מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור העלייה של אמא

אמא מרינה ומקסים ברסלבסקי
מרינה בילדות
המרדים שנלקח בסתר לסין

שלום, שמי מקסים ואני רוצה לספר לכם על העליה של אימי לארץ.

שמי מרינה ואני נולדתי ב 07.04.1979 ברוסיה בעיר ולאדיבוסטוק, שנמצאת במזרח הרחוק, למשפחת רופאים. אמא שלי, לריסה, נולדה ב 02.12.1958  ועבדה כרופאת לב. אבא שלי, סיים אוניברסיטה בפקולטה  לרפואה ב- שנת 1972 ועבד בבית חולים במחלקת ילדים. לאחר כ – 10 שנים עבר לעבוד לבית חולים למבוגרים.

אבא, אמא ואני

אבא שלי הרופא מציל חיים

ב-1990 במשמרת שלו בבית חולים, אבא שלי קיבל ילד עם כוויות חמורות בסכנת חיים, אחרי כמה שעות בהם  ללחם על חיי הילד, אבא החליט להתקשר לרופאים מיפן, שהיה פעם איתם בכנס רופאים מרדימים, ולבדוק אם הם יכולים לעזור, הוא קיבל תשובה חיובית. תוך כמה שעות אבא שלי ורופא כירורגיה היו כבר ביפן  וככה היצילו את הילד. חוץ מזה הוא  תמיד אהב ספורט במיוחד קיאקים, הוא גם היה הבשלן של משפחה, מכין אוכל ממתכונים של פעם, עד היום אני מידי פעם מבקשת מתכונים שלו.

כתבה בעיתון היפני עם תמונה של אבי
שיתוף פעולה עם הרופאים ביפן

חינוך, לימודים מעל לכל לריסה סיימה בית ספר לאחיות  ב-1978 והמשיכה ללמוד רפואה, במקצועה היא רופאת לב, ועבדה בבית חולים, היה לה גם תחביב –צלילה בים כול סוף שבוע. אני עד גיל 9 רוב הזמן  הייתי גרה אצל סבתא שלי כי ההורים שלי למדו. בשנת 1986 עליתי לכיתה א' לבית ספר מסר 51, מאוד אהבתי ללמוד, בשנת 1997 סיימתי בית ספר בממוצע בגרות גבוה והתחלתי ללמוד באוניברסיטה.

 

אמא בלימודי אחיות
אמא והתחביב שלה צלילה

האנטישמיות וההחלטה לעלות לארץ את האנטישמיות הרגשתי עוד בהיותי בכיתה ה'. אחד מילידיי הכיתה לקח את היומן של המחנכת, פתח בעמוד האחרון ששם רושמים שם, שם משפחה ודת, מיום הזה כמה ילדים עשו עלי חרם, והכל רק בגלל שאני יהודיה. כמובן דיברתי עם הוריי וקיבלתי מהם עזרה אבל הייתי צריכה להתמודד אם מצב הזה לבד.  בחיים לא נתקלתי במילה "ג'דובקה" (יהודונת) וידעתי שאני יהודיה, מאוד נעלבתי-כי ראיתי את השנאה בעיניים של כמה ילדים. זו הייתה בדיקה של חברות אמתית ואכן עברנו את הבדיקה בשלום (עדיין אנחנו חברות). ב -1998 ההורים שלי החליטו לעלות לארץ ישראל, גם אני הייתי צריכה לקבל החלטה מאוד קשה בשבילי, כי למדתי, היו לי המון חברים והכי פחדתי שלא ידעתי על מדינת ישראל כלום, אבל מצד השני גם לא הייתה לנו כזה ברירה. הסיבה לעלייה המהירה לארץ הייתה בעקבות בוקר רגיל שקמנו וראינו צלב קרס וכתובת נאצה מול החלון שלנו. הודעה על עזיבה הגיעה מההורים באופן חד סיטרי והתקבלה על-ידי כהלם וטרגדיה. הייתי בת 19, היו לי המון חברים, חיים של סטודנטית, שנה שנייה, אהבה הראשונה ואני צריכה לעזוב את הכול, לא הייתי מוכנה לזה אבל זו ההחלטה של ההורים. אני זוכרת בעיקר שישבנו בערבים אימא ואני וארזנו את הכול חיינו ב -4 תיקים  – רק 4 תיקים. קצת בגדים, קצת תמונות והמון זיכרונות . ככה בשנת 1998 בחודש נובמבר עלינו לארץ לעיר חולון. מדינת ישראל קיבלה אותנו עם שמש וחום. מכאן מתחיל סיפור חדש של המשפחה שלנו. הקליטה לא הייתה קלה, תהליך הקליטה היה קשה. היה מחסום שפתי, למדנו עברית באולפן בחולון  במשך חצי שנה. ההורים שלי עברו את כל קשיי המעבר למדינה חדשה בגיל 45 פלוס, קושי מנטלי גדול מאוד וקושי שפתי. אבל כל הקשיים שלנו היו חלק מהעסקה, הדיל היה מאוד ברור, רצינו לחיות כאן, אפילו אם זה לא יהיה פשוט, וזה לא  היא פשוט להתחיל הכול מהתחלה, אך זו המדינה שלנו.

 

הזוית האישית

מאוד נהנינו לכתוב את סיפורינו. אני הכרתי סיפורים חדשים על המשפחה שלי וזה היה מעניין

מילון

עיר ניאיגטה
עיר ביפן

ציטוטים

”אבא סרגיי התקשר לרופא יפני ......“