מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חייה של סבתא בלה

סבתא בלה ודודו בשנת 2019 בתכנית הקשר הרב דורי
סבתא בלה בפורים, 1953
בלה שמילוביץ בלזין סוסן

קוראים לי בלה, נולדתי בחיפה בתאריך 27/06/1949, בת בכורה להוריי רבקה וארמנד בלזין שמילוביץ.

שם משפחה בלזין

שם המשפחה של אבי מבית הוריו היה שמילוביץ'. כשאבי החליט לעלות לארץ, מדינת ישראל עדיין לא קמה. הוא וחבריו שוטטו באירופה בחיפוש אחרי אניית מעפילים כדי לעלות לארץ. אחרי 3 שנים של שוטטות מנמל לנמל (בעיקר באיטליה) קיבל אבי היתר עלייה לארץ ישראל על שם בלזין (BLAZIAN). בינתיים הודיעו על הקמת מדינת ישראל כשהורי כבר היו בדרך לארץ, והגיעו לארץ בזמן מלחמת השחרור.

הם לא ידעו לדבר עברית, ולא הבינו איך לחזור לשם של המשפחה המקורי. יחד עם זה השם "בלזין" מאוד מצא חן בעיני אבי ובמסגרת החיים במקום חדש (לא בגלות) החליט להישאר עם השם הנרכש. כשאנחנו נולדנו, אני ואחי, בתעודות הלידה נרשם גם השם האמיתי של אבי, כלומר "בלזין שמילוביץ'". אנחנו השתמשנו בשם בלזין. כשהגעתי למשרד הגיוס וקראו בחלק משמי "בלה שמילוביץ'", לא הגבתי כי לא הכרתי את השם הזה.

הורי הגיעו ארצה מרומניה לאחר מסע נדודים ארוך באירופה, עם קום המדינה. הם קיבלו דירה קטנה בת 2 חדרים, בעיר התחתית בבית נטוש של ערבים. שם גרנו יחד עם סבתי וסבי מצד אמי. אבי עבד אז במשטרת הנמל ובבית זה בהיותי בת שנתיים נולד גם אחי חיים.

החיים במעברה וזיכרונות ילדותי

סבתא אדלה וסבא יעקב, הורים של אבי, הגיעו לארץ בשנת 1952 ונשלחו לגור במעברה בשם גורדני. הם קיבלו צריף עשוי עץ בגודל של מחסן של היום. לכל צריף הייתה חצר קטנה שסבתא ניסתה לגדל בה ירקות. אנחנו הילדים היינו מבקרים את סבא וסבתא ונהנים מהנסיעה באוטובוס אליהם שנראתה לנו ארוכה מאוד. לימים עברתי לגור עם משפחתי בקריית מוצקין, בשכונה שהייתה ממוקמת איפה שהייתה המעברה שם נולד בני רואי (אבא של יהונתן).

כשהייתי בת 3 בערך עברנו דירה לבית אחר במעלה העיר בשכונה שעדיין שייכת לעיר התחתית. הייתה לנו מרפסת גדולה שצפתה לנמל. אני זוכרת את קולות החלבן שסחב דליי חלב טרי וקרא בקול "חלב, חלב". אימי הייתה קונה חלב ומיד מרתיחה אותו. אני זוכרת איך אהבנו לאכול את הקרום של החלב על לחם טרי עם סוכר מפוזר מעל.

אני זוכרת את מוכר הנפט שהיה מגיע לשכונה ומצלצל בפעמון יד גדול וקורא "נפט, נפט". לא היו אז במטבח כיריים של גז, בישלו על פתיליות של נפט, במטבח שהיה משותף לכמה שכנים יחד. אני זוכרת את מוכר הקרח. לא היו מקררים שעבדו על חשמל כי עם מן ארגז שדופנותיו היו עבים במיוחד ומבודדים ובתוכו מדפים שבעליון שבהם היו שמים קוביית קרח גדולה במיוחד ומתחת למדף זה הייתה מגירה שאספה את הנוזלים שהצטברו מהקרח שנמס.

זו הייתה תקופת הצנע והמטבח היה דל במצרכים. אך אני זוכרת את אמי מבשלת במטבח המשותף ואופה בתנור במאפיה השכונתית. ואנחנו הילדים לא הרגשנו במחסור.

