מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור העלייה של סבתא שרה

הסבתא שרה ואני ליאור לוינס
תמונה החתונה
עלייה ארצה עם הוריי ואחיי מטורקיה

העלייה

עליתי ארצה מטורקיה עם הוריי ואחיי ב-1948 כשעדיין לא הייתה מדינה. באנו עם אוניה גדולה  ורעועה. הגענו לחופי הארץ ולא נתנו להיכנס. קבוצת בחורים צעירים מהקיבוץ התגנבה עם סירות קטנות ולקחה אותנו לאוהלים, שזה היה הבית שלנו.

בית ספר

בית הספר שבו למדתי היה היחיד בתל כביר, והיו הרבה תלמידים ולכן היו 2 משמרות מ- 8:00 עד 13:00. אחרי שסיימנו ללמוד היינו מנקים את הכיתה לתלמידים הבאים מ-14:00 עד 19:00. לא היה קל אבל אחרי שנתיים בנו עוד בית ספר ואז הלימודים החלו בבוקר לכולם. בכיתה ח' היינו צריכים להירשם לתיכון ואני רציתי ללמוד להיות אחות. אבל הייתה בעיה: רציתי ללמוד בתל אביב ותלמידים שאינם מהעיר היו צריכים לשלם כסף ולא היה לנו. ואם רציתי ללמוד בירושלים בחינם היינו ישנים בבית החולים עצמו. שם עבדו חצי יום ככוח עזר לאחיות בבית חולים ובחצי יום השני למדו. אבל אימא לא הסכימה שאני אישן מחוץ לבית, ובכיתי ואז אימא הכתה אותי, אמרה אין כסף ללמוד, לכי לעבוד. סיימתי 8 שנים בבית הספר ויצאתי לעבוד לעזור בכלכלה של הבית. באותם ימים אמרתי לאימא בבכי שכשיהיו לי ילדים כולם ילמדו באוניברסיטה. כשהבנות שלי התחילו  ללמוד באוניברסיטה, אמי בכתה ובקשה ממני סליחה שלא נתנה לי ללמוד.

שיעור ספורט

 

אחרי חצי שנה פרצה מלחמת השחרור (העצמאות) ואפילו אחי בן ה- 14 התנדב בלי שאמי ידעה. אחרי שבוע אמי גילתה ועשתה בעיות שיחזירו אותו חזרה. במלחמה לא היה לכולם נשק ולכן נתנו להם מקלות. המלחמה הייתה קשה מאוד אבל בסופו של דבר ניצחנו והמדינה הייתה שלנו.

אחרי המלחמה עזבנו את האוהלים ועברנו לדירת חדר אחד מושכר, חמש נפשות בחדר אחד, השירותים והמטבח היו מחוץ לבניין שגרו בו 7 משפחות. החיים היו קשים מאוד כי לא היה מה לאכול. הייתה זו תקופת הצנע. המדינה נתנה לנו כרטיסי מזון שהקציבו לנו חצי לחם ביום ל-5 נפשות. לא היה ביצים וחלב קבלנו קופסה אחת בחודש של אבקת ביצים ואבקת חלב. נתנו לנו גם חצי קילו בשר לכבוד שבת.

הכלכלה

היות ולא היה כסף פעם בשנה אמי קנתה לי ולאחיי נעליים. כשהרגל גדלה היו חותכים את קידמת הנעל כך שהאצבעות יצאו החוצה. אמי ידעה לתפור ולכן חיפשה בחוץ אנשים שזרקו בדים ותפרה אותם לשמלות, חולצות, מכנסיים ועוד. ברגע שהגיעו עוד עולים הכלכלה פרחה, הייתה בנייה, סללו כבישים, עבדו בשדות וכיוצא בזה. אחיי, ברגע שהגיעו לגיל 14 רצו לעבוד כדי לעזור לכלכלה של ביתנו. לא היה לנו מקרר, תנור, גז. הייתה פתיליה לבישול ועששית במקום חשמל. לא הייתה גם מכונת כביסה ולכן כיבסנו ביד בגיגית. אותה גיגית שימשה אותנו לרחצה. היינו מחממים מים בפתיליה ושופכים לגיגית. כדי להימנע מבזבוז מים אני ואחיי התקלחנו באותם מים.

מול ערביי ישראל

אחרי מלחמת השחרור הערבים לא הפסיקו להטריד אותנו לעשות בעיות ליהודים שפלשו לדירות שלהם. ההורים שלי פחדו ועזבנו את דירתנו ביפו ופלשנו לדירה אחרת במקום שנקרא: "תל כביר" ושם לא היה בעיות עם הערבים למרות שהיה לנו שכנים ערבים שהרגשנו כמו משפחה איתם.

