מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור העלייה של סבא משה

סבא משה והנכדה שירה
סבא משה בדיון בצבא בשנת 1974
הדרך הארוכה מעולה חדש לסגן אלוף בצה"ל

משפחתי

נולדתי בבודפשט שבהונגריה לאחר מלחמת העולם השנייה בשנת 1946 להורים ניצולי שואה. הוריי היו יהודים גאים ושומרי המסורת היהודית ולכן בגיל שמונה ימים עברתי ברית מילה כדת משה וישראל. השם שנתנו לי הוריי הוא משה, על שם סבא משה, שלא זכה לראות את לידת אמי. אלא שהשלטונות ההונגרים, שלא היו אוהדי המסורת היהודית, דרשו מהוריי לרשום אותי בשם הונגרי ולכן רשמו אותי בתעודות כג'ורג' וכשם משני משה.

הזיכרונות שלי כילד מתחילים מגיל חמש כאשר הורי החליטו לעבור לפרבר הכפרי של בודפשט ממרכז העיר. עם המעבר מהעיר לפרבר הצטרפה אלינו גם סבתי יוליה שהייתה אמה של אמי. הבית שקנו הורי נבנה במקורו על ידי אדם מבוסס ולכן היה רחב ידיים. כל חדר בו היה מעל 20 מטר מרובע והוא השתרע על שתי קומות שכללו שלושה חדרי גדולים, מבואה, מרפסות, מטבח, מזווה בגודל חדר ומחסן ענקי. הבית היה מוקף בגינה גדולה שהיו בה כעשרים עצי פרי כמו דובדבנים ותפוחי עץ, שחלקם עוד נשתלו שנים רבות קודם ועוד הניבו פירות רבים בעונה. בחצר גידלנו כלב זאב שאהבתי מאד ושיחקתי אתו רבות.

לפני שנפרט את הזיכרונות מילדותי אציג את משפחתי ששרדה והייתה קרובה לנו מאד. מצד אמי שרדו שלושה אחים ואחיות של סבתא יוליה. עם האח שהתחתן עם גויה ועם אחות החרדית נשמר קשר רופף בלבד. אך עם אחות שהייתה חסרת ילדים וגידלה את אמי בשעה שסבתא יוליה פרנסה את המשפחה בניהול חנות כלבו נשמר קשר הדוק. גם מצד אבי, שהתייתם מאביו בגיל ארבע ואביו המאמץ נספה בשואה, נותרה משפחה מאוד מצומצמת. למרות שלסבתא חנה היו לפני המלחמה שבעה אחים ואחיות, חלקם הגדול לא שרד. מהנותרים אח אחד מצא עצמו ברומניה והקשר עם משפחתו חודש רק בארץ, אך עם אחותה צילה ובני אחיה הגדול שאומצו על ידה נשמרו קשרים הדוקים מאד. כל הזיכרונות והאירועים המיוחדים שהיו לי בילדותי קשורים בדודים אלה ובבני דודי.

זכרונות מילדותי כילד בחו"ל: שמירת המסורת היהודית במשפחה

הוריי היו יהודים גאים. למרות המשטר הקומוניסטי בהונגריה שלא עודד פולחן דתי, שמרו הורי על קיום כל חגי ישראל החשובים. רוב המשפחה המורחבת התכנסה אצלנו לחגוג את ראש השנה היהודי ואת סדר פסח כהלכתו. כמו כן קיימו בבית את צום יום הכיפורים ואני כילד צמתי חצי יום. בחנוכה הדלקנו נרות במשך כל שמונת הימים לפי המסורת והנחנו את החנוכיה על אדן החלון.

החיים תחת משטר קומוניסטי, מחסור במוצרים

במשטר קומוניסטי היה חוסר קבוע במוצרים בסיסיים במכולת. השכנים היו מספרים אחד לשני שקמח או סוכר נמצאים כעת בצרכניה, ואז אימא היתה שולחת אותי מהר לצרכניה לעמוד בתור האין סופי ולרכוש את המוצר שהביאו רק באותו יום ונמכר לכל קונה במשורה. בחורף 1953 המושלג, כאשר הטמפרטורה ירדה מתחת ל -10 מעלות צלסיוס ואמי היתה בהריון מתקדם, לא חולק לבתים בזמן פחם. כילד בן שבע לקחתי את עגלת המשחקים הקטנה, רתמתי אותה לכלב והלכנו עם אמי למרכז החלוקה שהיה במרחק של חצי ק"מ מהבית. העמיסו לנו שק פחם במשקל  חמישים  קילו ואני סחבתי את העגלה לכל אורך הרחובות עד הבית.