פורים של סבתא

מדי שנה לפני פורים סבתא רבקה, אמי, נהגה להכין לי ולאחי תחפושות לפורים. את התחפושות היא הכינה בעזרת חומרים שיש בבית. למשל היא תפרה לי שמלת רקדנית מבד וילון ישן, לאחי חיים הכינה תחפושת של נסיך מתקופה קודמת בעזרת בדים ישנים, וכו'.

לפני פורים אמי נהגה להכין עוגיות שהייתה מכינה רק לפורים. היות ולא היה לנו תנור בבית, נהגה אמי ללכת למאפייה השכונתית לקחת משם תבניות גדולות שבהן סידרה את העוגיות לאפייה. כל השכנות היו נאספות ליד המאפייה ולפי תור הכניסו את התבניות לאפייה. אסור היה לאכול את העוגיות לפני חג הפורים. כמובן שמעוגיות אלה היינו מכינים משלוחי מנות שחולקו למשפחה ולשכנים. הייתה תחרות בין השכנות מי הכין יותר סוגים של עוגיות.

סבתא בלה בפורים 1953,בתחפושת רקדנית שנתפרה ע"י אימה 

זיכרונות נוספים

כאן גם עברנו את חווית מלחמת קדש בשנת 1956. אני זוכרת שהייתה אזעקה ובשכונה צעקות לכבות את האורות להאפלה.

כשהייתי בת 7 בערך עברנו דירה לבית אחר גם הוא בעיר התחתית, בית ערבי גדול. בו היה אולם מרכזי ענק, בגודל של חדר האוכל שלנו וסביבו היו חדרים, חדרים כשבכל חדר גרה משפחה אחרת. גרו שם משפחה ממרוקו שאבי המשפחה עבד בריקוע אומנותי של מגשי נחושת. זה היה המפגש הראשון שלי עם אומנות היצירה. הייתה גם משפחה מאלג'יר שהאבא היה סנדלר.  גרו שם כמה משפחות יוצאי גלות רומניה, משפחה מפולין, וזוג יקים יוצאי גרמניה, עריריים ללא ילדים שתמיד צעקו עלינו הילדים להיות בשקט בשעת הצהריים. היינו ממש קיבוץ גלויות. היינו מתאספים כל הילדים באולם הגדול ומשחקים יחד, הבנות עשו תחרויות סריגה.

לימים בקומה התחתונה של הבית היה התאטרון העירוני 2 של חיפה. ואת הקומה העליונה הרסו.

גרנו בחדר אחד עם מטבח משותף לשתי משפחות. בחדר זה גרו הורי אחי ואני ולפעמים גם סבא וסבתא שבאו להתארח אצלנו. בבית זה נפטר סבי ולאחר מכן סבתי עברה לגור איתנו. בתקופה זו אבי החל לעבוד כימאי באניות הנוסעים של חברת צים. כמעט ולא היו מטוסי נוסעים אז ועשירי הארץ נסעו לחו"ל רק באניות.

אני ואחי למדנו בביה"ס כרמלי שהיה במרחק די גדול מהבית ויום יום הלכנו לבד ברגל לבית הספר. היה בשכונה בית קולנוע "הדר" שם היינו צופים בסרטים על מסך לבן ענק.

בימי שישי בערב תמיד הייתה אצלנו ארוחת שבת שבה נטלו חלק סבי וסבתי מצד אימי ולפעמים גם מצד אבי. השולחן היה תמיד עם מפה לבנה ונרות שבת שאמי הדליקה, עמוס במאכלים שבישלו רק לשבת וחג. נימוסי השולחן אצלנו היו מאד קפדניים. התחילו לאכול רק שכולם מסובים לשולחן, התחילו לחלק את האוכל מהמבוגר לצעיר (לא כמו היום) ולא קמנו מהשולחן עד שכולם גמרו לאכול או כשההורים הרשו לנו לקום.

בחגים הדתיים תמיד שהינו בבית הכנסת, כשההורים מתפללים בתוך בית הכנסת ואנו הילדים משחקים בחצר בית הכנסת. המשפחה שלנו לא הייתה משפחה דתית אך הייתה מאד מחוברת למסורת ושומרת על מנהגי החגים. אני זוכרת את סיפורי הסבים שלי על החיים שלהם כיהודים בגלות ברומניה ואיך שהם סבלו משכניהם הנוצרים. היה להם מאד חשוב לקיים את המסורת היהודית שלהם בארץ באופן גלוי, בגאווה וחופשיים מפחדים.

