מאגר סיפורי מורשת

אני אטיאס בת שבע, סבתא של גילי אזולאי, בבית ספר הבילויים בגדרה, נשואה למיכאל אטיאס, יש לנו 3 ילדים, 5 נכדים, השישי בדרך.

נולדתי בעיר ספרו במרוקו בשנת 1950. הורי הם: רחל הרוש ומאיר חמו. יש לי 8 אחים ואחיות, אני החמישית אחרי 4 בנים. מספרים במשפחה שהורי שמחו מאוד וארגנו מסיבה גדולה לכבודי ובה נכחו רוב אנשי הקהילה. אחרי נולדו עוד 3 בנות ובן הזקונים.

הורינו גידלו אותנו עם המון אהבה, הקפידו להנחיל לנו ערכים כלליים כבני אדם  וכן, ערכים המתבססים על המסורת היהודית. היחסים במשפחה מאוד הדוקים. אנחנו נפגשים לעתים קרובות, לארוחות משותפות וכמובן בכל האירועים המשפחתיים. המשפחה המורחבת ענפה ושומרת על יחסי קירבה מצוינים. בחו"ל גרנו כמעט כולנו באותה עיר ויכולנו גם אנחנו הילדים, להגיע לבני המשפחה ובעיקר לסבים ולסבתות בקלות רבה, ככל שחפצנו. היינו משופעים באהבה ותשומת לב.

היו לנו חיים טובים ומספקים מאוד. החלום הגדול של היהודים במרוקו היה, לעלות לארץ ישראל. בבית הורי ובמשפחה המורחבת דיברו בכמיהה על ארץ ישראל. מה גם, שהיו לי שני דודים שברחו ממרוקו לישראל, (אח של אמא ואח של אבא), הם היו עבורנו הילדים, גיבורים שהצליחו להגשים את חלומם. הם היו אגדה. "דוד מרדכי ודוד עמרם". יש לציין כי הבריחה הראשונה לא צלחה, הם נתפסו על ידי השלטונות המרוקאיים בגבול מרוקו-ספרד, הוחזרו לעיר והוכנסו לכלא. על מנת לשחררם מהכלא, ההורים  התחייבו להיות ערבים לכך שלא יהיה ניסיון נוסף לבריחה. הם נאלצו לשלם כופר. הדודים כמובן לא הרפו מרצונם לעקור לארץ ישראל והחליטו לנסות פעם נוספת. הכניסו את אמי לסוד העניין והיא דאגה להם לכסף ולצידה לדרך.

הפעם הם הצליחו להגשים את חלומם, אך הסבא ודוד נוסף שילמו את המחיר. הם נכלאו לחודש ימים ושלמו קנס גבוה על מנת להשתחרר. וכל זה התאפשר בזכות היכרות המשפחה עם קצין המשטרה שהתערב לטובתם. הדודים שמרו על קשר לא רצוף, מאחר ולא ניתן היה לשלוח מכתבים ישירות למרוקו. הקשר עבר דרך מכרים שגרו בצרפת. קיבלנו תמונה של הדוד כחייל, הגאווה הייתה גדולה והכמיהה לישראל הועצמה.

דודי מרדכי

הילדות שלי במרוקו

למדתי בבית ספר יהודי בשם אליאנס "כיח" כל ישראל חברים. הלימודים התקיימו בשפה הצרפתית. בשעות הערב והחופשות היו לנו שיעורים בעברית באם הבנים. הכיתות היו מוקמות ליד בית הכנסת. השיעורים כללו לימוד אותיות עבריות, שירי ארץ ישראל ובעיקר שירי חגים אותם שרנו בטקסים לכבוד חגי היהודים.

עליתי לכיתה א' בגיל 5 לבית ספר אליאנס, בית הספר היהודי.

