מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור העלייה ממרוקו של סבתא סוניה

סבתא ואני
סבתא סוניה בתקופה בה עלתה לארץ
חוויותיה של סבתא כילדה

סבתא סוניה מספרת על החיים לפני ואחרי העלייה לארץ: ״נולדתי במקנס בעיר מרוקו בשנת 1952. במרוקו, אימא שלי הייתה עקרת בית ולאבא שלי הייתה טחנת קמח ובנוסף היה גם רואה חשבון.

למדתי בבית הספר “אליאנס” והייתה לי ילדות מאושרת ושמחה. היה לנו טוב במקנס. ההורים שלי היו ציוניים ומאד רצו לעלות לארץ. אני זוכרת שבמרוקו בחנוכה היינו מכינים סביבון מבד שקראנו לו טרמבו: לוקחים חוט, תופסים את קצה החוט ומכוונים את הפורופירה שצורתה קונוס עם מסמר בקצה. נהניתי לשחק בטרמבו. זכור לי במיוחד השולחן המרהיב שאמי ז"ל הייתה מכינה במימונה. השפה בה דיברנו הייתה בעיקר צרפתית. גרנו במקנס, ברחוב שנקרא פלסטין. היה לנו בית ענק עם משרתים. אני זוכרת שמכרו במקנס ספינז', אלו סופגניות מרוקאיות שהיו קשורות על חוט.

בביתנו דיברנו לרוב צרפתית, ולפעמים מרוקאית וערבית. בשעות הפנאי שלנו שיחקנו קלאס, חבל, ׳סבתא סורגת׳ ועוד המון משחקים. ההורים שלי אהבו לבשל ולאפות. הם הכינו לנו עוגיות מרוקאיות ומלא מאכלים מרוקאיים. אבא שלי עבד במשק והייתה לו טחנת רוח. אמי אהבה לטייל המון. ההורים שלי הם התפרנסו בכבוד, היינו משפחה מאוד אמידה. היה לנו כל מה שהיינו צריכים והוריי רכשו גם השכלה וגם מקצוע. חיינו היו מאושרים ושמחים מאוד, לא היה חסר דבר.

עלינו לארץ בשנת 1962 והגענו ישר לחיפה. גרנו בדירה בחיפה ולא היינו במעברות. קיבלנו דירה של עמידר בטירת הכרמל. הדירה שקיבלנו הייתה כבר מרוהטת עם ארבע מיטות מברזל, מצעים, שולחן וארבעה כיסאות. זכור לי שגם קיבלנו ארגז של מצרכי מזון בסיסיים. בטירה רשמו אותי לבית הספר ומכיוון שלהורים שלי היה קשה עם העברית, הוחלט שאעבור ללמוד בירושלים. גרתי במשך רוב ילדותי אצל אחותי ולמדתי בבית הספר עיר- גנים.

הזוית האישית

נויה: העבודה המשותפת עם סבתא סוניה קירבה אותנו מאוד. הפכנו להיות הרבה יותר מחוברות והייתה חוויה טובה וכייפית במיוחד. לפני הקורונה נפגשתי עם סבתא בכל מיני מקומות, טיילנו, אכלנו במסעדות רק שתינו והיה כיף. אני מתגעגעת אליה מאוד במיוחד בתקופה זו של הבידוד בזמן מגיפת הקורונה. אנחנו שמחות שהייתה את העבודה המשותפת במסגרת התכנית כי כתיבת הסיפור נתנה לנו הזדמנות להיפגש עוד יותר. אני מאחלת לסבתא שלי הרבה בריאות, שיהיה לה רק טוב ושתחייה עד 120 כדי שנמשיך לבלות יחד. נהנינו מאוד! בלי קשר לעבודה, אנחנו ממליצות מאוד להיפגש לפעמים לבד רק סבתא ונכדה, זה מקרב וכיף ואפשר לדבר על דברים ששייכים רק לנו. לסיכום, העבודה חיברה בין סבתא וביני עוד יותר ואני שמחה על כך.

מילון

עזיזה דיאלי
יקירה שלי (במרוקאית)

קלעענה לישראל
עלינו לארץ (במרוקאית)

מֶקְנֶס
עיר בצפון מרוקו ובירת מחוז מקנס תאפילאלת. העיר שוכנת בגובה של כ-560 מטר מעל פני הים, ובמרחק של כ-120 ק"מ מזרחית מהבירה רבאט. העיר שימשה בירת מרוקו בימי אסמאעיל מלך מרוקו והיא ידועה בשל רובע המדינה והעיר הקיסרית שלה, וכן בנייניה המונומנטאליים. מקנס נחשבת לאחת מארבע "הערים הקיסריות" של מרוקו, ובשנת 1996 היא הוכרזה כאתר מורשת עולמית. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”השפה בה דיברנו הייתה בעיקר צרפתית. גרנו במקנס, ברחוב שנקרא פלסטין“