אבי סבל במיוחד מהפשיסטים ברומניה ובתקופת מלחמת העולם השנייה. בהיותו בחור צעיר כבן 16, אסרו אותו פשיסטים, אלו שהיו בני ברית של הנאצים ושלחו אותו למחנה עבודה סגור, שם עינו אותו בעבודת פרך. הוא חלה שם מאד והם רצו לפנותו למחנה השמדה לפולין. למזלו השמועה הגיע לאביו שהצליח לפדות את שחרורו על ידי מתן כופר (הרבה כסף) לאחד משומריו.

מיד כשהסתיימה המלחמה אבי עזב (לא באופן לגלי- חוקי) את רומניה. בדרך הכיר את אמי ויחד עם משפחת אמי שוטטו ברחבי אירופה בחיפוש אחרי אניית מעפילים לעליה לארץ. מאז שאבי עזב את רומניה ועד יום מותו לא הסכים לחזור ולבקר בארץ הולדתו. מהיותו פליט מלחמה היה באפשרותו להגר למדינות רבות בעולם כמו ארה"ב, קנדה, ברזיל וארגנטינה, אך הוא בחר לחיות עם משפחתו בישראל הוא ראה בישראל את ארצו מולדתו וזאת המורשת שלי.

כשהייתי בת 10 עברנו לדירה בת 2 חדרים ברח' ירושלים, בשכונת הדר הכרמל, בחיפה ועברנו ללמוד ביה"ס גאולה. ביתנו היה קרוב מאד לגן בנימין, התאטרון העירוני, הספרייה והתזמורת הפילהרמונית של חיפה.

אהבתי מאוד לקרוא ספרים כי בדמיוני הם היו הסרטים של היום. אמי נהגה לומר עלי שאני אוכלת לחם עם ספרים. להוריי לא היה כסף לקנות לנו ספרים ולכן רשמו את אחי ואותי לספרייה העירונית. גרנו ליד הספרייה ושם גם התאמנה התזמורת העירונית של חיפה. נהגתי להחליף ספר כל יום והייתי נוהגת לשכב על חלקת הדשא ליד הספרייה לקרוא בספר ולהקשיב למוזיקה של אימוני התזמורת העירונית. שם קיבלתי את האהבה שלי למוזיקה קלאסית. הספרנית הסכימה שאשאיל ספר אחד בלבד כל יום. והיות שקראתי ספר אחד בספרייה נאלצתי להחליף ספר בשם אחי כך שהיה לי עוד ספר לקרוא בבית.

בילדותנו כמובן שעוד לא המציאו את הטלוויזיה והמחשב, בימי הקיץ היינו משחקים כמובן בחוץ. היינו משחקים במשחקים כמו קלאס, גומי, משחקי מחבואים, כדור מחניים. כמו כן היה שבט צופי גאולה וכל ילדי הכיתה מבלי יוצאים מן הכלל השתייכו לצופים, היו לנו פעולות פעמיים בשבוע ובימי ששי מסיבות חברה בהם רקדנו ריקודי עם. בתיכון למדתי בבית ספר "בית הפקיד" במגמה העיונית, אך בכתה י"א פרשתי מהלימודים והתחלתי לעבוד במשרד. בתקופה זו גם הכרתי את יעקב שהיה אז חייל, הוא היה חבר של אח של חברה שלי מבית הספר.

טיול בעולם

בגיל 16 הפלגתי באוניה בה עבד אבי, לטיול עם אמי ואחי. ביקרנו בכמה ערי נמל באירופה, והגענו עד לניו-יורק הרחוקה. הכרתי מקרוב מקומות עליהם קראתי בספרים וראיתי בסרטים. ביקרנו באקרופוליס באתונה, שם ראיתי את המקדש של אלילי המיתולוגיה. הפלגנו לנאפולי באיטליה שם אכלתי פיצה נפוליטנית (עדיין לא אכלו פיצה בארץ ועל פיצה ידענו רק מספרי הקריאה) ומשם נסענו ברכב לרומא שם ביקרנו בקולוסאום, היכן שגלדיאטורים נלחמו אחד בשני לשעשע את הרומאים. בקרנו בותיקן ו"זכינו" לראות את האפיפיור עם ידיים פרוסות מברך את הקהל שהתקבץ מתחת לחלונו.