פוליטיקה בבית ספר

ההורים אף פעם לא העזו למתוח ביקורת על השלטון לפני הילדים כי פחדו שהילדים יספרו על כך בבית הספר וזה יגרום לכך שיוכרזו כרודפי השלטון, יאבדו את עבודתם ואפילו יכנסו לבית הסוהר. כל התלמידים מכיתה א' היו חייבים להיות חברים בתנועת הנוער הקומיניסטית ושם הטיפו לנו שהמשטר הקיים הוא הכי טוב.

בדיחה תקופתית

"מנקה הביוב בא לרוקן את בור הספיגה בבית ומוצא אותו חצי ריק. שואל את בעלת הבית: "למה?" עונה לו בעלי: "משתין על המפלגה הקומוניסטית, הבן שלי מחרבן על תנועת הנוער הקומוניסטית ומה שאני עושה לא מספיק". כמובן שאפשר היה לספר את זה רק כי בהונגרית "על" ו"אצל" נשמע אותו דבר ומי שהבין הבין…

זכרונות מהמהפיכה באוקטובר 1956

הפרבר שגרנו בו היה אחד הפרברים המזרחיים של בודפשט, ובו היה שדה תעופה צבאי ובית ספר לקצינים של הקג"ב ההונגרי. בשנת 1956 פרץ בהונגריה מרד כנגד המפלגה הקומוניסטית והונגריה הכריזה על פרישה מברית ורשה. בתגובה פלש הצבא הרוסי להונגריה. בשכונה שלי השתלט הצבא הרוסי על המתקנים הצבאיים בסיוע טנקים שהסתובבו ברחובות. מתוך שדה התעופה המריאו מטוסים להפציץ את מרכז העיר. אני זוכר כמה אירועים מתקופה זו:

יום אחד עצרו אותי חיילים רוסיים ושאלו אם תעלת המים שחצו כשני קילומטר מזרחית אלינו היא תעלת סואץ (כאשר למעשה היה זה פלג קטן מאוד שנשפך לדנובה). החיילים הפשוטים חשבו שהם באים לעזור למצרים נגד בריטניה וצרפת במבצע קדש ולא היו מודעים בכלל שהם באו לדכא מדינה אחות.

בהזדמנות אחרת עמדתי כמו בכל יום בתור האין סופי לקנית לחם. לפתע הגיח טנק רוסי, נעצר לידנו והמפקד כיוון מהצריח את המקלע לכיווננו. לשמחתנו הוא לא ירה בנו.

אירוע חריג קצת לאחר סיום המהפכה: קרה שאחד התלמידים הבינוניים בכיתה שישב מאחורי, באמצע השיעור קרא לי "יהודי מלוכלך". ברור שאני לא נשארתי חייב לו אבל זה מציין את הלך הרוח בקרב האוכלוסיה האנטישמית: הקורבן הראשון לכישלון המהפכה היו היהודים.

עלייה לארץ ישראל

שלטונות הונגריה בשנת 1957 החליטו לאפשר ליהודים מבוגרים להגר לישראל. בני דודי כבר ברחו מהונגריה לקנדה במרוצת המהפכה  – אבל הוריי רצו לעלות לישראל ולכן הגישו בקשת עלייה. הבקשה אושרה וחייבה אותנו לעזוב תוך שלושה חודשים. הוריי הצליחו למכור את הוילה עם כל התכולה שלה במחיר נמוך מאוד ביחס לערכה ויכלו לקחת איתם לארץ ארגז קטן לכל נפש, בתנאי שהתכולה אינה כוללת מוצרים חדשה.

כחודש לפני העלייה עברנו לגור אצל הסבתא ויתר הקרובים וביום 20 למאי 1957 הוזמנה לשעה 20:00 רכבת מיוחדת לתחנת הרכבות המזרחית בבודפשט. רק קבוצת העולים הורשתה לעבור לכיוון הרציף וכל הרציף היה מלא באנשי קג"ב. הרכבת יצאה לדרך  בלילה ודהרה ללא עצירה עד הגבול היוגוסלבי. אנו כילדים הינו ערים עד שהרכבת חצתה את הגבול. לקראת הבוקר כשהתעוררנו הרכבת עמדה בשום מקום, ללא קטר, ומסביבנו חיילים שאינם נותנים לרדת מהקרונות. לקראת סוף היום הרכבת התחילה לדהור שוב כל הלילה. בבוקר, כשנעצרה, ראינו להפתעתנו שאין שוטרים מסביב לקרונות והבנו שסוף כל סוף עברנו את הגבול לאיטליה ואנו נמצאים מחוץ לגוש הקומוניסטי. במקום שוטרים קיבלה את פנינו משלחת של הסוכנות וזכינו לקבל מהם בפעם הראשונה מזה יומיים שתייה חמה.

