מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור העלייה לארץ והחיים בה

סבתא שולמית עם נועם
סבתא בילדותה, בתלבושת אחידה של בית הספר
ילדותי במונטווידאו

קוראים לי שולמית כהנים. אני גרה בקיבוץ שער העמקים עם בעלי בנצי.

יש לי שלושה ילדים: ורדית, אלעד וליבנה. יש לי שישה נכדים: יונתן, ג'סיקה, נועם (המתעדת ובתה של ליבנה), אור, עידן ואביב.

נולדתי במונטווידאו בירת אורוגואי אשר בדרום אמריקה, כבת בכורה להורי.

אבי, סבא ויקטור על ברכי אביו עם אחותו שרה ואימו

 

יום הנישואים של הורי, ויקטור וטובה

ימי ילדותי

 

בת חמישה חודשים עם הורי ויקטור וטובה

כשאני מנסה להיזכר בימי ילדותי, אני נזכרת במיוחד שהיינו קרובים מאוד לים, עד כדי כך שבימי סערה וגשם היינו שומעים את הגלים מתנפצים בחוזקה על הסלעים ועל הטיילת היפה שמולה גרנו. אחד הפחדים הגדולים שלי בתור ילדה היה שהים ישטוף את כל הרחובות עד הבית שלנו. מאחורי הבניין שלנו היה בית הספר בו למדתי מכיתה א' עד ה'. לבית הספר היינו לובשים תלבושת אחידה: חלוק לבן ומעומלן, עם עניבה כחולה בצווארון.

בתלבושת אחידה

שיטות הלימוד, בשעורי ההיסטוריה למשל, היו שונות מאוד מן השיטות העכשוויות. היינו צריכים ללמוד דפים שלמים בע"פ ואח"כ להרצות לפני הכיתה, במועדים ותאריכים היסטוריים. היינו שרים בתלבושת אחידה והייתי מאוד מתרגשת משירת ההמנון הלאומי. סבא וסבתא שלי התגוררו מול ביה"ס, ואחרי שעות הלימודים הייתי לרוב הולכת אליהם עד שהורי חזרו מן העבודה.

לסבא וסבתא הייתה מתפרה בתוך הבית. סבא זאב היה חייט, ובגיל חמש כבר ידעתי להחזיק מחט ביד ולתפור. אהבתי לראות את סבא תופר במכונה, גוזר ומודד ללקוחות את החליפות היפות שהיה תופר.

סבתא רבקה וסבא זאב ההורים של אימי

כשאמא שלי הייתה חוזרת מן העבודה בהנהלת חשבונות, היינו הולכים הביתה להכין שיעורים, להתרחץ, לאכול ארוחת ערב ולישון. את אבא שלי כמעט שלא פגשתי כל השבוע. לאבא היה קיוסק במרכז העיר, והוא היה עובד משעה מוקדמת מאוד בבוקר עד מאוחר בלילה. המזל היה שבאותם הימים היה שבוע מקוצר. אני זוכרת את ימי שבת וראשון כימים מאושרים, שאבא היה בבית כל הזמן והיינו מבלים המון ביחד בטיולים, בפארק יפה שהיה בקרבת מקום, בו היה אגם מלאכותי עם סירות פדלים וברבורים שטים סביב.

אפשר היה לרכב על פוני וגם לנסוע ברכב קטן שקראו לו "סולקי". בימי גשם היינו נשארים בבית ושומעים תקליטים. טלוויזיה הייתה נדירה באותם הימים.

יום ראשון היה מיועד לנסיעה לסרטים ולהצגות ילדים. פעמיים בחודש בקיץ היינו נוסעים מחוץ לעיר לפרבר שקראו לו "לאס טוסקאס" שם היה לנו בית קטן, שבו היינו מבלים ברחצה בים ובמנוחה. המקום היה מוקף באורנים ובחולות לבנים. שם סבא לימד אותי לרכב על אופניים. לפני שאחותי נולדה, היה לאבא קטנוע, אמא הייתה יושבת מאחור ואני הייתי עומדת בין הכידון לאבא. מאוד אהבתי לנסוע כך. כשאחותי לאה נולדה, אבא קנה מכונית, והפך לסוכן מכירות של הוצאת ספרים. היה כיף לראות את אבא יותר זמן בבית.

