מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

הסיפור המשפחתי של יעקב בצפת ובירושלים

סבא יעקוב עם אורי ואופק בתכנית הקשר הרב דורי
בביקור בבית התפוצות
סיפור של משפחתי בשל היותה משפחה שורשית ישראלית שבעה דורות בארץ אשר חוותה את כל ההיסטוריה של מדינת ישראל הן לטוב והן לרע

סבתא וסבא רבא שלי השתייכו למשפחת סימנה שהתגוררה בצפת מאז המאה ה-17, כלומר משנת 1750, ליד חצר בית הכנסת הארי. המדינה הפקיעה את בית המשפחה בשנת 1974 והעבירו אותו לידי מוסדות של חסידות ברסלב. היו בה מספר בתים עתיקים שהוכרו כבתים לשימור ורק בית משפחת סימנה ובית הכנסת הארי הספרדי הצמוד לו נותרו כשרידים אחרונים לרובע העתיק של צפת. בית סימנה הוא המבנה האחרון מתוך ה-14 מבנים ששרדו שנקבעו כבתים לשימור.

סבתא רבתא שלי הייתה ילידת צפת שלא ידעה עברית ולמרבה ההפתעה היא דיברה יידיש וערבית. סבא רבא שלי, יעקב, גם הוא נולד בצפת ושניהם נולדו בסוף המאה ה-19. היו להם שבעה ילדים. הם חיו חיים נוחים בצפת בתחילת המאה הקודמת עד מלחמת העולם הראשונה.

שלא כמו אנשי הישוב הישן, האשכנזים שחיו מכספי החלוקה אשר הגיעו ממזרח אירופה ומיהודים עשירים שתמכו בהם, בישוב הספרדי, היו בעלי מלאכה שהתפרנסו מעמלם. יעקב מכר גבינה צפתית בכפרים הערבים באמצעות חמור וסבתא רבתא חנה גידלה את ילדיה.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, החיים נעשו קשים ביותר בעיקר לאנשי הישוב האשכנזי אשר ממש רעבו ללחם. סבתא חנה ליקטה עשבים בשדות, אפתה ובישלה אותם כדי שמשפחתה לא תרעב. כעבור שנתיים קשות פגעה מחלת הטיפוס בתושבי צפת ומחציתם נספו במחלה. בתחילת שנת 1917 בתוך חודש ימים סבא רבא שלי נפטר וחמשת ילדיהם מתו מהמחלה. לסבתא חנה נותרו שני ילדים שגם הם היו חולים. היא לקחה אותם לחיפה כשהיא מחוסרת כל ומשם עלתה על אנייה שהפליגה לאלכסנדריה שבמצרים שם היו גם קרובי משפחתה.

תמיד סיפרה סבתא שלי שהיא אוהבת את הים כי הוא גרם להבראת הילדים. כעבור כמה חודשיים חזרה ארצה לירושלים. המצב בארץ היה בכי רע, עוני ואבטלה. סבתי עבדה מבוקר עד ערב במשק בית כדי לפרנס את משפחתה וסבתא רבתא חנה הגיעה לירושלים לעזור לה בטיפול בילדים. הבן עבד כרוכל בשוק.

סבתא רבתא חנה שמעה על גבר תימני שהגיע ארצה, בעל מלאכה שעבד בירושלים בסיתות אבנים שמהם בנו את ירושלים החדשה מעבר לחומות. היא חשבה על בתה בת ה-18 שרה (סבתי), והכריחה אותה להתחתן עמו למרות התנגדותה של הבת.  נולדו להם שמונה ילדים ששניים מהם מתו ממחלות.

סבתי שרה עזבה את בעלה שהיה מבוגר ממנה, ועברה לעבוד בבן שמן כדי שיקבלו את שלושת הילדים הקטנים שנשארו ללימודים בבן שמן. הגדולים שהיו בני 13 ו-14 כבר עזבו לעבוד במשקים חקלאים בעמק.

