מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור העליה לארץ

סבתי ואני!
אני משמאל, מסיבת סיום בית ספר
תיעוד קצר על ילדות במרוקו וסיפור העלייה לארץ הגשמת חלום.
סיפור העלייה לארץ 
 
 נולדתי באסווירה שבמרוקו, מוגדור במקור, שמה הערבי ניתן לה בתום השלטון הצרפתי.
פרוש אסווירה בערבית "תמונה שצוירה יפה". מנקודת תצפית, העיר נראית כתמונת נוף יפיפייה, עיר תיירות השוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי.
שדרה של תותחים שמרה על העיר מפני פלישה דרך הים. יהדות מרוקו הייתה הקהילה הגדולה ומהקהילות החשובות של יהדות ארצות האסלאם.
תושבי אסווירה  התפרנסו בעיקר ממסחר ומדיג, דיג  סרדינים ופירות ים. היהודים שלטו בעסקי הזהב והצורפות. אבי עסק במסחר, סיפק בדים לכל סוחרי הכפרים הסמוכים. הוא היה קם לפני עלות השחר, עולה על סוסתו ויוצא לדרכו. על פי רוב היה יוצא ביום ראשון וחוזר ביום חמישי. בגיל 10 החלטתי להתלוות אליו, נסענו באוטובוס, הנסיעה הייתה ארוכה ומטלטלת, החום בכפרים היה בלתי נסבל והתנאים לא אפשרו לי שהייה של יותר מלילה אחד ואילץ את אבי לחזור הביתה מוקדם יותר. זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת שכמובן לא המלצתי עליה לאחיותיי.
 
להורי תשעה ילדים, שבע בנות ושני בנים. בית ספר "אליאנס" היה בית הספר היהודי בו עשינו את הלימודים היסודיים. החיים לאחר הלימודים התנהלו בעיקר בחצר הבית: בובות, קלאס, קפיצה בחבל, חמש אבנים, משחקי כדור ועוד… את הבובות ושלל תלבושות תפרנו בעצמנו משאריות בדים שקיבלנו מאמא שהייתה תופרת בגדים לכל דורש כדי לעזור בכלכלת הבית בנוסף לטיפול במשק הבית ובמשפחה ברוכת הילדים.
בעזרת האח הגדול בנינו מבחר רהיטים קטנים לעיצוב בית הבובות. בחופש הגדול ערכנו מסיבות תה, ביימנו הצגות לאגדות ילדים "כיפת אדומה, אצבעוני, זהבה ושלושת הדובים …." כמובן התאמנו תלבושות וחילקנו בינינו את התפקידים.
 
כך חלפה ילדותנו בין הלימודים, חיי משפחה והחיים בתוך הקהילה היהודית.עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הסירו הצרפתים את חסותם על יהודי מרוקו, הדבר השפיע מאוד על יחס המוסלמים ליהודים. היהודים סבלו מאוד מהפוגרומים שפרצו מעת לעת, המוסלמים נהגו לצאת לרחובות בזעקות אימה, שוברים, הורסים, בוזזים, נטפלים ליהודים, רוגמים אותם באבנים ומתעללים בהם. בעתות פורענות ההורים נהגו לנעול את הבית ואסרו עלינו לצאת עד עבור זעם. בשנת 1956 מרוקו קיבלה את עצמאותה מהצרפתים ומוחמד החמישי הוכתר למלך. תחת שלטונו היחס ליהודים היה טוב אך ההורים מצאו לנכון לתכנן את העלייה לפלשתינה ובשלב ראשון יצירת קשר עם נציג הסוכנות היהודית. 
 
