואליאל ספיר: כששמענו את סיפורה של רבקה התרגשנו מאוד ומאוד הופתענו איך האנשים הסתדרו מבלי הכלים החשמליים המובנים מאליו שיש היום.

רבקה: מאוד נהנתי מהמפגש עם התלמידים בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת כיתת הותיקים בבית ספר ריגלר.

מילון

כובסת
היושבת על כד ממנו נוזלים מים. ידה האחת מונחת על ירך הרגל המקופלת וידה האחרת מושטת לפנים ואוחזת בבגד ומשפשפת את הבגד עד שכל הלכלוך יוצא ושכל הלכלוך יוצא מייבשת אחרי שמתייבש מחליפה את המים המלוכלכים למים נקיים שוטפת שוב פעם כדי להוציא את הלכלוך יותר טוב ואז מייבשת עוד פעם ואז הלכלוך יוצא וכך סיימה לנקות את בגדיה מכד קטן מים בלי צורך בשום דבר אחר. בגגו של כמעט כל בית היה חדר כביסה. ששרת את עקרות הבית ביום הכביסה, משפחה שיכלה להרשות לעצמה הייתה משכירה את שירותיה של הכובסת.. זו הייתה מגיעה מדי פעם עם פרימוס ופיילה גדולה, יושבת בחדר הכביסה או בחצר וכובסת את הכביסה שהייתה קשה לכיבוס, כביסת הסדינים והצפיות הגדולות של שמיכות הפוך.

יישרי דרך
המושג ישרי דרך אומר שבן אדם שהולך בדרך הישר מספר את כל האמת לא משקר לעצמו או לאחרים מאמין בעצמו לדוגמא: שופט, שוטר, איש מס הכנסה וכל שומר חוק אחר כלומר שצריך ללכת בדרך הישר כלומר מי שיש לו גישה לדעת רב מורה או מדריך גם לדעתי חייבים ללכת בדרך הישר מפקדים וגם גננות אמורות להיות הכי ישרות דרך מכיוון שמעצבות את עולמם של ילדים שמחפשים וצריכים דרך לחיים.

ציטוטים

”לא היה לנו מקרר. היה עובר ברחובות ומוכר בלוקים ענקיים של קרח “