מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור העלייה של יצחק סאידיאן

סבא יצחק סאידיאן והנכדה נעמה
בשנת 1966 התחתנתי עם אילנה בתל אביב.
החיים הטובים בעיראק , ההתדרדרות ביחסים והעליה לארץ ישראל

נולדתי בפרס בשנת 1934 בעיר טהרן. לאמי שרה ואבי נחמיה, במשפחתי היינו חמישה אחים ושלוש אחיות. אחיי ואחיותיי: עזיז, פארג', הרצל ומרדכי טובה, מזל ורחל.

ילדותי

נולדתי, בפרס בטהראן. כילד הייתי שובב מאד. נהגתי לשכור אופניים ולטייל בכול העיר. בעיר היו תעלות של מים שהרוחב שלהם כמעט חצי מטר. רציתי לעבור מצד לצד של הרחוב לצד השני, הייתי כל כך בטוח בעצמי וחזק אז שהייתי קופץ מעל התעלה לצד השני כשאני רכוב על האופניים. כל הילדים התלהבו מאוד איך עשיתי את זה. בגלל שהייתי כל כך מיומן הצלחתי לקפוץ מעל התעלה מבלי ליפול וזה היה התעלול הכי קשה שעשיתי.

מעשה שובבות נוסף

כשאני ואחי היינו קטנים בגיל 9-10 אהבנו להטיס עפיפונים מהגג. יום אחד עלינו על הגג עם  עפיפון שאנחנו הכנו. היו רוחות חזקות, העפנו את העפיפון והוא עלה לשמיים. אני הייתי צריך לשחרר את החוט, הלכתי אחורה תוך שאני משחרר את החוט ואז נפלתי לחצר מהגג מגובה של קומה אחת. בנחיתה שברתי שתי אצבעות ברגליים.

הזיכרונות מהבית

זכור לי שכשהייתי בכיתה א', גרנו ברחוב שרובו היו ערבים ויהודים. יהודי עשיר השכיר לנו בית בחצר גדולה ובה 7-8 משפחות. לנו הייתה דירה עם שלושה חדרים, סלון ושני חדרי שינה. מים לא היו בברזים, הייתה בריכה גדולה שם נאגרו המים ששימשו את המשפחה לשטיפת כלים ורחיצת כביסה ביד. את הבישול היו מכינים על אח מגזרי עצים, אחר כך מפחם. לכל כמה משפחות היה אח משותף ומאוחר יותר פרימוס. אימא שלי הייתה מכינה אורז עם צימוקים בתוספת פלפל שחור והל, הריח והטעם עד היום זכורים לי היטב. אוכל טעים נוסף, הגונדי – כדורי בשר עם חומוס קלוי. חמין – בושל כל הלילה בסיר גדול עם ביצים. ביום שבת אבא היה יוצא לבית הכנסת והילדים אחריו. בסיום התפילה כולם חזרו לאכול מן החמין.

יחס המוסלמים לחיי הקהילה היהודית בטהרן

אבי היה סוחר ממולח בבדים. הקשר המסחרי בין היהודים והערבים היה חלק מהחיים המשותפים. חיי היהודים היו טובים, חיינו ברווחה כלכלית עד פרוץ מלחמת העולם השנייה כשהייתי בן 3 בערך. בשנת 1941 כשכבשו הגרמנים את רוסיה הרגשנו את היחס המשפיל כלפינו היהודים. לכאורה הערבים היו מיודדים אתנו והאמנו בהם. המהפך, החל כאשר אחד השכנים קרא לאבי ואמר לו "נחמיה אני רוצה להגיד לך משהו, אתה יודע שיש מלחמה והורגים את היהודים, גם אני מחר רוצה להרוג אתכם, יש לי חרב ואני אשחט אתכם". אז החלה ההתדרדרות במצב, כל יום קיבלנו מכות מילדי הערבים. עד שיום אחד אבי הכה את ילדי השכנים והזהיר אותם שלא יתקרבו אלינו.