נציגי הסוכנות הסבירו שיש שינוי במסלול הרכבת ובמקום להגיע לגנואה אנו דוהרים לנפולי וחייבים להזדרז לעלות לאונייה לפני כניסת השבת. הגענו לנפולי ממש ברגע האחרון ולפני שקיבלנו את מיקומנו באונייה, האונייה כבר הפליגה. האונייה אספה קודם קבוצה של כשלוש מאות עולים ממרוקו והשלימה בנפולי את מכסת העולים האפשרית: כשש מאות איש. הצפיפות באונייה הקטנה "ארצה" הייתה גדולה מאוד כי האונייה תוכננה לכשלוש מאות וחמישים נוסעים בלבד. הצוות התקשה להבין את העולים, שחלקם דיברו ערבית וצרפתית וחלקם הונגרית בלבד, בעוד שהצוות הבין רק עברית ואנגלית. במקרה התברר שאמי דוברת צרפתית כי התחנכה בשוויץ והיא שמשה מתורגמנית. ביום ההפלגה הרביעי בעלות השחר ראינו פעם ראשונה את חופי ארץ ישראל כאשר האונייה המתינה להיכנס לנמל חיפה וברקע ראינו את הר הכרמל.

מכיוון שקרובת המשפחה היחידה שהיתה לנו באותה תקופה בארץ גרה בבאר שבע, הוריי ביקשו לעבור לבאר שבע ללא ידיעה איפה זה בארץ ומה ניתן לעשות בה. האוטובוס שיצא בבוקר מחיפה לאחר שהוריד מספר עולים במעברת קרית גת הגיע למעברת "חצרים" לאחר השקיעה בחושך.

למשפחתנו היה מזל יחסי שקיבלנו צריף שהותקנו בו לפחות החלונות והדלתות, כי היו משפחות שאוכלסו בצריף חצי מוכן. צריך להבין שהגענו  מוילה ששטחה מעל מאתיים מטר מרובע עם חשמל ומים אל צריף בשטח של כעשרים וחמישה מטרים ללא חשמל וללא מים. חיבור המים לצריף היה לאחר יותר מחודש. המשמעות של חוסר מים וחשמל הייתה שלהתרחץ התרחצנו מול ברז במרכז המעברה ושירותים עשינו בטבע על גדות ואדי באר שבע.

הקליטה בארץ

במעברה שהינו שלושה חודשים ואז הוכרנו כפעילי ציון בחו"ל. לכן אפשרו לנו מעבר לחולון לשכונה חדשה בשם תל גיבורים שנבנתה עבור  עולים חדשים ממרוקו, עיראק והונגריה. חוץ מבתים עדיין לא היו כבישים ומדרכות בשכונה. לי לא היה חדר בבית אז ישנתי על הספה כל ילדותי עד שהתגייסתי לצבא.

הגענו לחולון בסוף חודש אוגוסט ולכן הלכתי לבית הספר הפנוי היחיד שהיה בשכונה סמוכה, ובו רוב התלמידים לא היו עולים חדשים וגם לא היו מהשכונה שלנו. הקליטה בבית הספר הייתה קשה כי קליטת השפה היתה לי קשה מאוד. במקצועות ההומניים כתנ"ך והיסטוריה של עם ישראל, שזו היה פעם הראשונה שנחשפתי אליהם, לא הייתי תלמיד טוב כי התקשיתי בעברית, אבל הצטיינתי במתמטיקה. השינוי חל בכיתה י"א שבו חולקנו לפי מגמות. מכאן המובילים במקצועות המדעיים נהיו החשובים יותר בכיתה. לילדים בתקופתנו לא היו חוגים, אבל העיסוק שלנו היה  במשחקים שלא עולים  כסף להורים, והם היו משחקי שח, דמקה ואיסוף בולים.

