מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חייה של סבתא רחל לוי

סבתא ואני בבת המצווה שלי
פעילות במסגרת התכנית
מהכפר באיראן לירושלים

שמי רחל לוי לבית משפחת אליאסי. נולדתי בכפר טקאב באיראן בתאריך 1.1.1943. גרנו בבית גדול מרוצף בהרבה שטיחים, חצר ענקית, עדר פרות, כבשים ושני סוסים. היו לנו עובדים מוסלמים בשכר. באותה חצר גרו גם דודי ואשתו עם ארבעה ילדים. לאבי הייתה חנות תכשיטים ובדים. את הסחורה הוא היה מביא מטהרן כל שלושה חודשים. לאבא שלנו קראו חיים דוד ולאימא אסתר. לאחים שלי שנולדו באיראן קוראים: יום טוב ז"ל (שנהרג במלחמת יום כיפור), יהודה וכרמלה. בארץ נולדו לי עוד אחים: יואב, אשר, ריקי, שולה, אריה וציונה. כל האחים שלי גרים היום בירושלים ובמעלה אדומים ואנחנו בקשר הדוק מאוד.

אני זוכרת שבכפר הולדתי היו נחלים, גשמים, שלג, עצי פרי. מערכת היחסים עם השכנים באיראן הייתה טובה. הם באו לשמחות שלנו ואנו לשמחות שלהם. השלטון הפרסי התייחס מאוד טוב ליהודים. אבא שלי גם שירת בצבא איראן בדרגת קצין עם קבלת כבוד מהמלך – רזה שאפהלצי. בכפר באיראן הייתה ישיבה רק לבנים והיה בית כנסת מפואר. אני זוכרת את אפיית המצות בחג פסח ומשלוח המנות בפורים. מארץ הולדתי הבאתי הרבה מאכלים ומסורות עליהם אני מקפידה עד היום.

העלייה לישראל והקליטה בה

המשפחה שלי החליטה לעלות לארץ ישראל בעקבות מלחמת העולם השנייה, כאשר שנאת המוסלמים ליהודים התעוררה, התחיל להיות רע, מסביבנו היו הרבה מוסלמים וגבר הפחד שנתבולל בתוכם.

בגיל 5, אחרי מסע רגלי ארוך וקשה שארך שנה, במהלכו התחבאנו ואכלנו אוכל ממה שבא ליד, רכבנו על חמורים וסוסים – לבסוף טסנו במטוס לישראל. הגענו למעברה שנקראה שער העלייה. גרנו בה בפחונים עם עקרבים ונחשים והרבה נמלים. בחורף היה קר מאוד ובקיץ הרגשנו כמו בסאונה – תשע נפשות, כשלכל אחד היו שמיכה צבאית ומזרן מקש דוקר ובלי כריות. עבודה לא הייתה, שפה לא ידענו, אוכל היה בהקצבה. משם עברנו למעברת רמתיים. גרנו בצריף מפח. בחורף היה קפוא ובקיץ לוהט. למדתי קרוא וכתוב בשנת 1951 כשישבנו באוהל על האדמה. בשנת 1952 עברנו למושב מסלול, קרוב לרצועת עזה, בעקבות אחות של אבא שלי שעלתה לארץ קודם. פתאום היה לנו בית, שטחי חקלאות, שתי פרות וסוסה. חשמל הגיע למושב רק אחרי שנה. בגלל הקרבה לרצועת עזה, היו לנו הרבה גניבות בקר, תוצרת חקלאית וגם הרעלת מזון. שם לראשונה הרגשתי חופשייה, אבא שלי היה מאושר, אדון לעצמו וביתו ועבד את האדמה באהבה. תושבי המושב היו בעיקר פרסים/כורדים. במושב התחלתי להרגיש ציונית, אהבתי את הארץ אבל לא את האנשים שניהלו אותה.

תקופת הנערות זכורה לי כתקופה יפה: התנדבתי לגדנ"ע (למרות שההורים שלי לא ידעו על זה כי היו בנים ובנות ביחד והם לא היו מסכימים לכך אם היו יודעים), היו לי חברות, אהבתי לרקום ולתפור ועבדתי במפעל לטווית חוטים.

המעבר לירושלים

בשנת 1962 עברנו לירושלים לשכונת סנהדריה. הכרתי את יוסף לוי ובשנת  1966 התחתנו בירושלים באולמי הרמון (הייתה חתונה מאושרת, למרות שסבתי נפטרה באותה תקופה). הבאנו לעולם ארבעה ילדים, שלושה בנים ובת: יוחאי שהוא חוקר פרטי, אורן שהוא קב"ט בקופת חולים כללית, אביגיל שהיא אחות במרפאת שיניים בבית חולים שערי צדק ויומי שהוא בעל מסעדה בקיסריה. יוסף נפטר בשנת 2018 משחמת בכבד.

במהלך השנים למדתי קורס פקידות. עבדתי אצל שני עורכי דין, למדתי קורס תזונה ועבדתי בהדסה הר הצופים.

והיום…

יצאתי לפנסיה מוקדמת בגלל מצב רפואי וטיפלתי בילדים קטנים. אני גרה בשכונת גילה, אמא לארבעה ילדים וסבתא ל 11 נכדים. אני מקפידה על התעמלות, התנדבות בקופת חולים כללית, אוהבת לבשל, לראות סרטים וקוראת הרבה – ממש "תולעת ספרים".

הזוית האישית

רותם: נהניתי מאוד מהקשר הרב דורי. נהניתי לשבת עם סבתא (כשהיא הכינה לי את האוכל האהוב עלי) ולשמוע ממנה את הסיפור האישי שלה. למדתי דברים שלא ידעתי עליה, על המשפחה שלה, על העלייה והקליטה שלה בארץ. למדתי להעריך אותה יותר ולראות איך הצליחה לבנות את עצמה ואת משפחתה כעולה חדשה.

מילון

מעברה
מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", היו יישובים זמניים, אשר התקיימו במדינת ישראל בשנות ה-50. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אני הכי מתגעגעת לשולחן האוכל של שבת של אבא שלי, לקידוש ולברכה שנתן לכל אחד.“