מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור העליה והקליטה של טובה רודין

אני עם נכדתי וחברותיה במפגש בכיתה
תמונה שלי בילדותי
התחלה חדשה המעבר לחיים בקיבוץ

החיים בעיראק

שמי טובה רודין, נולדתי בעיראק בשנת 1944 ועליתי לארץ בשנת 1951. כיום אני גרה בקיבוץ געתון, אימא לארבעה ילדים וסבתא לתריסר נכדים.

הגענו לארץ באווירון. הקליטה הייתה קשה מאוד. היה חורף גשום וסוער, התנאים היו בניגוד למה שחיינו בעיראק. המשפחה שלי הייתה אמידה ומאוד מלוכדת. היה לנו בית גדול עם מרתף בו איכסנו דברי מזון: תמרים, קמח, סוכר, שמן ואורז. המרתף היה המזווה. פעם בחודש היה מגיע אלינו עגלון עם אספקת מזון שאבא קנה והכל נשמר במרתף, כי שם היה קריר. היה בבית סלון ענק לישיבה ביום יום ולידו היה עוד סלון גדול, לאורחים ולחגים מיוחדים. היו שם ספות ושטיחים שהוזמנו במיוחד מפרס, לפי גודל החדרים. היה לנו חדר מיוחד, לנו לילדים, לכל ילד היו שולחן אישי עם מגירות עליו הכנו שיעורי בית.  ההורים דרבנו אותנו להביא ציונים טובים ובכל סוף שנה מי מהאחים שהביא תעודה עם ציונים טובים, היה מקבל מתנה על פי בחירתו. היה עוד חדר נמוך, מין מקלט, שם היו לנו מיטות למנוחת צהריים. בבגדד היה מזג אוויר חם מאוד.

תמונת החתונה של הוריי

%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%9f-%d7%97%d7%aa%d7%95%d7%a0%d7%94

 

החגים היהודים שחגגנו בבית

אמא שלנו דאגה שלכל חג יהיו הדברים ששייכים לאותו חג.

למשל בט"ו בשבט, הייתה מכינה לכל ילד שקית עם פירות ארץ ישראל, ובפסח קיבלנו אגוזים איתם היינו משחקים וקנו בגדים ונעליים חדשות, אותם לבשנו בערב החג. היינו מחכים שאבא יחזור מבית הכנסת לארוחת החג בשולחן האוכל שבחדר האורחים. השולחן היה ערוך בכלי כסף שבהם השתמשנו רק בפסח. סביב השולחן היה מקום לעשרים איש. אבא היה מקדש על היין ולנו הילדים, אמא הכינה יין מיוחד וקראנו בהגדה.

בימי שישי היינו אוכלים ארוחת שבת מיוחדת ואחריה אבא אסף אותנו וסיפר סיפורים. הסיפורים שלו היו סיפורי מתח מרתקים. כל שבוע סיפר פרק והוא ידע לספר בעל פה. אחרי כן קיבלנו שקית ממתקים אותה שמרנו לכל ימות השבוע.

תמונה של אימי מרסלה עם ארבעת האחים

%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%9f-%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%94
משחקים ששיחקנו כשהיינו ילדים

שיחקנו הרבה במחבואים והיינו מעיפים עפיפונים סביב הבית. היו לנו עצי דקל עם תמרים, אחד האחים שלי היה מטפס על החומה והיה קוטף תמרים. בבית היו לנו משחקי שולחן גולות וכו'.  היינו שלוש אחיות, אני הייתי הקטנה ולאחיותיי הגדולות הייתי נחשבת בובת משחקים, הן היו מלבישות אותי ועושות לי תסרוקות יפות.

קליטה בארץ חדשה

בשנת 1951, הגענו לארץ למעברת עולים. גרנו באוהל וכאמור התנאים היו קשים. בשלב מסוים עברנו לגור בצריף רעוע.

המפגש הראשון שלי עם ילדים צברים, ילידי הארץ היה כאשר הגעתי לכיתה ב' בבית ספר יסודי "ביאליק" בנתניה. לא ידעתי מילה בעברית ולא הבנתי מה המורה אומרת. ברגע מסוים המורה פנתה אל ילד שעלה ארצה מעיראק וידע ערבית כשפת אמי וביקשה ממנו לתרגם מילה מעברית לערבית. באותו הרגע קרה משהו שנחרט בזיכרוני בכאב ועלבון אותו אני זוכרת עד היום. כשהילד תירגם את המילה כל הילדים פרצו בצחוק גדול אני והילד התביישנו מאוד. לא זכורה לי תגובת המורה. לסיכום, זאת הייתה עבורי חוויה נוראית, המפגש עם ילדי הארץ, שלא ידעו עד כמה קשה הקליטה בארץ.