כיתה א' בבית ספר "אליאנס"

הצטרפתי לארבעת אחיי, שכבר היו בבית הספר, וליוו אותי לאורך כל הדרך, עד שסיימו ועברו ללמוד מחוץ לעיר או בצרפת. זכור לי שבסיום כיתה א' , בטקס המרכזי של סיום השנה, כולנו קיבלנו פרסי הצטיינות לגאוות המשפחה. בגיל 8 עברנו לגור בעיר פז, העיר הייתה גדולה יותר ומהחשובות בערי מרוקו. העיר התאפיינה במוטיבים תרבותיים  מרוקאיים מובהקים , זו אחת הערים  היפות במרוקו, אליה מגיעים המון תיירים. התאקלמנו מהר מאוד מאחר ואני ואחי ,היינו תלמידים טובים. אמי ז"ל בדקה בעקביות  את שעורי הבית שלנו ודאגה להוציא אותנו בבוקר מוקדם לפני שהלכנו לבית הספר, לטיול על מנת לשאוף אוויר נקי ולאכול תפוזים, שנחשבו לפרי מלא ויטמינים.

זיכרונות מבית ההורים

אחד הזיכרונות שהשאירו עלי רושם רב היה האזנה לשידורי החדשות בערבית מישראל. בכל ערב התקבצו הורי סביב מכשיר הרדיו, והילדים נאלצו לשמור על שקט ודממה על מנת ששכננו  לא ישמעו ולא ידעו שאנחנו כמהים למידע מישראל. זיכרון נוסף היה ההסתודדות של אמי וסבתי בקשר לדודי דוד שהיה איש מחתרת יהודי ופעיל עלייה לישראל. האמת היא שלא ממש הבנו אז במה מדובר.

המחתרת היהודית במרוקו

המחתרת הייתה ארגון חשאי אשר פעל בין השנים 1956-1964. המחתרת פעלה במסגרת "המוסד לתפקידים מיוחדים" מטרת המחתרת הייתה להביא לעלייתם של יהודי מרוקו לארץ ישראל ולהקים במרוקו מחתרת יהודית להגנה עצמית. מחתרת זו כונתה "המסגרת" והורכבה ממספר שלוחות-הגנה, מודיעין העורף הציבורי, שלוחת העלייה מארץ ישראל ושלוחת תנועות נוער. המחתרת הייתה תנועה בלתי חוקית שפעלה נגד השלטון הקיים שלא התיר ליהודים לעלות לארץ ישראל.

סיפורו של דודי שהיה פעיל מחתרת

דודי דויד אח של אמי הוא בנם של סבי יום טוב וסבתי זהבה הרוש. הסיפור התרחש בסוף שנות החמישים בעיר פז, בימים בהם נאסרה עליית יהודים לארץ. דודי דויד עסק בפעילות ציונית מחתרתית מבלי שהוריו יודעים דבר. הוא דאג שאחיי הגדולים ישתתפו בפעילות של תנועות הנוער בעיר. זכור לי שבתקופה זו חלק מדודי עלו לישראל, כפי הנראה בעידודו של דודי. הוא סיפר לי שכאשר עלה לארץ, שאין זו הפעם הראשונה שהוא נמצא בארץ. הוא הגיע לכאן מספר פעמים לשם אימון ותדרוך בפעילותו במרוקו. הוא פועל למען יציאתה של הספינה "אגוז" לארץ ישראל. אך כאשר מתגלה טרגדיית אגוז, נחשפת פעולתם של רוב אנשי המחתרת.

דודי מצליח להימלט לדירת מסתור עד להרגעת הרוחות. לצערי חלק מאנשי המחתרת מתגלים ועוברים עינויים מאוד קשים, הם ומשפחותיהם. דודי המשיך עם הפעילות ציונית מחתרתית בחשאי עד לעלייתו לארץ ישראל. מאז, הוא משתתף בכל שנה ביום הזיכרון לחללי אגוז באשדוד, שם הוקמה אנדרטה לזכרם. אני כתושבת אשדוד השתתפתי מספר פעמים ביום זיכרון זה, הטקס תמיד מרגש. לצערי לא יכולתי לצרף את המדליה והתעודה של דודי.