בן 11 רב בית הכנסת אהב אותי מאד ולימד אותי לקרוא בספר תורה. אני הייתי בגיל צעיר כל-כך "שליח ציבור": קראתי את תפילות שחרית, מנחה וערבית. הייתי עומד על התיבה וכולם היו חוזרים אחרי גם בשבת וברגעי אבל. למדתי בבית ספר הצרפתי "אליאנס", היינו 20 בנים ובנות. כל אחד לבש איזה בגד שרצה, לא הייתה אז תלבושת אחידה. לבית הספר הלכנו כ- 5 ק"מ בשלג. הבתים היו עטופים בשלג וכל אחד עלה לגג ביתו ושפך את השלג לרחוב. היינו חייבים ללכת על העקבות של האחרים כדי לא להחליק, להישאר יציבים ולא לשקוע.

החג האהוב עלי

החג האהוב עלי הוא פסח. אצלנו נהוג להחזיק בצל ירוק ולהכות בו כאשר אומרים "דיינו". זכור לי שחג פסח אחד יצא בחודש מרץ ועדיין לא היה בצל ירוק, אמי ז"ל לקחה מטאטא ועשתה "דיינו" … כולנו פרצנו בצחוק גדול.

העלייה לארץ ישראל

בהיותי בן 12 אבי הודיע לכל בני המשפחה שאנחנו עולים לארץ ישראל. הסוכנות היהודית הודיעה לנו  שבחודש נובמבר נעלה לארץ ישראל. התחלנו להכין את כל הדברים שלנו לקראת הנסיעה. שבוע לפני העלייה הודיעו לנו שאין טיסות לישראל. ארגנו לנו מהסוכנות 8 אוטובוסים. מטהרן נסענו לעיר תבריז. הגענו בשעות מאוחרות בלילה ושם היה קר ובדרך ירד שלג. הכניסו את כולם למוסך אוטובוסים. היה קר מאוד ולא היה לנו מקום לישון, ישבנו ערים עד אור הבוקר. בבוקר פתחנו את הדלתות כדי לצאת, וראינו שלג בגובה של מטר. לאחר התייעצות נשארנו שם עוד לילה. מלאחר ליל  שינה באורוות סוסים, עם עיזים ועוד בעלי חיים שונים, עלינו לאוטובוסים וראינו שאין לנו ציוד, חשבנו שגנבו לנו הכל. אנשי הסוכנות הבטיחו לנו שנקבל הכול בישראל. הדרך הייתה קשה ומסוכנת מאוד. עד לפנות ערב המשכנו לנסוע לגבול טורקיה. אנשי הסוכנות דיברו עם משטרת הגבולות של טורקיה כדי שיתנו לנו לעבור. היה ויכוח, החזיקו אותנו 4-5 שעות באוטובוסים בלי אוכל ובשעה 11 בלילה הסכימו לתת לנו לעבור לטורקיה. שוב חיכינו בכפר טורקי עד למחרת בבוקר.

החלום החל להתגשם: לאחר נסיעה שארכה 5-6 שעות הגענו לתחנת הרכבת. זו הייתה רכבת משא של בעלי חיים. הקרונות היו מסריחים והיה קשה לנשום. לא היו שירותים ושוב התחיל בלגאן. בלית ברירה נשארנו ברכבת שנסעה עד העיר איזמיר שהיא  עיר הנמל של טורקיה. הגענו בשעות אחר הצהריים וחיכינו עד ההפלגה לארץ ישראל. ברגע שהגענו לדלת של האנייה שפכו עלינו אבקה נגד כינים. זו כבר הייתה שעת ערב והורידו אותנו לבטן האנייה. בבוקר הגענו לנמל חיפה.

הקשיים הארץ

בשנת 1952 עלינו לישראל. הגענו לשער העלייה בחיפה ונתנו לנו אוהל לגור בו. ברוחות ובגשם האוהלים עפו. נשארנו שם כ-3 חודשים. לאחר מכן עברנו למחנה אוהלים ברעננה, גם שם הקור שם היה מקפיא. שועלים, חולדות ונחשים היו חלק מהחיים. לא היו מים זורמים או חשמל ואת המזון רכש אבי בתלושים מהצרכנייה. לאחר כמה שנים בהן גרנו באוהלים, עברנו סוף סוף לצריף מעץ. אחרי כמה שנים בנו לנו בית בבני ברק בשיכון. בבית הזה נשארתי עד שהתחתנתי עם אילנה.

