מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור חייהם של מרלן וראובן (ריכרד) שטרנבאום-ינסן

חייהם המשותפים של מרלן וראובן (ריכרד) שטרנבאום-ינסן

סבתא שלי, מרלן שטרנבאום-ינסן נולדה בהולנד ב-1935, בכפר בשם "חולפן". אביה עבד כרופא משפחה ואמה עבדה אתו בקליניקה. לפני נישואיה הייתה מורה לצרפתית. סבתי הייתה הבת הבכורה בין 12 אחים: פיט, סבתא שלי מרלן, הנקה, ין, טון, ברת, טוקה, חוז, יוס, פאול, ברנה-דט ומרק. בילדותה נהגה לשחק משחקים כמו: קלאס, מחבואים, תופסת, חבל, לקרוא ספרים ולנסוע עם אביה לביקורי בית אצל מטופליו. כשסיימה תיכון עזרה לאמה בבית במשך שנה, עקב הקושי למצוא עזרה לאחר מלחמת העולם השנייה. בשנת 1954, כשסבתי הייתה בת  19, החלה ללמוד 6 שנים עבודה סוציאלית. היא עבדה בהולנד בעיקר במסגרות רפואיות. באחד החופשים, סבתא הגיעה לארץ, לקיבוץ שדה נחמיה, כמתנדבת ועבדה בעבודות שונות במשך כ-6- שבועות. 

משפחתה של סבתי עברה למרכז הולנד, כי אביה חלה והיה זקוק לחיים יותר רגועים וסדירים. לאחר 8 שנים של מלחמת העולם ה-2, עברו בחזרה לדרום, לעיר "מאסטריכט".סבתי זוכרת מילדותה שהייתה בבית הרבה עזרה, כלומר -3- מטפלות שישנות בבית. אחת לבישול, השנייה לניקיון הבית והשלישית הטיפול בילדים. במלחמת העולם השנייה הולנד נכבשה על-ידי הנאצים (השואה),ומשנת 1942, היהודים  בהולנד היו צריכים לבקש מקלט אצל שאר האוכלוסייה. בבית של סבתי החביאו -6- יהודים במרתף ודאגו לאוכל, שתייה, מקום שינה והיגיינה אישית. בגלל שהיו ביקורי בבית בביתה, אנשים כול הזמן נכנסו ויצאו מהבית בלי להבחין שיש יהודים מוחבאים בבית. במהלך המלחמה היה רעב גדול לא רק ליהודים עד לכך שסבתי יצאה עם אחד מאחיה על אופניים קטנים עם גלגלים מעץ לחפש אוכל בכפרים מסביב לעיר.

סבא שלי ראובן שטרנבאום נולד בשנת 1934 בעיר צרנוביץ , רומניה,למשפחה יהודית בשם שטרנבאום -פרינדל  להורים שעיה ואטקה. הוא ילד יחיד. אביו היה חקלאי ואפילו היה פעמיים בארץ (פלסטין) למכור את בהמותיו. אמו הייתה עקרת בית. במשפחתו המורחבת הוא היה הבן היחיד, כול שאר הילדים היו בנות, כך שמקומו היה שונה, כמו נסיך קטן. סבי התחיל ללמד בבית-ספר יהודי בשנת 1940 , בהיותו בן -6-,שפרצה מלחמת העולם ה-2-, אך הלימודים לא התנהלו כרגיל בשל המלחמה. בשנת 1942 הנאצים ירו באביו ללא סיבה ולאחר כמה ימים הוא נפטר. לאימו היה קשה לנהל את חייהם, וכלכלתם נפגעה, אך משפחתה עזרה ותרמה להם.

השואה משפחתו של סבי התחלקה לשני חלקים בשנת 1942: *חלק קטן (סבתו, דודתו, אמו והוא)  נלקח לגטו צרנוביץ . *רובם נלקחו למחנה ריכוז ומעטים חזרו. סבי זוכר שהוא חיי בגטו שנים. תפקידו בגטו היה לחפש עצים בשביל בישול, להעביר לסבתו דברים שאמו הכינה, לצאת מהגדר בשביל למכור תכשיטים של אמו לאיכרים באזור בשביל להחליף את התכשיטים באוכל למשפחתו. שחררו אותם כשהרוסים שחררו את העיר במאי 1945. ששחררו אותם, בהיותו בן 11, סבא רצה לבנות את חייו ואת חיי אמו מחדש. בשלוש השנים הבאות הם חיו " מן מיד לפה". בשנת 1948 הם עברו לגור בעיר במערב רומניה בשם ערד שם תנאי הפרנסה היו טובים יותר. אמו התחתנה עם איש יהודי בשם איזידור שטיין כדאי להיות בטוחה שמה שקרה לפני כמה שנים לא יחזור על עצמו. סבי למד חרטות בבית-ספר מקצועי ברומניה ,אך הוא רצה  לקדם את עצמו בתחום,  הוא למד (לבדו) צורפות ותחומים אחרים בעבודות יד. אמו חלתה במחלת לב, והיא נפטרה מן המחלה  בשנת 1952, בהיותה בת 41. סבי בן ה-18 לא ידע ממה שקרה בגלל שהוא היה במשטרת הגבולות של רומניה. שנודע לו  לאחר חודש כבר לא הספיק להגיע ללויה ולשיבה. לאחר מכן סבי עבד בחברת רכבת כמנהל עבודה להרחבת המסלולים.העליה לארץ סבי ביקש כמה פעמים רשות לעלות לארץ ישראל אך, סירבו לו. לבסוף, קיבל אישור יציאה מרומניה בדצמבר 1964 בהיותו בן 30, לאחר חודש, עלה לארץ ישראל  לנמל חיפה באניה מולדת. שם בקיבוץ שדה נחמיה, עבד כחרט בבית-חרושת לדברי פלסטיק.

חיי סבתי וסבי ביחד  סבתי הכירה בארץ עולה חדש מרומניה (סבא שלי). לאחר שהיא חזרה להולנד, שניהם התכתבו, ואחרי שנה היא עלתה לארץ. הם התחתנו שנה אחרי זה,  התגוררו באשדוד ולאחר שנתיים עברו למושב קדרון עם שני בנים: *שי (על שם סבו שעיה) *צביקה *לאחר פחות משנתיים נולדה אטקה (על אמא של ראובן-סבא שלי).חייהם במושב קדרון:הבית במושב קדרון נבנה בשנת 74'. סבי בנה חלק גדול מהבית עם ילדיו שעזרו. סבי עבד כשכיר ביבנה, ולאחר מכן נהיה עצמאי ליד ביתו (חלום חייו). סבתי עבדה שנים בבית החולים "הרצפלד" בגדרה, כאחראית לשירות הסוציאליים. לאחר יציאתם לפנסיה הופיעו אצל סבי בעיות רפואיות, שהחמירו במשך השנים וגרמו למותו בספטמבר 2012.        

מילון

חרטות-טבע
עיצב חומר גלם בתבנית, באמצעות חריטה, הטבעה או המסה וייבוש.

ציטוטים

”"הם חיו מן היד לפה"“