מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור העליה של שרה ציפסר

אני ונכדתי עלמה בקשר רב דורי
אני ומשפחתי בפולין
הקשיים של ההגעה וההתחלה בארץ

שמי שרה ציפסר ויינשטיין. נולדתי בשנת 1954 ברוסיה בעיר ליפיצק, עיר גדולה על יד מוסקבה, להוריי לובה אברמוביץ ויינשטיין והרצל ויינשטיין. אחי אבי נולד בלידה בבלרוס בשנת 1947. הוריי נולדו בפולין של טרם מלחמת העולם השנייה, אמי מביאליסטוק ואבי ממחלישק. מלחמת העולם השנייה החלה עם פלישת גרמניה לפולין בתאריך 1 לספטמבר 1939. כחודש לאחר מכן, פלשו וכבשו הרוסים חלק זה של פולין שממנו באו הוריי. בזמן המלחמה אמי הייתה במחנות השמדה והעבודה ואילו אבי גויס לצבא האדום ולחם כל אותם השנים בהגנה על לנינגרד (סטלינגרד). אלו היו קרבות עקובים מדם שבהם הוא נפצע מספר פעמים.

תמונה אחרונה מרוסיה

לפני 15 שנים החלטנו, כל המשפחה המורחבת, לנסוע לביקור ברוסיה. בלנינגרד המדריך הסביר על הקרבות שהתנהלו שם בזמן המלחמה והקושי הרב של קור ורעב. ואז משום מקום, אבי פונה למדריך ואומר לו "אני לחמתי פה ויש לי הרבה מה להוסיף". היינו המומים מהדברים ששמענו שם לראשונה, ושאבי לא סיפר מעולם. הוריי הכירו עוד לפני המלחמה, וכאשר החלה המלחמה כולם התפזרו לכל עבר. היה הסכם בין בני המשפחה והחברים שכל מי שיישאר בחיים, יחזור הביתה. אמי הייתה בין הראשונים שהשתחררו מהמחנה על ידי הצבא האדום. אחד הקצינים שהיה יהודי פנה לאמי ושאל מאיפה היא, וכאשר שמע שהיא מביאליסטוק, אמר לה: "אין לך מה לנסוע הביתה, הכול נחרב ויש חלון הזדמנויות לנסוע לארצות הברית". כמובן שהיה ההסכם המשפחתי, ולכן החליטה שלמרות הכול, תחזור הביתה. כאשר שבה הביתה התבררו לה מימדי ההרס והאסון. מאחר שבאותו זמן אף אחד לא חזר, התחילו המחשבות לעזוב ולהתחיל חיים חדשים במקום אחר. אישה שפגשה את אמי במקרה ושמעה אותה מדברת על הרצון לעזוב, ביקשה ממנה להמשיך לחכות עוד קצת כי מישהו יחזור בוודאות. ואומנם כך: כעבור מספר שבועות אבי חזר. הוא השתחרר ראשון מהצבא כי היה פצוע. באותם ימים של שנות החמישים לא ניתן היה לעזוב את ברית המועצות של פעם. הקשיים היו רבים ובמיוחד ליהודים.

מדליות ואישורים על הלחימה של אבא במלחמה העולם השנייה , בהגנה על סטלינגרד

בשנת 1956 נפתח חלון הזדמנויות כאשר נשיא פולין גו מולקה, אפשר למי שהיה אזרח פולין ותרם במלחמה לשוב לפולין. בשנת 1958 עזבנו את רוסיה. במעבר הגבול החיילים הרוסים פנו להוריי בהתרסה- 'אתם עוזבים, אתם לא חוזרים לרוסיה אף פעם'. הוריי שהיו מאד נחושים המשיכו לפולין. בין השנים 1958-1960 גרנו בפולין, בשצצין וברגע שהתאפשר, יצאנו לישראל. המשכנו ברכבת לנאפולי ומשם על אונייה טורקית ששמה "איסטנבול" לנמל חיפה. בחודש אפריל שנת 1960 הגענו לנמל חיפה. הפנו אותנו לנצרת עלית. קיבלנו מיטות, כלי מטבח ומצרכים לפסח.

אחי ואני בתמונה ראשונה בארץ

כעבור שעתיים היינו כבר בדרך לדודים בקרית חיים. דוד אברהם, שהיה בכיר מאד בהסתדרות בקרית חיים, עזר לנו מאד. הוא קשר את הקשר עם דוד מרדכי שגם הוא עבד בהסתדרות, אבל בהרצליה. מרבית המשפחה של אבא שלי גרו בהרצליה ולכן מבחינת הקליטה בארץ היה ברור שהיא תהיה קלה בהרבה בהרצליה. שני הדודים דאגו לשכן אותנו בהרצליה. הקליטה בהרצליה של שנות השישים לא הייתה קלה. להוריי היה קשה מאד למצוא עבודה. אחי שהיה בן שלוש עשרה נשלח לקיבוץ ניצנים, במסגרת פרויקט עליית הנוער. אני הלכתי לגן ילדים, גן לאה בגן-רש"ל. כל זה כאשר השפה לא בדיוק שגורה אצלנו, הילדים. ההורים ידעו עברית ויידיש עוד מבית אבא. הוריי עבדו במשך שנים רבות בעיריית הרצליה. היום אני נשואה לאבי ציפסר ולנו שלוש בנות: ליבי, ליאת ולירון. אחי, אבי, נשוי לחוה ויינשטיין גרינברג ולהם שלוש בנות: דנה, לי וקורי. מאז שהגענו להרצליה אני פה. למדתי בבית ספר "ברנר" ובתיכון ראשונים.

הזוית האישית

שרה: נהניתי מכל מפגש ומהקרבה עם הנכדה עלמה.

עלמה: נהניתי ולמדתי על סבתא במפגשים האלה.

תודה למי שהגה את התוכנית, תודה לבית ספר "ברנר" ולעירית הרצליה שאפשרה את מימוש התוכנית וכמו כן לקרן שהנחתה ועזרה.

עלמה ושרה במסגרת התכנית

מילון

גורנישט
כלום. שום דבר.

ציטוטים

”מי שמתבייש מתייבש“