מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור השואה שלי

אני והנכד שלי דויד
אני בילדותי (לפני השואה)
כפר עם לב רחב הציל את משפחתי

אני ריקי קמחי יעקבי, נולדתי באתונה שביוון בשנת 1937, להוריי אברהם ושולמית.

בזמן מלחמת העולם השנייה, כאשר הגרמנים פלשו ליוון, ברחנו והסתתרנו בכפר של פרטיזנים (לוחמי חופש) בהרי פלופונז. אחרי המלחמה עלינו לארץ כי אבי הגיע למסקנה שישראל היא המקום היחידי ליהודים לחיות בו.

גרנו בתל אביב ובמסגרת שירותי הצבאי הגענו לקיבוץ גונן. שם התחתנתי וילדתי את עשרת ילדיי.

הסיפור בו ארצה להתמקד נוגע לזמן בו הגרמנים כבשו את יוון והגיעו לאתונה, היינו חייבים לברוח. חברים של אבא נתנו לו מכתב לראש כפר של פרטיזנים בהרי פלופונז. לשם הגענו והוא הסכים להסתיר אותנו. זה היה כפר של אנשים בורים ואנאלפבתים, רועי עיזים. לא היה חשמל בכפר, לא היו מים זורמים בבתים. כל בוקר האשה הייתה לוקחת את הפרד (הכלאה של חמור וסוס) והולכת למעיין עם כדים למלא מים. אפילו לא היה בית ספר. הילדים היו יוצאים בבוקר עם אבא שלהם למרעה שבהרים.

בתקופת הבריחה

בכפר היה כומר, איש חינוך, שהיה המורה הרוחני של הכפר. בשבוע הראשון כשהגענו, אבא שלי הלך לכנסיה ביום ראשון כי אנחנו הגענו לכפר בשמות של נוצרים ובתעודות מזויפות של נוצרים. לאחר התפילה, הכומר ביקש מאבא לצאת החוצה. אבא יצא ועמד ליד הדלת מבחוץ (הדלת היתה קצת פתוחה) והקשיב. הכומר אמר לצאן מרעיתו: ״השבוע הגיעה אלינו משפחה מאתונה. הם אומרים שהם נוצרים אבל כולנו יודעים שהם יהודים שברחו אלינו מהגרמנים. אנחנו נסתיר אותם ונגן עליהם!!! כשהגרמנים יבואו לכפר כל אחד יכול להצביע ולהגיד להם: כאן יש משפחה יהודיה. אולי הוא יקבל הטבות מהגרמנים אבל אני מבטיח לו שאשרוף את ביתו ואגרש את משפחתו כי בכפר שלי לא יהיו מלשנים!!!״

אני בגיל הנעורים

מאותו יום כל הכפר כאיש אחד הגן עלינו תוך סיכון נפשותיהם. בכל פעם שהגרמנים היו מגיעים לכפר, כל הפרטיזנים היו בורחים להרים – אבל לא לפני שהיו לוקחים את כולנו יחד איתם. הם היו מסתירים אותנו בתוך מערה, סוגרים את הפתח בענפים ורק אז הם היו בורחים בעצמם. היינו נשארים במערה עד שהגרמנים היו עוזבים את המקום. הגרמנים היו אז יודעים שהפרטיזנים ברחו, היו שורפים כמה ׳חושות׳ ומסתלקים. אין ספק שאם הם היו יודעים שהכפר מסתיר משפחה יהודיה הם היו שורפים את כל הכפר בלי לחשוב פעמיים.

לאחר סיום המלחמה חזרנו לאתונה. בדרך חצינו את תעלת קורינת, אבא זרק למים את התעודות המזויפות ואמר לאחי ולי: ״אתם בחיים יותר לא תסתירו את היהדות שלכם – אנחנו עולים לארץ ישראל!!!״

טיול שורשים אל הכפר שהציל את חיי

הזוית האישית

דויד: היה לי ממש כיף למדתי המון וביליתי עם סבתא שלי המון זמן איכות.

רבקה: היה מעניין לבלות עם נכדי אחד על אחד, מה שלא קורה הרבה. יש לי נכדים רבים (ברוך השם) ולכן המפגש הזה היה חשוב לי מאוד.

מילון

צאן מרעיתי
חברה שאני מוביל ומחנך. כמו שרועה צאן מוביל את צאנו למקום מרעה טוב.

אנאלפביתיות
אנאלפביתיות היא אי ידיעת קרוא וכתוב. מצב זה נחשב להיעדר אוריינות. אנאלפביתיות תפקודית היא מצב בו אדם רוכש מיומנויות ראשוניות כלשהן של קריאה וכתיבה, אך הן אינן מספיקות לצורך שימוש יעיל בחיי היום יום. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הכומר אמר לאנשי הכפר - צאן מרעיתו: בכפר שלי לא יהיו מלשנים!!! “