מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור העלייה מעיראק

סבא יצחק והנכד שגיא
אחי יחזקאל (חזי) ז"ל ואני בכיתה ד'
האחים שגדלו במעברה

לעלייה  ההמונית מעיראק קראו "מבצע עזרה ונחמיה". תחילתו של הסיפור החל בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון. בעיראק שלט המלך גאזי. "בעזרתו" של המופתי אמין אל חוסיני, בוטלו כל ההטבות של הקהילה היהודית שניתנו על ידי ע"י המלך פייסל. שרים פוטרו, (שר האוצר) סגני שרים, שופטים, עורכי דין, מנהלי ביה"ס. כולם סולקו ממשרותיהם. נאסר על התלמידים היהודים ללמוד באוניברסיטאות. התחילו התנכלות ליהודים עד 1941 בהם החלו הפרעות (פרהוד) שבו נהרגו ונפצעו יהודים רבים, הבתים נבזזו, פרצו לבתים וחטפו גברים ונשים.

עם הקמת המדינה החריפו הפרעות ופגעו בכל תחומי החיים של היהודים. עם חזרתם של החיילים העיראקים המתים שהשתתפו במלחמת העצמאות לצד צבאות הערבים בארץ. החמיר מצבם של היהודים, החלה בריחה מעיראק לארץ דרך סוריה, ואיראן.

בשנת 1950 עם חתימת ההסכם עם ממשלת עיראק לבין אמריקה, והסוכנות היהודית הוחלט שהיהודים יוכלו לעזוב בתנאי שיוותרו על האזרחות ועל הרכוש. בשנים 1950-1951, עלו ארצה מעל 120,000 יהודים שהם העלייה הגדולה ביותר מאסיה ומארצות ערב העולים מעיראק היו גם רוב העולים שגרו במעברות, כ- 20,000 בתי אב בשנים 1950-1951 היו שנתיים של חורפים קשים מאוד האוהלים והפחונים עפו.

מכאן התחיל סיפורי האישי שלי

אני עליתי ארצה בתאריך 6/2/1951 עם הוריי וסבתי (סבי מצד אבי נעלם כאשר סבתי הייתה בחודש השביעי להריונה עם אבי) ושלושה אחים, עלינו ארצה במטוס, משם לקחו אתנו לשער עלייה לאחר מספר ימים העלו אותנו על משאיות בלי לומר לנו להיכן נגיע. לקחו אותנו למעברת נחלת יהודה (כשיטה, רוב המעברות הוקמו ליד ישובים ותיקים), אבל את הציוד המועט שהבאנו איתנו העלו על משאית ואותנו העלו על משאית אחרת. ואת הציוד הזה לא ראינו מעולם, נשארנו אך ורק עם הבגדים שעלינו.

ברצוני לציין, היות וההסכם עם ממשלת עיראק, היה שכל עולה יכול לקחת רק מעט ציוד, ואת כל הרכוש חייב להשאיר בעיראק. לכן הוריי הצליחו למכר את כל רכושם בזול, ובתמורה לכסף הם קנו זהב, אשר הוסתר בעקבי הנעליים. כך שכל רכושנו היה בנעליים שנעלנו, ושאר הנעליים שהיו בארבע מזוודות והציוד נעלמו.

זו הייתה חוויה טראומתית שליוותה אותנו שנים רבות.

חיינו שנתיים במעברה, שנתיים קשות מאוד מכל הבחינות, ובנוסף גם מזג אוויר קשה במיוחד, בחורף האוהל עף, הכול נרטב, בוץ טובעני וקיץ חום, שאי אפשר להישאר באוהל.

אבי שהיה חייט, עבד בראשל"צ ושם נודע לו שיש בחולון בית ערבי (רכוש נטוש) למכירה. למעשה זה היה מבנה מעל באר מים יבשה, הבאר הייתה פעורה ובגג היה פתח גדול, ששם ישבה פעם משאבת המים, המבנה היה ללא חלונות וללא דלתות, בצמוד היה חדר ששימש את העובדים, ושירותים שמיי הביוב זרמו לחצר. במקום זה גרה משפחה מפולין שמכרה לנו את המבנה,(לאחר שקבלו שילומים מגרמניה) וקנו בית ברחוב סוקולוב בחולון. את הבית קנינו במעט כסף היות וזה לא היה בית הראוי למגורים, אנחנו בכוחות עמנו, כסינו את פי הבאר, אטמנו את הגג, בנינו חדר, מטבח ושירותים.

שם גדלתי עד שנת 1967. אחד הדברים החשובים שזכורים לי, חגיגת בר המצווה שלי ושל אחי, בחגיגת הבר מצווה אחי היה בן 14 ויום ואני בן 12. לצערי היות ולא הייתה לנו מצלמה אין לי תמונות משנות ילדותי, את תמונת בר המצווה אינני מוצא.

בחרתי לפרסם את התמונה המשותפת של אחי דוד ז"ל ושלי. התמונה צולמה בכיתה ד' למרות פער הגילים למדנו באותה הכיתה.

הזוית האישית

סבא יצחק: כששגיא פנה אלי והציע לי להשתתף בתכנית ביחד איתו שמחתי מאוד. גם מתוך שקראתי במספר מקומות על תכנית זו, וגם כי רציתי להשתתף. לשגיא ולי יש הבנה ודברים משותפים. כשהתחלתי לכתוב את סיפורי הציפו אותי זיכרונות רבים וחלק מהם גם הפנמתי ולא סיפרתי אותם אלא במקרים שנפגשתי עם אנשים שחוו את אותם החוויות. שמחתי מאוד לפגוש את גילה ארז, אחראית על התכנית, עם ידע עצום, אישה עם מנטליות הומנית. היא הצליחה לסחוף אותנו לקחת חלק בתכנית, בעיקר בתקופת הסגר מגפת הקורונה. המורה גילה המשיכה ליצור איתנו קשר ולעודד אותנו להמשיך את התכנית.

הנכד שגיא: נהנתי להשתתף בתכנית עם סבא. גיליתי שהוא לומד מהר. ממליץ לכולם להשתתף בתכנית זו.

מילון

שילומים
פיצויים. הגרמנים שילמו לניצולי השואה פיצויים על בני המשפחה שנרצחו ועל הרכוש שנלקח מהם.

לכל שבת יש מוצאי שבת
הצעירים חיכו שהשבת תצא כדי לצאת לבלות במוצ"ש

מבצע עזרא ונחמיה
מבצע עזרא ונחמיה, הקרוי גם מבצע בבל או מבצע עולי בבל, הוא מבצע העלאת יהודי עיראק לישראל כחלק ממבצעי העלאת היהודים לארץ במהלך שנות ה-50. המבצע קרוי על שמם של עזרא ונחמיה, מנהיגים יהודים בבבל ובארץ ישראל בתחילת תקופת בית שני. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”וְאַף-עַל-פִּי-כֵן, וְלַמְרוֹת הַכֹּל אֶרֶץ, אֶרֶץ, אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל! (דוד שמעוני) “