משם חזרה לנאפולי ובהפלגה לברצלונה בספרד, שם ראינו את יצירות גאודי, ובמוזיאון הימי שלהם אניות מפרשים בהם שלטו הספרדים בימים עברו וכבשו ארצות רחוקות מעבר לים. משם הפלגנו לליסבון בפורטוגל ומשם חצינו את האוקיאנוס האטלנטי לניו יורק. בניו יורק כמובן טיפסנו על האיפייר סטייט בילדינג שהיה אז הבניין הגבוה בעולם, והשקפנו מלמעלה על העיר מסביב, בקרנו במוזיאון בו ראינו את שלדי הדינוזאורים. חזרנו הביתה לאחר חודש וחצי עשירים מאד בחוויות.

חוויה זו הייתה מאד מיוחדת בחברה אז ומאד יוצאת דופן. לא נהוג היה לנסוע לחו"ל ורק ילדי העשירים במיוחד זכו לכך לכן הרגשתי מאד אסירת תודה לאבי ומקום העבודה שלו שאפשר לנו להנות מחוויה כל כך מיוחדת ומעשירה עם המשפחה שלי.

הקמת משפחה

לצבא לא התגייסתי כי לאחר שנים שיצאנו כזוג החלטנו, יעקב ואני להינשא. התחתנו בשנת 1967 והקמנו את משפחתנו הנהדרת. בתחילת דרכנו גרנו בהדר הכרמל בדירת חדר וחצי שם נולדו שגיא ואוהד ז"ל. אוהד לצערנו נהרג בתאונת דרכים ועד היום עצוב לנו מאד אך הוא נמצא אתנו, בזיכרוננו ובלבנו.

יעקב עבד בתחילה אצל דודו במסחר של דגים וירקות ולאחר מכן ניהל חנות ירקות. אני עבדתי רק בבית. החלטנו שהיות ויעקב בעבודתו נאלץ להיות כל היום מחוץ לבית, היה יוצא מוקדם מאד וחוזר בערב מאוחר, אני אהיה בבית ואגדל בעצמי את ילדינו. לא הסכמנו לשכור מטפלת. לאחר מכן עברנו דירה לקריית מוצקין, שם נולדו רואי ועוז. יעקב עבד הרבה עם חקלאים אצלם נהג לקנות ירקות עבור החנות אותה ניהל. אנו היינו נוהגים לנסוע איתו בשבתות לשדות, כך שילדנו, שלא כבני עיר אחרים, הכירו את חיי הכפר והחקלאות.

יום אחד לפני חג הפורים ובהיות אוהד בכתה א' בדרכו הביתה מביה"ס רץ לתוך הכביש מלפני אוטובוס חונה ונפגע קשה בראשו ע"י מכונית שנסעה במהירות. לאחר כמה ימים נפטר בבית החולים. זו הייתה מכה קשה מאד לנו. לא יכולתי להמשיך לגור ולגדל את ילדי בעיר והחלטנו לעזוב ולעבור לחיות בקיבוץ. עשינו את כל הפעולות הנדרשות, בדקנו והתארחנו בהרבה קיבוצים לבסוף בחרנו בקיבוץ רמת – יוחנן לחיות בה עם משפחתנו.

נקלטנו בקיבוץ. בתחילה עדיין הייתה לינה משותפת כלומר הילדים ישנו בלילה בבתי הילדים. לי היה קשה מאד עם זה ואף פעם לא התרגלתי לכך, למרות שאהבתי מאד להיות שומרת לילה. לשמחתנו הרבה כשנולד זיו עברנו ללינה משפחתית. גרנו בדירה קטנה בת שני חדרים. שגיא המשיך לישון בבית הילדים, רואי, עוז וזיו ישנו איתנו בבית שנקרא אז החדר.

כשזיו נולד היינו מאושרים מאד מהתוספת החדשה למשפחתנו. כמו כן הקשר שלנו לקיבוץ התהדק מאד. כשזיו היה בן שנה וחצי עברנו לגור בדירה של לינה משפחתית שם נולדה לשמחתנו הרבה אלומה, בת לאחר חמישה בנים, הרגשנו שהיא מאגדת אותנו לאלומה אחת ומכאן שמה, כמו גם שהיא נולדה לפני חג השבועות.