המקור לאוסף הבולים שיש לי התחיל עם גילוי קרובת משפחה רחוקה בתל אביב. כאשר נודע לה שאני אוסף בולים, אספה את כל המכתבים שלה ששמרה במרוצת עשרות השנים, הורידה את הבולים ונתנה לנו אותם כשביקרנו. גם הדודה שנשארה בהונגריה שלחה כמעט כל חודש מעטפת יום ראשון של הבולים הנפלאים שהונגריה הייתה מנפיקה ודאגה שבמכתבים ששלחה לאמי יודבקו בולים מיוחדים. בדרך זו הצטבר לי אוסף בולים מכל העולם עם סדרות בולים חריגים ביופיים. אוסף הבולים הזה היה בעל ערך רב לילדים כי אפשר לי לבצע החלפות וגם לחלק לחברים. כך גם חיזרתי אחרי סבתא אסתר שהייתה בת של חברים של הוריי. הבאתי לה בול אחד מסדרה ואז קבעתי איתה תמיד פגישה נוספת להביא לה עוד אחד…

שירות בצה"ל  

במרוצת  כיתה י"ב צה"ל העביר עלון לתלמידי מגמה ריאלית שיבואו להתנדב ללמוד מקצוע שנקרא אז "תוכניתן" ויתחייבו לשירות ארוך של חמש שנים (במקום של שנתיים  וחודשיים). רוב התלמידים נרתעו מאורך השירות במקצוע לא ידוע ולא מוכר. לשמחתי, חבר של אבא שהיה מהנדס אלקטרוניקה, שאמר שזה מקצוע העתיד, ואני הגשתי את מועמדתי לקורס הצבאי והתקבלתי לקורס המחשבים השני בתולדות צה"ל. את הקורס סיימתי בהצטיינות ונשלחתי לשרת באחת מיחידות המחשב. מהר מאוד הבנתי שקידום מקצועי ביחידה תלוי ביציאה לקצונה. התנדבתי ונשלחתי לבית ספר לקצינים.

בקורס הראשון נתקלתי ביחס עוין לאנשים שאינם "צברים". המדריך המליץ להדיח אותי בטענות חסרות שחר ממש לקראת סוף הקורס, אך מפקד בית הספר מאיר פעיל אפשר לי להתעמת עמו ולהילחם על מקומי. הוא קיבל החלטה יוצאת דופן באותם הזמנים וקבע שאני אודח מהקורס אבל אוכל לעבור אותו שוב. לקראת הקורס השני החלטתי לעברת את שמי כדי להיות יותר ישראלי. את שמי הפרטי החלפתי מג'ורג' בחזרה למשה ואת שם משפחתי לברנע בהשראת סבתא אסתר שאהבה תנ"ך ויותר מאוחר הפכה לאשתי.

לשמחתי, המדריכים ומפקד הקורס השני היו עם ראיה שונה לחלוטין, עקשנותי השתלמה וסיימתי את הקורס בהצלחה. כאן אני רוצה לציין  שאחד האירועים החשובים בעיני סבתי ניצולת השואה היה לראות את הנכד כקצין בצה"ל. חזרתי ליחידה כראש צוות פיתוח והתקדמתי בסולם הדרגות בצה"ל עד שהגעתי להיות ראש ענף תכנון  שאחראי על פיתוח תוכנה למיון כח אדם. מילד עולה וכנגד הסיכויים הפכתי למפקד ואחרי כעשרים שנה השתחררתי בדרגת סגן אלוף.

הזוית האישית

סבא משה: הייתה לי זכות גדולה לקחת חלק בתכנית הנהדרת הזו עם נכדתי שירה ששמעה בפעם הראשונה את תולדות משפחתי ועלייתי ארצה. נהניתי מאוד מהפעילויות המשותפות שלנו בבית הספר ושמחתי לחלוק איתה את התמונות מעברי וללמד אותה כיצד אוספים בולים.. תודה לנכדתי שירה על ההקשבה ולמיטל מרכזת הפרוייקט על הפרגון והאהבה שבה היא הובילה אותנו.

שירה לביא: היה ממש מרתק לשמוע את סבא מדבר על משפחתו וילדותו בהונגריה. אהבתי שהיה לי לסבא זמן להשקיע רק בי ולמדתי ממנו הרבה על ההיסטוריה. מתוך הסיפורים שלו למדתי להעריך את הילדות שלי ומה שיש לי כיום. אני מאחלת לסבא הרבה בריאות ונחת מאיתנו הנכדים ושיזכה לאריכות ימים.

מילון

ברית ורשה
ברית ורשה (ברוסית: Варшавский договор) הייתה ברית צבאית בראשות ברית המועצות. הברית הוקמה על ידי מדינות מזרח אירופה ב־14 במאי 1955 לאור משבר ברלין, וכמענה לברית נאט"ו (ובמיוחד לצירוף גרמניה המערבית לברית), כחלק מהמלחמה הקרה. הברית נחתמה בוורשה שבפולין. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”אחד האירועים החשובים בעיני סבתי ניצולת השואה היה לראות את הנכד כקצין בצה"ל“