העלייה לארץ ישראל

העלייה ממרוקו: מעצמאות מרוקו (1956) ועד מבצע יכין (1961). בשנים בהן שלטו הצרפתים במרוקו הגיעו שליחים מארץ ישראל וסייעו בארגון העלייה. אולם מאז 1956 כאשר מרוקו קיבלה את עצמאותה, ננעלו שערי היציאה ליהודים והם הצליחו לצאת ממרוקו רק בחשאי. בין השנים 1961-1964 החלה העלייה שכונתה "עלייה ג'" או "מבצע יכין".

מבצע יכין נעשה במחתרת ותחת סיכונים רבים. הוא התנהל מתוך הסכם ועצימת עין מצד המלך השני וממשלתו, כשהתנאי היה שלא גוף ציוני יעסוק בהגירת היהודים, כי אם ארגון הגירה בינלאומי. ביום כ' בכסלו תשכ"ב, 28 בנובמבר 1961, במבצע שכונה "מבצע יכין "  או "עליה ג'" שנמשך עד שנת 1964 עלו כ- 80000 מיהודי מרוקו לארץ ישראל.

הרשויות המרוקאיות לרב עצמו עין ולא נאבקו במאמצי העלייה של היהודים, שהיעד הרשמי היה לרוב אירופה – גם אם בהמשך עלו לישראל. בשנת 1962: חל תהליך העלייה של משפחתי לישראל. הורי חששו לשתף את הילדים בקבלת ההחלטה לעקור לישראל, פן נגלה בטעות את הסוד. כמובן, הרגשנו את המתח שליווה את ההחלטה, וכן היו ביקורים יותר תכופים של בני המשפחה בבתינו לשם התייעצות ופרידה. אנשי המחתרת הגיעו לביתנו בחשכת הלילה עדכנו את הורי בכל שלבי התהליך וכן בשמירה על חשאיות מרבית.

אבא קנה ארגזי עץ גדולים בהם אספנו רק חלק מחפצי הבית החשובים. ההתרגשות הייתה מאוד גדולה. גם אנחנו הילדים שמרנו על חשאיות ונפרדנו רק מחברינו היהודים וכן מהסבים סבתות ודודים שהבטיחו כי יתאחדו עמנו בעתיד. אנשי העלייה אספו את הארגזים שלנו בחשכת לילה למשאית ובני הבית יצאנו בשקט בשקט אל תחנת הרכבת. הגענו לעיר הגדולה קזבלנקה ומשם עלינו על אנייה לצרפת.

תנאי הנסיעה היו מאוד קשים. החביאו אותנו בתא התחתון של האנייה, היה מחניק וצפוף מאוד. רוב הנוסעים חלו במחלות ים והקיאו במהלך כל הנסיעה. זכור לי שבמצרי גיברלטר תנאי ההפלגה היו קשים במיוחד, הייתה סערה וכל הגברים החלו להתפלל שנגיע בשלום לארץ ישראל. עם תום ההפלגה הגענו לעיר מרסיי בצרפת, למחנה ריכוז לשעבר בשם קונדרנס, שם שהינו כחודש ימים, בעודנו ממתינים להפלגה לארץ ישראל. הילדים ניצלו את הזמן הזה להיכרות עם ילדים נוספים ולמשחקים במהלך היום. המבוגרים יצאו לעיר מרסיי וערכו קניות של מוצרים חשמליים, כלי מיטה וכו'.

אחרי כחודש עלינו על אנייה בדרכנו לארץ ישראל. ההתלהבות הייתה רבה והציפייה ארוכה. תנאי הנסיעה באנייה זו היו טובים יותר מן הקודמת, יכולנו לעלות לסיפון, להתבונן למרחבי הים וליהנות מן התנאים הטובים יותר. ברצוני לציין שבנמל חיפה היו אמורים לחכות לנו הדודים שעלו לפנינו לישראל. הציפייה הייתה מתוחה מאוד ומרגשת. עם הגעתנו לחוף בנמל, אמי זיהתה את הדודים ממרחקים. השמחה הייתה גדולה וההתרגשות התעצמה.