כשהתגייסתי וקצת אחרי

אחרי שנה למדתי באולפן מיוחד ללימודי עברית. הייתי אז בן 15 בערך. אחר כך התגייסתי בגיל 19 לצבא, שירתי בחיל הנח"ל. אחרי הצבא עברתי לעבוד בבתי חרושת. בשנת 1960 התחלתי ללמוד הנהלת חשבונות. בגיל 29 סיימתי את הקורס בהצלחה. לאחר חצי שנה בערך התחלתי לעבוד בתור מנהל חשבונות בכמה משרדים, וגם עבדתי במשרד של רואה חשבון. לאחר כמה זמן התחלתי לעבוד בבנק ארץ ישראל בריטניה לשעבר. כמה שנים לאחר מכן התחלתי לעבוד בבנק "לאומי".

הסיפור שלי בבנק בארץ ישראל, בשנת 1963, "הייתי פקיד בבנק במחלקת ניירות ערך, עבדנו כרגיל עד סוף היום ועשינו עסקאות עם לקוחות במכירת ניירות ערך בבורסה. יצאתי להפסקת צהריים, בדרכי במדרגות הסתכלתי אחורה לכיוון השולחן שלי כדי לוודא שלא שכחתי משהו וראיתי מעטפה על הרצפה. חזרתי לקחת את המעטפה ולהפתעתי גיליתי שהיא מלאה בסכום של: 212,000 $ דולר.

ירדתי למטה למסור את המעטפה למנהל שלי. הוא הסתכל ונדהם מהסכום הגדול ואמר לי: תחפש של מי זה. ישבתי וחשבתי של מי יכולה להיות המעטפה? ידעתי שבאותו היום היו הרבה לקוחות שעשו עסקאות מכירה וקנייה של ניירות ערך. מצאתי 3 לקוחות גדולים שיכול להיות שהמעטפה שייכת להם. התקשרתי לשני לקוחות אך הם לא איבדו דבר. התקשרתי גם ללקוחה השלישית. ביקשתי ממנה שתבדוק בתיק אם חסרה לה מעטפה? היא הלכה לבדוק וחזרה ואמרה לי "אתה מלאך משמיים". היא שאלה אותי: "מה אתה רוצה שאני אביא לך מתנה?" בקשתי שתביא לי מכתב בו כתוב שהשבתי את האבידה לבעליה. למחרת הביאה לי את המכתב בתוספת מתנה אפטר שייב.

ההכרות עם אילנה

הכרתי את אילנה בזכות אבא שלי. יום אחד אבי נסע לירושלים כדי לחלק הזמנות לחתונת אחי מרדכי. הוא פגש שם באבא של אילנה בחנות של בני משפחתי. הם התחילו לדבר והחליפו הזמנות לחתונה וככה נוצר ביניהם קשר טוב. אבא של אילנה הזמין אותנו לבקר בביתם… בחג סוכות אבא שלי הציע שנלך לבקר את ההורים של אילנה. הגענו לשם ופגשתי את אילנה. יצאנו לטייל שעה בחוץ לבד והיא מצאה חן בעיני. בשבת קניתי זר פרחים ונסעתי לבקר אותה שוב. החלטנו שנמשיך להיפגש. בשנת 1966 התחתנתי עם אילנה. התחתנו בתל אביב באולם הרבנות הראשית.

הסרט שלנו

הזוית האישית

נעמה: תודה לסבא יצחק שהגיע לבית הספר כל יום ראשון בצהריים מקריית אונו. סבא תודה ששיתפת אותי במסע החיים שלך כילד עד היום הזה. מאחלת אני לך בריאות, אושר, נחת מכל המשפחה ושתהנה מפרי עמלך. רציתי להגיד גם תודה רבה לשמחה שעזרה לי ולסבא בהכנת המצגת ושתרמה לנו מאוד…

רציתי להגיד גם תודה לויוי וטללית שעזרו לנו במהלך הפעילות והדריכו אותנו…

באהבה נעמה סאידיאן

מילון

ג'ון ג'ון
שהורים שאוהבים את הילד שלהם הם היו קוראים לו ג'ון ג'ון, זה כמו ביטוי בעברית נשמה.

ציטוטים

”סבא חוזר ואומר: חשוב תמיד לדעת לוותר אחד לשני ולעזור לבני המשפחה. “