מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור העלייה של סבתי לארץ ישראל

אני וסבתא בסלפי
סבתא בשורה שלישית מקום רביעי מצד ימין
סבתא נולדה במצריים ועלתה בגיל 6 לארץ

שמי נטע ישראלי, נולדתי בקהיר שמצרים, בשנת 1949.

סבתא מספרת: "באוקטובר 1956, פרצה מלחמת קדש-סיני, בה השתתפו ישראל, צרפת ואנגליה נגד מצריים, כי המצרים הלאימו את תעלת סואץ. המלחמה פרצה ב-29 לאוקטובר ונמשכה 6 ימים.

המשפחה שלנו, הייתה ללא נתינות זרה, ולכן גירשו אותנו. בתחילת נובמבר ביקשו שנעזוב את מצריים, גרנו בקהיר, תוך 24 שעות. בגלל שאבי רצה לעלות לארץ ישראל, המזוודות כבר היו מוכנות מראש, הוא תמיד חלם על זה.

נשלחנו לארץ רק עם בגדינו וללא כסף או רכוש אחר.

איטליה פתחה את שעריה למגורשים. נחתנו במילאנו, גרנו שם במשך 3 חודשים עד עלייתנו לארץ. ההמתנה באיטליה נבעה מתוך צורך להשתקם ולהרוויח כסף כדי שלא נהיה עניים בארץ".

שאלתי את סבתא: "אז למה לא נשארתם באיטליה?".

והיא ענתה, "כי אבי מאוד רצה גור בארץ ישראל. ולא סתם, הוא חלם להיות חקלאי, בשונה ממה שעבד בו במצריים, שם עסק במסחר ולמשפחה היו חנויות לממכר ועיבוד תכשיטים".

ב-21 לינואר 1957, משפחתה של סבתי הפליגה דרך ז'נבה (נמל באיטליה), באונייה שקראו לה "ירושלים". הם נחתו בחיפה ומחיפה הגיעו לקריית שמונה.

הם גרו בקריית שמונה במשך שמונה חודשים וניסו למצוא מקום להשתקע ולגור בו. כשלבסוף סבא רבא שלי, אברהם, מצא את מושב "משמר השבעה" (בין ראשון לציון לחולון). משק חקלאי, חלום חייו. שם סבתי גדלה כל ילדותה ונעוריה.

הזוית האישית

מילון

פתחה את שעריה
נתנה למגורשים להיכנס לארצה (המדינה)

ציטוטים

”גם אם קשה אסור לוותר כמו שאבי לא וויתר על חלומו“