מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חייה של אימיליה

סבתי אימיליה בבגרותה
מפת לוב ובה העיר טוברוק בה נולדה סבתא אימיליה
החיים בגולה, העליה וההתאקלמות של סבתי אימיליה בארץ

סבתי אימיליה נולדה בטוברוק שבלוב בשנת 1937 בת לגזלה ושלום דדוש ז"ל.

השהות בטוברוק הייתה זמנית מכיון שהמשפחה עברה במהרה לדרנה. במלחמת העולם השנייה הגרמנים הגיעו גם לדרנה, הם אספו את כל היהודים תוך 24 שעות למחנה ריכוז במשאיות של חיילים.

סבתי יחד עם בני משפחתה שהו בגטו ג'אדו כשנה ושבעה חודשים. הם חיו בגטו באיום מוות מתמיד. נוסף על כך סבתי סיפרה לי שאביה ז"ל לפעמים היה יורד לשער המחנה לישוב ערבי ששכן שם כאשר הוא לקח מתחת למעילו הגדול את סבתי ותכשיט של אשתו. לאחר מכן הוא היה עושה עם המקומיים סחר חליפין, הוא היה נותן להם תכשיט ובתמורה לכך הם היו מביאים לו אוכל.

במשך התקופה בגטו מתו אנשים רבים, ממגפה קשה, מסבל ומחיים קשים. אביה של סבתי מת ממגפה, היא ואביה היו מאוד קשורים אחד לשני ומותו גרם לטראומה גדולה במשפחה.

במחנה הגרמנים גזרו להם את השער. כדי שלא יספרו לסבתא שלי את השיער, אבא שלה הסתיר לה את השיער עם מטפחת על הראש. יום אחד השערות בצבצו מהמטפחת ואז בכוח גזרו לה את השיער. משום שזזה המכונה ופגעה לה בראשה, עד היום יש לה צלקת.

כך זה נמשך במשך שנתיים. לקראת סיום המלחמה למזלם הטוב הגיעו אליהם אנגלים ועזרו להם לצאת מהגטו. כשנגמרה המלחמה בשנת 1945, האנגלים נתנו להם ממתקים ועוגיות והחזירו אותם לביתם. הם חזרו לבית ריק והיו צרכים להתפרנס בכוחות עצמם (האב מת בגטו). אמה עבדה בתפירה וגם הבן הגדול. סבתי עדיין לא יכלה לעבוד (הייתה ילדה) ולכן רק עזרה לאימה בעבודות הבית. "זה היה נס גדול" סבתא אמרה כשסיפרה לי את הסיפור.

את קום המדינה זוכרת סבתי בתור יום שמח עם ריקודים ושירים כל הלילה. בהיות סבתי בת 12, בשנת 1952, לאחר קום המדינה הם החלו להתכונן לעלייתם ארצה. הם עברו מדרנה לבנגזי ומבנגזי לטריפולי שם עשו דרכון ובדיקות. בטריפולי התעכבו מ1949 עד 1952 עקב בעיות של אחיה של סבתי בן ה17(יהודה) שהיתה לו מחלת ריאות .

העלייה לארץ, כשסבתא הייתה בת 16 (בשנת 1952) נעשתה מטריפולי לחיפה. "זה היה יום גדול בחיי" היא אמרה, זה היה יום מאוד שמח. במיוחד כשראו את נמל חיפה באופק מהאונייה. עם ההגעה לארץ הם נקלטו בשער העלייה שם שהו במשך חודשיים. משם העבירו אותם למעברה ברמת ישי למשך שנתיים. הם גרו שם בצריפים בתנאים קשים, לא היו להם שירותים, מים וביוב.

בשנת 1953 עברו לגור במגדל העמק. כאשר עברה להתגורר במגדל העמק הייתה סבתא בת 17 ולכן שלחו לה צו גיוס לצבא, אמה החליטה שלא תיתן את בתה לצבא ורק הבנים יהיו בצבא.

בשנת 1954 כאשר הייתה סבתי בת 18 היא פגשה את סבי והם התחתנו ולכן סבתא לא הלכה לצבא. לאחר חתונתם ילדו שבעה ילדים וגידלו אותם במשך שנים רבות אך דודי שלום ז"ל נהרג בתאונת דרכים. לאחר מותו חיי המשפחה השתנו ,העצב והזיכרון מלווים את המשפחה בכל יום ויום ובמיוחד קשים ימי החגים ימי השואה והזיכרון. סבתי שאיבדה את שני האנשים החשובים ביותר בחיה (האב והבן היחיד שהיה לה) נשארה פגועה לעד.

כיום, משפחתנו היא משפחה מרובת ילדים, נכדים ונינים הממשיכה לחיות ולחגוג את החגים על פי המסורת והמנהגים כשהעצב והזיכרונות מלווים אותה בכל עת.

הזוית האישית

סיפורה של אימיליה תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר העמק המערבי ביפעת, בסיוע המורה לירון אזולאי.

מילון

דרנה
עיר בלוב

ציטוטים

”"זה היה יום גדול בחיי, במיוחד כשראינו את נמל חיפה באופק מהאנייה"“