למזלנו, הגענו לחיפה ביום עצמאותה ה-14 של ישראל. התקבלנו בחגיגיות ומתנות רבות. קשה לתאר את השמחה, הגענו לארץ ישראל. ירדנו מהאנייה והוריי נפלו לזרועות הדודים מכפר סבא והדודה מחיפה. עוד בהיותנו באנייה אנשי העלייה הודיעו להוריי ששובצנו לגור באשקלון. הדודים ניסו להניא אותנו מלהסכים לגור באשקלון ולבקש לגור בחיפה או כפר סבא לשם איחוד משפחות. התעוררו חילוקי דעות בין הדודים שגרמו לאבא להחליט שנגור באשקלון. אבי נסע לאשקלון לקבל את הבית שלמעשה היה צריף ואנחנו נשארנו בחיפה אצל הדודה. חיפה הייתה מקושטת להפליא (בתור ילדים, זה נראה אפילו מפואר), שהינו בחיפה כשבוע ימים, נהנינו מאוד, וחשבנו שכול ארץ ישראל נראית כמו חיפה היפה והמפותחת.

בתום השבוע נסענו לאשקלון וחשכו עינינו. שכונת העולים באשקלון הייתה ברובה צריפים וחולות. מעולם לא ראינו כ"כ הרבה חול, רגלינו שקעו בתוכו עד לפתח הצריף. לא היו מדרכות לא היה חשמל והציוד הבסיסי היה חסר לנו. בלילות פחדנו מיללות התנים. אך עם זאת, הורי קיבלו בהבנה את התנאים הקשים עד שעברנו לדירה קטנה בבניין עם חשמל לאחר כשמונה חודשים. הורי רשמו את הילדים לבתי הספר, שובצנו לכיתות מעורבות של עולים וותיקים, היה לנו מאוד קשה כי לא הבנו את השפה העברית ,הייתי מאוד מתוסכלת.

דודי הוותיקים בארץ באו לבקר אותנו והמליצו להורי לרשום אותי ואת אחי הגדול ממני ללמוד במסגרת של כפר נוער בתנאי פנימייה, כיוון ששם הקדישו חשיבות רבה לערכים של ארץ ישראל- עבודה, לימודים וחיי חברה ותרבות עשירים מאוד. למדנו בכפר הנוער ניצנים כ-4 שנים עד כיתה י', זו הייתה אחת התקופות היפות בחיי. השתלבתי במהירות רבה, רקדתי בלהקת ריקודים, שיחקתי בקבוצת תיאטרון וחיי החברה היו מספקים מאוד. במסגרת הלהקה הופענו בכל רחבי הארץ ואף בהיכל התרבות בתל אביב. הורי היו מאוד מרוצים. בכל יום ראשון אמי ביקרה אותנו בכפר הנוער ואנחנו יצאנו אחת לחודש לבית ההורים.

רקדתי בלהקת ריקודים

בשנת 1966 עברתי לבית ספר חקלאי כנות ושם השלמתי את לימודי עד לקבלת הבגרות. חשוב לי לציין שהיחסים עם צוות המורים וההנהלה היו מצוינים הם דאגו למלא את כל צרכנו וכוונו אותנו ללימודי המשך, כל תלמיד על פי נטיותיו וכישוריו הבולטים. אחיי הקטנים נשארו באשקלון בשכונת העולים. אין לי ספק שאני זכיתי בחינוך יותר איכותי מבחינה חברתית, לימודית וערכית.

השכלה

בשנת 1968 נרשמתי למסלול של מורות גננות במכללת בית ברל, סיימתי את לימודי בהצטיינות והופניתי לעבודה ביישוב ספר (ישוב של עולים חדשים הנמצא בהתפתחות) על מנת לבטל את החזר ההלוואה שקבלתי ללימודיי. הגעתי לעיר אשדוד ונשארתי עד היום.