האפליה בין האשכנזים לספרדים

אנחנו עלינו ארצה ולא ידענו את השפה העברית וכל הזמן העירו בכעס להורים: "דברו עברית! דברו עברית" ואמי הייתה עונה בספרדית של מגורשי ספרד "no se hebreo" (בעברית: לא יודעת עברית), וכך זה המשיך. החיים היו קשים. הערבים נטשו את בתיהם ואנחנו פלשנו לאחת הדירות ביפו. אבי שהלך ללשכה לחפש עבודה הציג דרכון מתורכיה וכשראו את הדרכון אמרו לו שאין עבודה. הוא ראה שאחריו בתור אמרו לאיש שעמד שיש עבודה וכך ארע במשך שלושה ימים רצופים. אחי הבכור ידע לקרוא ולכתוב בעברית כי הוא למד בתורכיה בבית הכנסת עברית. אבי ביקש מאחי לבוא אתו ולראות למה אינו מקבל עבודה ואחרים כן. אחי הלך אתו ללשכה ונעמד אחריו ושוב אמרו לאבי אין עבודה וזה שהיה אחריו קבל עבודה. אחי הסתכל בדרכון של האיש וראה שהמוצא שלו זה פולין ואמר לאבי בספרדית של מגורשי ספרד "este es polaneso" (בעברית: הוא פולני) ואז אבי שאל מה זה פולני ואחי הסביר לו שהוא מפולין. אבי התחיל לצעוק ולבכות ושאל: "למה צריך להיות דבר כזה? אנחנו באנו להקים את המדינה. אני צריך לעבוד! יש לי 3 ילדים ואישה לפרנס. אחי תרגם את זה לאחראי שם, ואז האחראי קרא לאבי ונתן לו עבודה. העבודה הייתה לשתול עצים. היינו במעברה של האוהלים 3 חודשים ואז חבר של אבי שהיה בארץ משנת 1940 בא לחפש אותו במעברה ומצא לנו דירה של חדר אחד. ואז אבי מצא עבודה כצבעי דירות. גרנו שם 3 שנים ואז פלשנו לתל כביר לבית של הערבים. הייתה לי שם חברה ואמה עלתה מרומניה וקראה לי גרין (ירוק) שאלתי את החברה למה היא קוראת לי ככה היא לא יודעת ששמי הוא שרה? ואז היא אמרה לי שאמה קוראת לי ככה כי חשבו שהספרדים ירוקים כלומר לא בשלים (לא חכמים).

המשחקים ששיחקנו

נהגנו לשחק משחקים רבים כילדים כדי להעביר את הזמן:

5 אבנים

קלאס

5 תחנות

באולינג – היו שמים ערמת אבנים והיו זורקים אבן ומי שהפיל יותר זכה ביותר נקודות.

מחבואים

תופסת

דום שתיקה

ההיכרות עם בעלי

אני הייתי בת 15, ובעלי היה חבר של אחי. הוא היה חייל חתיך, ובעלי ביקש מאחי להכיר אותי ואחי לא הסכים כי הייתי ילדה קטנה בת 15. אבל אני רציתי להכיר אותו גם. אך אם היינו יוצאים, לא לבד, רק עם אחי. אחרי שנה התחתנו כשהייתי בת 16. בתקופה שהתחתנו גרנו בדירת חדר בדמי מפתח בשכונת שפירא בתל אביב. לא היה לנו מקרר חשמלי, קררנו את המזון עם קרח. לא היה לנו גז, הייתה לנו פתיליה. לא הייתה לנו מכונת כביסה אני כיבסתי ביד. אחרי שנתיים של נישואים קנינו את כל הדברים שצריך. בגיל 17 ילדתי את בתי הבכורה. לא ידעתי לטפל בה. אמי עזרה לי, עד שלמדתי לטפל בה. אחרי שנתיים ילדתי עוד בת, ובגיל 21 ילדתי עוד בת.

החיים בשכונת שפירא

החיים לא היו קלים אלא סבירים. חיינו בצניעות אבל לא היה חסר כלום, למשל: אוכל, בגדים, משחקים. מובן שלא יכולנו לשלוח אותם לחוגים. שלושת בנותיי היו תלמידות מצטיינות ואף פעם לא קיבלתי תלונות עליהן. כעבור עשר שנים עברנו לבת ים ושם סיימו ילדיי את בית הספר היסודי ועברו לתיכון והיום לכולן יש תואר אקדמאי.

הזוית האישית

הנכד: היה לי כיף לעבוד ולהכיר את סבתא של המורה שלי. מעניין לשמוע על תקופת קום המדינה על הקשיים והחיים בכלל. למדתי הרבה וזה עושה לי חשק לכתוב על המשפחה שלי. סבתא: היה לי כיף לעבוד ולהכיר את "נכדי".

מילון

רעוע
חסר יציבות

ציטוטים

”האחים צריכים להיות מאוחדים לטוב ולא לרע. כי חברים באים והולכים ואחים תמיד נשארים.“