מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור העלייה של סבי אריה שדר

זו אני - דנה ציפוק עם סבי - אריה שד''ר
סבי היה בן 15 בתמונה והיא היתה בת''ז שלו
סיפור עלייתו של סבי ארצה, המתאר את קשיי המסע וההתאקלמות המורכבת בארץ ישראל בימי הקמת המדינה.

העלייה של סבא אריה שד"ר מרומניה

בשלב בו החליט סבי לעזוב את רומניה ולעלות ארצה, היה בן 12. אביו נהרג ארבע שנים לפני כן על ידי הנאצים, אך איש לא יודע כיצד. הוא עוזב את אמו ואחיותיו, כשברשותו רק תיק אחד, ובו ספר וכמה תמונות של בני משפחתו, ביניהם אביו, וביחד עם מדריכים מארץ ישראל, חובר לקבוצה של נערים שיוצאים ממערב רומניה לכיוון הגבול להונגריה. בעת שאימו ואחיותיו נשארו בעיירה יאש שבמזרח המדינה, קבוצת הנערים והמדריכים יצאה לכיוון מערב רומניה, שהייתה עשירה יותר במזון ובציוד. בתחילה, הקבוצה התגוררה בבית גדול שהמדריכים הישראליים השכירו, ובו הילדים אוכסנו כ-6-10 בחדר. בגלל שהמלחמה הותירה בהם את פגמיה, הוחלט שלפני מעבר הגבול להונגריה יש קודם לאכול ולהחלים.

לאחר חודשיים וחצי, יצאה מתוך הבית קבוצה שמנתה 18 בנים ו-12 בנות, שיצאה ברכבת אל הגבול. כשהגיעה החבורה לעיירת הגבול, הובן שעליהם יהיה למצוא דרך יצירתית לחצות, היות ולא היה להם כסף או "ויזה", והם לא רצו לעורר חשד במעשיהם. לבסוף, אחד המדריכים מצא מבריח רומני מהאזור, שידע בדיוק מתי סיורי הפטרול חולפים בגבול. לאחר שאחד הסיורים חלף, הוביל המבריח את חברי הקבוצה בעקבותיו. אך לא כולם הצליחו לחצות. בעוד שהבנים עמדו בקושי הגדול שבטיפוס הלילי על האדמה ההררית המובילה לגבול, כל הבנות כשלו פיזית ונותרו מאחור. הבנים נאלצו להמשיך אל פנים הונגריה, בעוד שחברותיהן נקנסו ונשארו בידי השומרים הרומנים.

בהונגריה, הבנים צעדו מרחקים גדולים, וכשיכלו – נסעו ברכבות שחצו נחלים אדירים שהובילו אותם ליוגוסלביה, שם שוכנו במחנה בתוך יער גדול. בין החורשים עליהם היה להיזהר מפני סוכנים בריטים ששוטטו ברחבי אירופה וחיפשו מעפילים, שאחריהם ניתן יהיה לעקוב במטרה לזהות ספינות. לבסוף הקבוצה יצאה מיוגוסלביה יצאה הקבוצה של סבא באניית מעפילים לכיוון הים התיכון.

ההפלגה ארכה שמונה ימים של קיץ. באוניה שהו 2700 איש, כשבכל חדריו היו ארבעה דרגשים צמודים. על המעפילים נאסר לצאת מחדריהם, מלבד הפסקות נקודתיות לשירותים, ופלמ"חניקים הגישו להם את האוכל לדרגשים. סבא מספר שמדי פעם היו מקבלים כעשר דקות לנשום מחוץ לחדרים, אך הדבר עדיין נעשה מתחת לסיפון, כדי שתצפיתנים בריטיים לא יבחינו בנוכחות המעפילים על האנייה.

אך ההסוואה נכשלה וכשהספינה התקרבה לחיפה גילו אותה האוניות הבריטיות, איגפו אותה וגררו אותה לנמל חיפה. הקבוצה שוכנה על המים בתוך שלוש אניות מעפילים ישנות, כי האנייה של סבא הייתה מזוהמת מקיא וצואה. באניות החדשות היה נעים, ולמרות שעל הקבוצה נאסר לצאת מתוכן, השהות בספינות הנקיות הרגישו כמו "מלון על הים", לדברי סבא. אמנם מבחינה חברתית לא היה לו מאוד נוח ולא נמצאו חברים חדשים, אך חברי הקבוצה שלו עדיין נכחו על הספינה. בשלב מסוים 12 הבנות שהופרדו מהקבוצה במעבר הגבול להונגריה הגיעו גם הן לחיפה ב"נגלה" אחרת, אך הן הועברו במהרה לאזור אחר ולא נותרו עם קבוצת הבנים.