תמונה שלי בתחפושת

%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%9f-%d7%91%d7%a9%d7%9e%d7%9c%d7%94-%d7%90%d7%a8%d7%95%d7%9b%d7%94

החיים בקיבוץ

התחנכתי במסגרת חברת הנוער בה היו כ-30 נערים שעלו ארצה מארצות ערב, מאירופה, מברזיל ועוד. היום שלנו התחלק לשלוש שעות עבודה בענפי הקיבוץ וחמש שעות לימודים בכיתה. הכל היה חדש, צורת החיים לא מוכרת, למשל לאכול בחדר האוכל עם אנשים לא מוכרים, לעומת ארוחות שהיו לנו בבית במסגרת משפחתית. גם בתוך חברת הילדים היו לא מעט בעיות של הסתגלות ולא פעם היו קטטות ואלימות. המחנכים היו חברי קיבוץ, הם היו אנשים טובים סבלניים שהשקיעו בנו זמן וכוחות, הם זכורים לי לטובה, אהבתי אותם מאוד. חשוב לי לציין את שמותיהם: חנן מרום, מירה מלמד ואורה זית.

נושא מאוד משמעותי שלנו ילדי חברת הנוער היה השוני בינינו לבין ילדי הקיבוץ שהתחנכו בבתי ילדים, המפגש איתם על פי רוב היה שלילי, שוב אני מזכירה את קבלת האחר, אנחנו היינו שונים והיה קשה.

תמונה שלי מהילדות

%d7%9e%d7%95%d7%a8%d7%9f-%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%95%d7%aa
גיל הבגרות

עברו שנים המשפחה התבססה בארץ. אני ועוד ארבעה אחים גדלנו בקיבוץ להבות הבשן. למדתי להיות עצמאית ונקלטתי בחברת הילדים, אך באופן קבוע בתקופה  הראשונה, הלילות שלי היו לילות בכי וגעגועים להורים. ידעתי שגם אבא ואמא עוברים תקופה קשה, מכל בחינה הם חוו משבר לא קל. הוריי רצו לאסוף את כל הילדים חזרה הביתה, בניסיון להחזיר את המשפחתיות שהייתה לנו בעיראק. זה אומר שהיה עלינו לעזוב את הקיבוץ ולחזור לחיק המשפחה.

עם השנים בגרתי, התרגלתי, נקלטתי מכל הבחינות בארץ. הקמתי משפחה עם ניצן רודין שהיה מדריך ומורה של הקבוצה שלי, כשעברנו מקיבוץ להבות הבשן לקיבוץ געתון. היום המשפחה שלנו היא "שבט" גדול. שלושה ילדים גרים בגעתון עם משפחותיהם, בסה"כ בגעתון שמונה נכדים, ועוד בן במשמר העמק וארבעה נכדים.

יצירת פאזל מפסיפס בכיתתה של נכדתי

20170321_093209-640x360

הזוית האישית

סבתא טובה: המפגש הרב דורי היה עבורי הזדמנות להכיר את בית הספר בו לומדים נכדיי, אזכור זאת כי זאת חוויה מקסימה ומרגשת. גם לי העלאת הזיכרונות ריגשה מאוד ושמחתי לפגוש את צוות מורות מקסימות.

תמר: המפגש בשבילי היה כיף ולמדתי בו על הרבה דברים חדשים שלפני כן לא ידעתי, אני כמובן רוצה לאחל בריאות לכולן, ולהגיד תודה לטובה. מורן:היה ממש כיף לעבוד עם כולן ונהניתי משיתוף הפעולה והישיבה הקבוצתית. למדתי המון מושגים חדשים ולמדתי יותר על סבתא. אני מאחלת לכולן שנמשיך ללמוד דברים חדשים ותודה לסבתא שבאה למפגשים. היה מאוד כיף לעבוד עם סבתא בכיתה וזה היה שונה מהמפגשים שלנו בדרך כלל.

שירה: המפגש בשבילי תרם הרבה בידע על המילים החדשות והסיפורים שלא הכרתי לפני כן. נהניתי להכיר את הסבים והסבתות ואני מאחלת שימשיכו את המפגשים בשנים הבאות.

מילון

אמיד
אדם עשיר ובעל רכוש

ציטוטים

”"באותו רגע קרה משהו שנחרט בזיכרוני בכאב ועלבון אותו אני זוכרת עד היום."“