מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור העלייה וציונות משפחתי

אני וסבתא בתהליך העבודה
מספרים את הסיפור לפני הכיתה
נולדתי ותוך שלוש שנים עליתי

הילדה נולדה בשנת 1944, ועלתה לארץ בשנת 1952.
 
חיפוש בערב שבועות
בשנת 1950 בערב שבועות, באה המשטרה העיראקית אל ביתנו וחיפשה את חברו של דודי, ששמו מרדכי בן פורט, שבארץ קראו לו מרדכי ביבי. באותו הזמן ישבנו בגינה עם כל בני המשפחה, הדודים והדודות. דודי, יוסי בצרי שראה את המשטרה העיראקית שבאה לחפש את מרדכי בביתנו, נכנס ללחץ, עזב את הגינה ורץ הביתה להתחבא מאחורי ארון הבגדים בחדר השינה. אמי קפצה לשלולית המים בגינה, בשביל להיכנס הביתה שהחיילים לא יכנסו אחריה מאחר והם מכבדים את האישה. היא נכנסה במטרה להוציא את דודי מאחורי הארון, היא אמרה לו שהיא תעשה הפסקת חשמל ושהוא יוכל לעלות לעליית הגג ולישון או לשבת עם המשפחה בגינה ולא יחשדו בו. הוא צעק עליה ואמר לה 'צאי החוצה'. כשחזר אבי, המשטרה נכנסה הביתה, עשתה חיפוש בבית ומצאה את דודי מאחורי הארון. מאחר שהוא התחבא אסרו אותו ואת אבי ואמרו לאמי שזה לא הסוף, ולמחרת הם יבואו לביתנו ויחפשו נשק בבית עם מכשיר לגילוי נשק.
 
הברחת הנשק 
אמי נכנסה ללחץ מאחר שבבית היו שלושה רובים וכשלוש מאות כדורים. אמי החליטה למרות המשטרה ששמרה בבית להוציא מהבית את הנשק. היא בישלה עוף ואורז ומרק ולקחה מזוודה ענקית ושמה את הנשק בתוך המזוודה ומעל הנשק שמה את התבשילים. היא לקחה כסף בשביל שאם ירצו לחפש בתיק היא תיתן להם שוחד. היא הגיעה לשער והשוטר שאל אותה 'לאן את הולכת?' והיא אמרה לו 'אתה לא מריח את ריח המאכלים?' ושהיא הולכת לתת אוכל לבעלה בבית הסוהר. הוא טפח  לה על השכם 'לכי לשלום'. אמא נכנסה למכוניתה ושמה את תיק האוכל בצד ונסעה אל מקום שנקרא חאן. היא הלכה אל הגנן שעבד באותו הזמן בחאן וקראה לו לעזור לה להוציא את תיק הנשק. כשהוא ראה את הנשק והתיק הוא התעלף ונפל.
 
חיפוש הנשק
ביום המחרת באו לבית כעשרה שוטרים עם מכשיר לגילוי נשק ועברו על כל הגינה והבית וכשהגיעו לצינור המים המכשיר התחיל לזמזם והם חשבו שמצאו נשק הם התחילו לחפור באדמה ופוצצו את צינור המים ונרטבו כמו כלבים בים. לאחר מכן ניגשו לעוזרת שהיא הייתה נוצרייה ותלשו מצווארה את השרשרת ואמרו לה איפה יושב הצלב עם היהודים.
 
סיפור העלייה
עליתי לארץ דרך קפריסין במטוס. כשהיינו בבית המלון כשבוע ימים, שמענו אנשים שמספרים שבארץ אין מה לאכול ואין מה לשתות. אמא שלי קנתה עופות ואורז. שמנו את התרנגולות על גג בית המלון ונתנו להם לאכול. אחרי כמה ימים שחטו את התרנגולות ובישלנו אורז ועוף. אמא קנתה מגש ענק לשים את האוכל עליו וכשהגענו לשדה התעופה בא דודי חיים לקבל את פנינו ולעבור את המכס. איש המכס אמר לדודי שהוא מריח ריח של תבשיל, דודי אמר לו שאמי הביאה אוכל למשפחה כשאמרו שאין מה לאכול בארץ והוא יכול גם להתכבד, שיביא כלי וישים לו אוכל. איש המכס הביא עיתון ואמי שמה שם חצי עוף ואורז, איש המכס במקום לומר תודה, אמר שהיא אישה משוגעת שהיא נתנה לו כזו כמות גדולה של אוכל.
אחר כך נסענו לדודתי קייטי וגרנו אצלה בבית, והיא נתנה לנו את חדר הסלון לישון בו ואמי התחילה לבכות על זה שנתנו לה את החדר ליד השירותים, אמי לא סבלה את המצב בארץ ומצב בריאותה הלך והידרדר, היה רופא ידיד המשפחה שידע את כל סיפור קורות חייה והסבל שהיא סבלה בעיראק לפני העלייה לארץ. לכן המליץ לה שהיא צריכה להתחיל לעבוד בשביל לשכוח את המצב ואפילו הזריק לה זריקות מורפיום. 

מילון

חאן
הוא אכסניה לשיירות סוחרים, שבה יכולות השיירות הנוסעות בדרכים לעצור למנוחת לילה מבלי לחשוש משודדי הדרכים.

ציטוטים

”כשהוא ראה את הנשק והתיק הוא התעלף ונפל.“