מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חייה של סבתא סמדר

סבתא ואני במפגשים בבית הספר
סבתא סמדר בתיכון
אני וסבתא בשיחה על ילדותה

שמי שיר ואני לומדת בכיתה ח בבית הספר הרב תחומי באר שבע.

במסגרת הפרויקט " הקשר הרב דורי"  נפגשתי עם סבתי, שמעתי ותיעדתי את סיפוריה.

סבתא סמדר, נולדה בקהיר שבמצריים בשנת 1953, סבתא מספרת:

"עליתי לארץ ישראל בינואר 1957. עלינו לארץ אחרי מבצע קדש, שבו גורשנו ממצרים לאיטליה ועלינו באוניה לחיפה. עלינו לארץ אני, אמי, אבי ואחותי הקטנה שהייתה אז רק בת 3 חודשים! אני הייתי עדיין ילדה קטנה אז אני לא ממש זוכרת.

כשגרנו במצריים היינו גרים ברובע היוקרתי. היתה לנו וילה ענקית עם משרתים, טבחים ונהג פרטי. כשהגענו לישראל היינו גרים בצריף קטן בשפרעם במשך שלושה חודשים. היה שם מאוד קטן, צפוף, עמוס. הכל היה מלא בבוץ, לא היו רחובות, תשתיות, שונה מאוד מאורך החיים שמהם באנו.

אמא שלי לא ידעה אפילו לבשל חביתה, בגלל שהיו לנו שפים פרטיים בבית!  אחרי שלושה חודשים עברנו לגור בבאר שבע והתחלנו לבנות את חיינו מהתחלה: להכיר שכנים חדשים, ללכת לבית ספר, לחפש עבודות חדשות, פשוט להתחיל הכל מאפס.  גרנו בשכונה ה, ברחוב סטרומה 17, זאת הייתה שכונה של קיבץ גלויות: מצריים, מרוקאים, טוניסאים…… כולם חיו ביחד, לימדו אחת את השנייה איך לבשל, איך לנקות ובעצם כולם עזרו לכולם לבנות את חייהם מחדש……….

המשפחה שלי הייתה המשפחה הכי עשירה בשכונה, אמא שלי הספיקה להבריח מטבעות זהב ממצרים לפני שגרשו אותנו.  תמיד היה לנו הכל, אבל רוב המשפחות האחרות היינו עניות ועסוקות בלנסות לשרוד. אם להגיד את האמת לא היה לנו כלום, אבל היה לנו הכל……. היו לנו חברויות אמתיות, שכנות טובה, אנשים מדהימים שזה בעצם יותר שווה מאיזה טלוויזיה או מחשב.

הבית שלי היה בית מאוד פתוח. אני זוכרת שתמיד כל השכנים היו באים, אם זה לאכול משהו או סתם לשבת ולדבר. אבא שלי דאג שיהיו לנו מתקני משחקים כמו קרוסלה, בריכה קטנה, נדנדה…..  תמיד כל הילדים של השכונה היו מתכנסים בחצר שלנו ( לא היה באותו זמן פארק משחקים) ואמא שלי  תמיד הייתה מכינה אוכל לכולם. זה היה ממש מהנה!

הלכתי לבית הספר היסודי על שם יאנוש קורצ'ק שהיה ממקום בדיוק מאחורי המקום שבו גרתי. שם ובשכונה שלי גם הכרתי את החברים שלי ועד היום יש לי חברת ילדות, שגרנו ממש בית ליד בית ואנחנו חברות עד היום….!  כל פעם היינו נפגשות בשכונה, משחקות ביחד, מדברות. זאת ממש חברות מדהימה שנשמרה במשך כל השנים האלו וממשיכה עד עצם היום הזה…….."

ולסיכום, כאשר סבתי עלתה לארץ לא היה כאן כלום בעצם. הם עלו למדינה חדשה וקטנה שעברה לא מעט מלחמות ותהפוכות בעצמה, ובעצם חלק מהעלייה שלהם בארץ היה הניצחון שלהם כיהודים! המשפט שתפס אותי שסבתא אמרה היה " לא היה לנו כלום, אבל היה לנו הכל…." בעצם זה מראה שלא צריך אמצעים טכנולוגים חכמים כמו טלפון, מחשב או את כל הדברים החדישים שיש כיום כדי להיות מאושרים. לפעמים מספיק רק כמה חברים טובים…….

הזוית האישית

כאשר סבתי סיפרה לי את סיפורה אני מאוד הופתעתי. לא ידעתי שהיא הייתה גרה בוילה עם משרתים וטבחים פרטיים. כאשר היא סיפרה לי איך היו חייה בישראל באותה תקופה, בעצם הבנתי שצריך להעריך כל דבר שיש לך ומאוד התרגשתי מהסיפור שלה.

מילון

פופה
פופה היא מילה בצרפתית שפירוש היא בובה. סבתי אמנם נולדה במצריים אך הם דיברו שם בצרפתית. סבתא שלי תמיד הייתה מספרת לנו שהיא הייתה רבה עם אחותה על הבובות שלה והם היו קוראות לזה פופה.

ציטוטים

”"לא היה לנו כלום אבל היה לנו הכל"“