האניות המרוססות מעולם לא שטו, אלא חנו בחניית ספינות, והיו קשורות לקיר שפונה לים. סבא וחבריו המתינו בסבלנות במשך כל תקופת השהייה שם, אך אנשים מבוגרים יותר הצליחו להימלט מהאוניות דרך מכוניות שאספו אותן, בעזרת אנשי קשר פנימיים מהיישוב היהודי. הבריטיים שקלו לרדוף אחריהם, אך כפי שסבא מנסח "לך תחפש מכוניות שברחו לתוך ארץ ישראל בימים ההם".

בתום השהייה קבוצתו של סבא הועברה למחנה המעפילים בעתלית, ולאחר מספר חודשים, הועברו לקראת שנת הלימודים לקיבוץ גבעת ברנר. בקיבוץ, הילדים אורגנו בקבוצות קטנות של 5-6 ילדים עם מורה לעברית. סבא ידע רק מעט מילים מעברית מימי ילדותו ברומניה, וכשאני שואלת אותו בשיחה על ימיו בבית-הספר ברומניה, פניו נעשות עצובות. לדבריו, הזיכרון המרכזי שלו מבית-הספר הוא כשכבר לא היה בית-ספר בעת המלחמה, ושתפקידו העיקרי היה לאגד ילדים מהעיירה שלו. בשלב מסוים, כשהחליט לעלות, הוריהם של הילדים שאוגדו ביקרו אותו ואמרו "אדולף, זה לא יפה, אתה אספת ילדים ועכשיו אתה שולח אותם ואתה לא איתנו?". הוא נזכר כי ההחלטה לעלות מלכתחילה הייתה קשה, ושהשיקול המרכזי אם לעשות כן נבע מכך שמחיר הלחם היה יקר, ושהוחלט בינו לבין אימו ואחיותיו כי אם יעלה, המזון יתחלק בין פחות פיות והמחיה תהיה קלה יותר. לבסוף הן עלו בעקבותיו, ולשם כך העמידו פני דתיות כדי להעפיל יחד עם אגודת ישראל. כשסבא פגש אותן לראשונה, הוא נסע במיוחד מהקיבוץ כדי לראות אותן בכפר סבא.

סבא מתאר את תקופת ילדותו בגבעת ברנר כלא-פשוטה. הוא אומר שאחרי ההעפלה הוא וחבריו היו "אסופה של ילדים קשים" שנהגו להציק, ובתחילה שקלו להפריד ביניהם. אך החבורה כבר הייתה מגובשת, וחרף ההתנהגות הבעייתית של חבריה, לא הסכימה להתפרק. בשלב מסוים אחד מהחברים חלה בשחפת, נשלח לצפת ולא חזר יותר. ימים ספורים לאחר מכן, ילד חירש מהחבורה שסבא הבטיח לאחותו שישמור עליו בארץ תמיד, עזב את הקיבוץ לאחר שנמצא לו בית ספר מיוחד לחירשים. החבורה החלה אוספת חברים חדשים מאוניות אחרות, גם בנות הצטרפו ואם מישהו לא הסתדר – הוא נשלח אל משפחתו כשעלתה ארצה.

בשלב מסוים גבעת ברנר החליטו שהגיעה העת שהקבוצה תהפוך לחברת נוער, היות וחבריה סיימו את כיתה ט', והם נשלחו לעבוד בגבעת חיים. העבודה שם הייתה פיזית וקשה יותר, והחברים נאלצו להתמודד לראשונה עם עבודת כפיים אמיתית. הלימודים התקצרו, החבורה כבר עברה להשכלה ממשית וסיימה עם לימודי העברית. ככל שבאו יותר ילדים חדשים לא היה נעים לחברי הקבוצה לדבר ברומנית, כי הדבר עורר את חשדות העולים החדשים, וכולם עברו לדבר בעברית. סבי אומר שלמרות שהעבודה עשתה אותם ממושמעים יותר, ימיו בגבעת חיים בעיקר זכורים לו כעבדות, ולכלל חברי הקבוצה יש כאבי גב מהעבודה שם עד לימים אלה.

העבודה בגבעת חיים הפסיקה עם פרוץ מלחמת השחרור. כל הגברים מהקיבוץ יצאו לקרב.

הזוית האישית

דנה ציפוק: כשאני שואלת את סבי אם הוא בקשר עם מי מהאנשים שאיתם גדל והעפיל, הוא מספר בעצב כי נותר לו רק חבר אחד משם, שעלה איתו יחד מרומניה, וכיום גר בנתניה.

מילון

יען כי
פירוש המילה הוא מכיוון. מילה זו הייתה מעין ''סלנג'' של קבוצתו של סבי שעבדה יחד בשדות

ציטוטים

”המציאות היא יותר חזקה מהעקרונות שבני האדם קבעו לעצמם.“