בקיבוץ עבדתי במקומות רבים, כשהגענו לקיבוץ עבדתי תקופה קצרה בגן הירק של תמר דר. שם גידלנו ירקות עבור המטבח. אך מהיותי בשלנית עם ניסיון נתבקשתי לעבוד במטבח. בתחילה עבדתי בפינת הילדים, בו בישלתי לכל הילדים בנפרד מהמטבח של חדר האוכל. בישלתי אוכל לתינוקות של בית תינוקות, לכל ילדי הפעוטונים והגנים והמטפלות שלהם. ילדי ביה"ס אכלו בבתי הילדים, המטפלות שלהם קיבלו אוכל ממטבח חדר האוכל. לאחר מכן עברתי לעבוד במטבח של חדר האוכל.

בזמנו כל חברי הקיבוץ עבדו בעבודות בקיבוץ ומילאו תפקידים במחזוריות ולפי תור. לא היו שכירים ואת כל העבודות ביצעו החברים בעצמם. אי אפשר היה לעבוד מחוץ לקיבוץ וכך הגעתי לעבוד גם כמטפלת בגן. עבדתי בגן רימון כשלוש שנים, לאחר מכן הייתי סדרנית עבודה ואז ירדתי לעבוד במפעל. עבדתי כמזכירה במפעל כ- 12 שנה. בשנים האחרונות לעבודתי במפעל הייתי במקביל מרכזת ועדת בריאות ומתוך תפקיד זה עברתי לעבוד כמזכירה במרפאה שם אני עובדת עד היום.

את השייכות שלנו לקיבוץ חיזק מאד שגיא בנישואיו עם דקלה לבית ארזי גם היא בת הקיבוץ והם הקימו משפחה נהדרת ונולדו להם נעם, מורן וגלי הקטנה התורמים לנו אושר רב.

רואי שלנו נישא לאורלי לבית אופיר מחיפה, ובאהבה רבה נולדו להם יותם, אוריין ויהונתן-דוד. לאחר ניסיונות של כמה שנים לחיות מחוץ לקיבוץ החליטו גם הם, לשמחתנו, להצטרף לקיבוץ. לאחר תקופה מסוימת לצערי, אורלי ורואי נפרדו. אך שניהם הקימו בתים נפרדים בקיבוץ והם ביחסים טובים, כך שלילדים יש שני בתים.

עוז גם הוא תורם לשמחתנו עם נישואיו לאסנת לבית צולמן מהקיבוץ ועם ילדיו המקסימים איתן עמית וגיל. עוז ואסנת בילו כמה שנים בגלות בפנמה שם הקימו מלון באחד מאיי פנמה בקריבים והצליחו מאד. ביקרנו אצלם פעמיים ונהנו אצלם מחופש כמו שראינו בסרטי הקולנוע. אך אין מילים שיכולים לתאר את שימחתי כשהחליטו לחזור הביתה ולחיות עם משפחתם בקרבתנו.

אלומה נישאה לטל גרודמן מיגור ולשמחתי הרבה החליטו גם הם לחיות ולהקים את משפחתם בקיבוצנו לידינו. וכאן נולדו אורי, רום ובר המתוקים.

עברנו דירה לבית גדול ומקסים שבו אני יכולה לארח את כל משפחתי ברווחה ובהנאה רבה. אין דבר המשמח אותי יותר מאשר להיות בביתי שלי, מוקפת בילדי כולם עם משפחותיהם, בני ונשותיהם ונכדי היקרים. אני מתפללת כל יום לשפע בריאות אושר ושמחה לכל בני משפחתי.

הזוית האישית

הנכד יהונתן: נהניתי מאוד מהעבודה המשותפת סבתי היקרה, אני מחכה לשנה הבאה לגייס את סבי לעבודה דומה.

מילון

בני ברית
משתפי פעולה

ציטוטים

”היה להם מאד חשוב לקיים את המסורת היהודית שלהם בארץ באופן גלוי, בגאווה וחופשיים מפחדים“

”מאז שאבי עזב את רומניה ועד יום מותו לא הסכים לחזור ולבקר בארץ הולדתו“