מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור העלייה של סבתא נוצי לארץ ישראל

אני וסבתי נוצי
אני וסבתי נוצי
סיפור עליית סבתי נוצי לארץ ישראל מרומניה

בתקופת השואה הייתי ילדה קטנה, נולדתי בשנת 1934 בעיירה בשם חוש הנמצאת בחבל מולדובה שקרוב לעיר יאשי. את אבי שלחו למחנות עבודה, ואני נשארתי יחד עם חמישה אחים ועם אימא שלנו ששמרה עלינו ולא נתנה לנו לצאת מהבית. היה פחד, חששנו לחיינו ופחדנו שאולי אחד השכנים ילשין שכאן מתגוררת משפחה יהודית.

לאחר המלחמה, השכנות אמרו לאמי כי אבי כבר לא יחזור, אך להפתעתנו הוא חזר אחרי המלחמה, השמחה הייתה רבה וגם עצובה. הוא לא זכר את הילדים שהספיקו לגדול.

לאחר מכן החליטו הורי לעבור לעיר הבירה בוקרשט ואבי עבד במפעל צבעים, קיבלנו דירה גדולה וחיינו עד 1967 ברומניה, עד שקיבלנו את האשרה לעלות לארץ.

אשרה זו לקחה כמה שנים, מאחר שבאותה תקופה שרר שם שלטון קומוניסטי וכל מי שהגיש בקשות לעלייה נחשב לבוגד בארצו ומיד הוצא ממקום עבודתו. לכן כמה שנים היינו ללא פרנסה וחיינו רק על חסכונות.

כשהיינו צריכים לעלות הורשנו לקחת רק מזוודה אחת לאדם ללא כל זכר לחיינו (אסור היה לקחת תעודות, מסמכים אישיים, תמונות אישיות). הגענו לארץ ישראל דרך נאפולי שבאיטליה, נסענו ברכבת עד איטליה ומשם באנייה עד נמל חיפה, הדרך הייתה קשה וצפופה, אך היינו צעירים והאמנו שאנחנו בדרך אל מדינתנו המקום שאנחנו שייכים- "פלסטינה".

כשהגענו, ביקשנו להתגורר בעיר הבירה CAPITALA כפי שהתגוררנו בבוקרשט שברומניה. הפקיד בנמל אמר לנו- תגורו בבירת הנגב.

כמובן שלא ידענו מה זה "נגב", כשהגענו חשכו עיננו, הכל היה רק חול, הרים ומדבר, שיכנו אותנו במעברת חצרים (נווה זאב של היום) היה מאוד חם במעברות, היו הרבה עולים מכל מני מדינות. בגלל קשיי השפה התחברנו לעולים מרומניה.

בשנים הראשונות רצינו לחזור, אך עם הזמן קיבלנו דירה בשכונות הצעירות של באר שבע- בשכונה ו (מעבר לגשר שמחבר את מקיף ז לשכונה ו הישנה).

אבי התחיל לעבוד בגיל מבוגר יחסית בחפירת בורות לביוב מים ואני התחלתי לעבוד בבית מרקחת "הנגב" בעיר העתיקה כרוקחת עם הזמן התחתנתי וגידלתי משפחה שאני גאה בה.

הזוית האישית

קרן – למדתי רבות על סבתי במהלך המפגשים בבית הספר ומחוצה לו, רוצה לאחל לה בריאות ואושר תמידי, אסכם חוויה זו כמעוררת למידה והנאה.

מילון

מעברה
מַעְבָּרָה, או בשם הרשמי "יישוב קליטה", הייתה יישוב זמני, במדינת ישראל בשנות ה-50. את הרעיון להקים מעברות העלה לוי אשכול בעת ששימש כראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות. המעברות הוקמו לרוב בשולי יישובים ותיקים או ביישובים ערביים נטושים, כדי לספק דיור לעולים שהגיעו בגל העלייה הגדול שלאחר קום המדינה. המעברות נועדו להחליף את מחנות העולים ונבדלו מהם בכך שדיירי המעברה נדרשו להתפרנס למחייתם, בעוד דיירי מחנות העולים פורנסו על ידי הסוכנות היהודית. ב-23 במאי 1950 פורסמה בעיתון "דבר" הידיעה: "בשבוע שעבר הוקמה בהרי ירושלים, על מורדותיה של כסלון הדרומית, ה"מעברה" הראשונה בארץ. ה"מעברה" היא יישוב זמני, אשר תושביו, המוצאים ממחנות העולים לעבודות יעור, מתגוררים באוהלים עם משפחותיהם.",בתוך פחות משנתיים חיו במעברות מעל 220,000 בני אדם.

ציטוטים

”"מי שקם בבוקר מגיע רחוק"“