לפני שעלינו ארצה, לא ידענו בכלל מהו חג יהודי, וחגגנו רק חגים נוצריים. החג האהוב מכולם היה חג המולד. שבוע לפני החג הייתי מכינה רשימה של מה שאני רוצה, שמה את הפתק מתחת לכר ובחג המולד הייתי מוצאת הכול על השטיח ועל המיטה. ידעתי שההורים קנו לי את המתנות ושאין סבא חג מולד, למרות שילדים אחרים האמינו שהוא קיים.

מאכלים מיוחדים שאני אוהבת והם אופייניים לארץ מוצאי: אלפחורס (עוגיות ממולאות בריבת חלב) ופאינה, שזה מאכל שלא קיים בארץ.

העלייה לארץ וההתאקלמות

ב- 1964 עלינו ארצה אחרי שדודתי צורית התחתנה עם שליח הקיבוץ באורוגואי. אני זוכרת את ההפלגה כחוויה גדולה. אחותי ואני השתוללנו וכייפנו באוניה "תיאודור הרצל", בזמן שאמא שלנו שכבה בתא במשך כל ההפלגה בגלל מחלת ים. הגענו ארצה בחג פסח ישר לקיבוץ שער העמקים. אני נקלטתי בקבוצת "שקד". התאקלמנו נהדר בקיבוץ. הצמידו לי חברת קיבוץ שקראו לה ברכה והיא לימדה אותי תוך חודש לדבר עברית.

החיים בארץ

עם סיום הלימודים התגייסתי לצה"ל ושירתי בביטחון שדה בפיקוד צפון.

ב-1971 הכרתי את בנצי, עמו התחתנתי לאחר שנה וחצי. שנתיים לאחר מכן נולדה ורדית, לאחר מכן אלעד ולבסוף ליבנה. במשך השנים האלו למדתי ב"אורנים" טיפול בתינוקות, לימודים מעניינים ומעשירים מאוד, ועבדתי במקצוע הזה בקיבוץ. אחרי 20 שנות עבודה בתחום, עברתי ל"כרומגן", מפעל הדוודים של הקיבוץ, ועבדתי בהנהלת חשבונות. ב- 2015 יצאתי לפנסיה והקמתי יזמות של עיצוב עוגות בבצק סוכר לימי הולדת ואירועים.

עם נועם הנכדה וסבא בנצי

התחביבים שלי הם ליצור עבודות יד שונות, לצפות בסרטים, לעבוד ביזמות העוגות שלי ולשמח אנשים ויותר מכל לטפח את הבית ולעדכן את עיצובו מעת לעת.

  סיפורו של חפץ:

ביום הולדתי ה- 20 בחרה רבקה, סבתא שלי (רבקה, אמא של אמא שלי, טובה ) לתת לי מתנה מאוד מיוחדת. היא הושיטה לי צרור תחרה שבתוכו היו מונחים סנדלים קטנטנים. מתברר שאלה היו הסנדלים הראשונים של אמא שלי (טובה). מאוד התרגשתי מהמתנה המיוחדת. הסנדלים מונחים מאז בחדר השינה שלי, על שידה. זהו החפץ היחיד אותו סבתא רבקה לא הכינה במו ידיה. היו לה ידי זהב. היא סרגה סוודרים ושמלות ותפרה את התחפושות של אמא ואחותה צורית.

הסנדלים בתוך התחרה
אמא שלי בתחפושת מעשי ידיה של סבתי.
סבתא שולמית עם נועם שמחזיקה את הסנדלים

הזוית האישית

סבתא שולמית: היה כיף ומרתק לשבת עם נועם. היא מתוקה, מקסימה ובוגרת ואני שמחה שעכשיו היא מכירה את סיפור ילדותי, עלייתי ארצה ואת החיים בארץ. מרגשת אותי המחשבה שנועם היא בדיוק בגיל שלי כשעליתי לארץ. היה מעניין לשמוע את סיפוריהם של הסבים האחרים, כל אחד עם עבר עשיר ומרגש. התהליך היה מאוד מלמד והמורה רונית ליוותה אותנו ברגישות, באמפתיה וסבלנות.

נועם: למדתי המון על סיפור החיים של סבתא ונהניתי מאוד להיות אתה ולעשות אתה דברים שאנחנו לא עושות בדרך כלל. הייתי שמחה לבקר באורוגואי.

מילון

פאינה
מאפה מקמח חומוס שאוכלים אותו על פיצה.

אלפחורס
שתי עוגיות אפויות שביניהן מרוחה ריבת חלב עם קוקוס.

ציטוטים

”"לבית הספר היינו לובשים תלבושת אחידה: חלוק לבן ומעומלן, עם עניבה כחולה בצווארון."“