נישואים והקמת משפחה

בשנת 1970 נישאתי למיכאל אטיאס. הקמנו משפחה. יש לנו 3 ילדים אריק, גלית, אמא של גילי, הנכד שלי והילה. יש לנו 5 נכדים והשישי בדרך. ילדי ונכדי גרים מחוץ לאשדוד. אריק גר בישוב לפיד, גלית במושבה גדרה והילה בתל אביב. אנחנו נוהגים להיפגש בארוחות שבת ובחגים ומקפידים על קשר הדוק ורצוף עם המון אהבה, אחווה ואכפתיות.

קריירה מקצועית בחינוך והוראה

עבדתי 10 שנים כגננת. נהניתי מאוד מהעשייה החינוכית.  אך, חלום נעורי היה להיות מורה לתנועה ומחול, על כן החלטתי ללמוד את הנושא במכון ווינגייט. לימודי נמשכו כשלוש שנים. למדתי תוך כדי עבודה. התמניתי למדריכה פדגוגית של גננות בחלק הצפוני של מחוז דרום.

על מנת להשלים את המשרה הוצע לי להיות גננת שילוב כלומר: לקדם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. היה לי סיפוק עצום בשני תפקידיי, הצלחתי לקדם את הילדים והגננות וזכיתי להערכה רבה מהפיקוח. בתום לימודיי בווינגייט התחלתי לעסוק  בהוראת התנועה והמחול בגני ילדים וכן בבית ספר לחינוך מיוחד. למדתי חינוך מיוחד לתואר, ובהמשך התמחיתי בהנחיית הורים ומשפחה.

עבדתי בבית הספר כ-7 שנים, הייתי סגנית מנהלת ואחראית על כל האירועים שכללו חגים ומסיבות סוף שנה. בהמשך, מוניתי להיות אחראית על החינוך המיוחד בכל מחוז דרום ולאחר מכן הייתי מפקחת על החינוך המיוחד לגיל הרך במחוז.

במסגרת עבודתי כמפקחת השתתפתי בכתיבת תכנית המיועדת לאיתור וטיפול מוקדם בילדים בעלי צרכים מיוחדים החל מגיל שלוש. התכנית קסמה לי מאוד, החלטתי לנסות להביא את התכנית לעירי אשדוד. עניינתי את פרנסי העיר קרי, מחלקת החינוך באשדוד, להכניס את התכנית הנקראת "מעגן" ( מערך תומך גן) לגני הטרום חובה בעיר ולממן אותה כמובן. הייתה הסכמה גורפת, לשמחתי.

עזבתי את הפיקוח, ניהלתי את התכנית במשך 15 שנה בשיתופם של אנשי מקצוע כמו פסיכולוג מרפאה בעיסוק קלינאי תקשורת, מנחת הורים, גננות תגבור ועוד. התכנית הצליחה מאוד על פי כל הממדים שנבדקו באמצעות תכניות ההערכה ומדידה.

מצגת סיפור חיי, שהוצגה בכנס ארצי "פורצי דרך", תשע"ז:

 תרגום סיפורה של בת שבע אטיאס בשפה האנגלית – Bat Sheva Atias' Story In English

(תרגום ע"י יובל אלקן)

קישור ליחידת הלימוד – הקטלוג החינוכי של משרד החינוך – התיישבות בנגב

הזוית האישית

כיום

אני גמלאית של משרד החינוך וממשיכה לעבוד יומיים בשבוע כמנחת הורים ומשפחה, בתכנית שניהלתי. את הניהול העברתי לחברת צוות צעירה יותר. ואני, נהנית מאוד מפעילויות הקשורות לתרבות הפנאי כמו: הצגות, הרצאות, מפגשי חברות, טיולים, חוגים, וכמובן מהמשפחה הנפלאה שלי. אני מקדישה יותר זמן לילדיי ונכדיי המקסימים.