 כללים להגירה
 
 לסוכנות היהודית היו כללים מאוד ברורים לגבי הרכב המשפחות המיועדות להגירה. צריך לציין שבזמנים ההם דובר בעלייה בלתי לגלית. היה קושי רב לקבל אישור הגירה מסיבת היותנו משפחה בת 11 נפשות, כאשר הכי קטן היה כבן שנה והבכורה בת 18, הפרש כשנה וחצי בין ילד לילד.
הקושי נבע מכך שחשבו שהחיים באוהל עבור משפחה גדולה עם ילדים קטנים, בעיקר בנות, יהיו בלתי אפשריים. בראיה שלהם לא יכולנו לתרום לבניית הארץ. לכן החליטו למורת רוחנו לדחות את האישור למספר שנים. צעד נוסף מחויב המציאות היה להעתיק את מגורינו לעיר גדולה ממנה ניתן היה לצאת בחשאיות רבה יותר. על כן עברנו לקזבלנקה.
 מאז שאני זוכרת את עצמי הייתה לי כמיהה מאוד גדולה להגיע ל"פלשתינה", מדינת היהודים. לא היה לילה שלא חלמתי על המבצע הגדול ודמיינתי איך נראית  המדינה והיהודים שגרים בה. ידענו שהחיים בארץ קשים ושאנחנו צריכים לתרום לבנייתה. החלטנו להתאים את עצמנו לתנאים המיוחדים בישראל ולכן החלטנו אחיותיי ואני להשאיר את מחלפותינו אצל הספר.
את השמלות והחצאיות החלפנו במכנסיים קצרים על מנת שנוכל לעבוד את האדמה בארץ ישראל.
 
 העלייה
 
 בשנת 1962 התקבל האשור המיוחל. מאותו רגע זה היה כמו כדור שלג. כמובן אי אפשר היה לספר לאף אחד כולל במקומות העבודה. בצהרי 30 במאי הודיעו לנו שיאספו אותנו באותו לילה. ההתרגשות הייתה בעיצומה, הכנסנו מספר בגדים במזוודות, ספרים, תכשיטים שהיו לאמי וכל מזומן שיכולנו לגייס. נעלנו את הבית על כל תכולתו ובשעה אחת עשרה בלילה נסענו לנקודת המפגש. זה היה האנגר גדול שבו התקבצו משפחות יהודיות רבות. את הלילה עברנו בישיבה בהאנגר, היה קר מאוד, ההתרגשות והתנאים לא אפשרו לנו לישון. לפנות בוקר עלינו על אניית מסע גדולה בדרכנו לאיטליה, אחרי מנוחה של לילה בנאפולי העבירו אותנו לאנייה קטנה יותר, היעד פלשתינה.
התנאים בשתי האניות היו קשים מנשוא, שיכנו אותנו בתחתית האנייה, הים היה רוב הזמן סוער, סבלנו מבחילות קשות וכמובן מהקאות בלתי נסבלות. המסע היה ארוך ומייגע ולכל אורכו היה חשש לחיי הנוסעים.
 
ב- 11 ביוני 1962 האנייה עגנה בנמל חיפה, לאחר רישום וקבלת פנקס עולה עלינו בהתרגשות רבה לאוטובוס בדרך לביתנו החדש. היינו עייפים מאוד אך לא היה גבול לאושרנו.
הקליטה החלה נסיעה שחשבנו שאין לה סוף, כצידה לדרך קיבלנו בקבוק עם משקה שחור, לחם שחור וחלבה. בתחילה חששנו לטעום מהמשקה הלא מזוהה עד שהבנו שמדובר בתה שחור. טעם התה היה  מוזר ומתוק להחריד, הורגלנו לתה ירוק עם נענע, לואיזה או שיבה. אי אפשר לתאר את אושרו של אבי כשהתברר שביתנו החדש בירושלים. חלומו הגדול התגשם. סוף סוף הגענו ליעד, שכונת צריפים דו משפחתיים עם פינת קרקע שיועדה לגינה. הצנרת הייתה חשופה, בקיץ מים רותחים זרמו בברזים ובחורף מים קפואים.
בצריף 2 חדרי שינה וחדר משפחה, מטבח קטן, מקלחון עם שירותים. מובן שהבית היה קטן לצורכנו אבל תלונות לא היו לנו, הצבנו את מיטות הברזל עליהם מזרונים, שתוכנם היה סוג של קש, בכל מקום אפשרי. הכי חשוב באותה עת היה ליצור לנו תנאים מינימליים למנוחה. בבוקר יצאנו לסייר בשטח, התברר שמדובר בשכונת אזבסטונים שנבנתה בעמק. שתי דרכי גישה היו לשכונה, האחת ירידה של  כ-300 מדרגות תלולות והליכה של 2-3 ק"מ עד לצריף שלנו , השנייה פשוט לטפס על הר יחסית גבוה, נגיש בקיץ אך מסוכן בחורף.שבועיים לאחר מכן, למרות אי ידיעת השפה, יצאנו לחפש מקומות עבודה וכך החלו חיינו החדשים בארץ הקודש.

מילון

בלתי לגלית
לא חוקי

ציטוטים

”"אם תרצו אין זו אגדה"“