אימי השתייכה לחבורת הנוער של ההסתדרות, שפעלה מעל קולנוע תל אור בירושלים. שם הכירה את אבי עזרא כשהגיע מסוריה לסיוע ההגנה. תוך זמן קצר התחתנה איתו ועברה לגור ברחוב קינג ג׳ורג׳ בירושלים. החתונה התקיימה ברבנות ברחוב יפו בחורף בשנת 1941. לאימי היו שתי אחיות ושלושה אחים – שתי האחיות עדיין בחיים ושמן מלכה ושולה. האחים הבוגרים, יעקב, יוסף ויצחק התגייסו לצבא הבריטי.

בעזרת ״הוועד למען החייל״ סבתי שרה עברה לכפר הנוער ״בן שמן״ ועבדה בניקיון ושתי בנותיה הקטנות התקבלו ללימודים במקום. האח הבוגר, יצחק, עבר לקיבוץ דגניה והיה לוחם בפלמ״ח. לימים, התחתן והקים ב״מושב לימן״ משק לתפארת של שלושים דונם של מטעי בננות ואבוקדו.

האח הבוגר יעקב במלחמת העולם השנייה התגייס לבריגדה בצבא הבריטי והוצב בלוב ובמצרים. כמו כן, הוא היה מפקד בחטיבה הירושלמית, נלחם בכל הקרבות מסביב לירושלים ובתוכה. ועם שחרורו קיבל מצה״ל בית במבנה בקטמון שהיה שייך לצבא הבריטי. הוא פונה עם עזיבת החיילים הבריטים האחרונים. הבית היה מאבן ירושלמית עם תריסים ירוקים וחלונות מקומרים וחצר גדולה ויפה. לימים התחתן עם רבקה והבית של הזוג הצעיר תמיד היה מלא אורחים חברים ובני משפחה. אפילו אני זכיתי להתארח שם לא פעם.

יעקב, אחיה של אמי מרגלית, עבד בבניה ובמוסדות של משרד החינוך והכיר את ירושלים על כל פינותיה. האח יוסף שירת אף הוא בבריטניה. מלכה, אחותה של אימי, יצאה להכשרה בגיל 16 לקיבוץ גבעת זייד, התגייסה לפלמ״ח. כמו כן, לקחה חלק בהקמת חיות הנגב ופריצת הדרך לנגב. לימים התחתנה עם יזרעאל אדם אחיו של יקותיאל דקותאי אדם ז"ל.

ירושלים אומנם הייתה עיר במצור אך היה נעים לחיות בה. חיים יחד עם תימנים, אשכנזים, ספרדים. כמו כן, היו בעיר שתי שכונות חרדיות – שערי חסד ומאה שערים. החרדים היו סובלניים ויכולנו להסתובב בשכונות החרדיות במכנסים קצרים. בתקופת המנדט בזמן העוצר בירושלים אסור היה להיות בחוץ. צריך היה להיכנס לבתים לפני שהעוצר נכנס לתוקף. החל מהשעה שש בערב עד שש בבוקר אסור היה להיות ברחובות. מי שנתפס, נאסר. אימי הייתה רצה במהירות וכשראתה חיילים בריטים נכנסה לחצרות בתים כדי להסתתר עד שהחיילים עברו.

האחות שולה נשלחה על ידי הסוכנות היהודית לצרפת ללמד ריקודי עם יהודים מצרפת ומארצות האטלס: מרוקו טוניס ואלג׳יריה. שם נישאה ושם נולדו ילדיה הדוד רפול – אחיה היחיד של סבתי גר במנשיה, כיום נווה צדק, בבית אבן עם באר ובריכה. הוא היה רוכל והגיעו אליו לחופשה האחיות הקטנות של אמי מידי שנה להתרחץ ולנשום אויר ים. לאחר נישואי אימי, המשפחה התגוררה ברחוב קינג ג׳ורג׳ מעל בית הקפה, שם יצרו גלידות וכל הזמן היינו צופים בחיילים הבריטים שכינינו ״כלניות״ בשל הכובעים האדומים שחבשו לראשם.

אבי התפרנס מהכנת גלידות בקפה אלנבי ומטבע הדברים שהיינו מלקקים הרבה גלידות בצעירותנו. לאימי נולדו ארבעה ילדים. אני הבכור ושלוש אחיות. באותה תקופה החלה תנועה של מעבר מהעיר אל הכפר ובהיותי כבן שש לערך עברנו למושב ״בית שערים״. אז לא היה בית ספר בבית שערים ונסענו מידי יום בטרקטור לבית הספר בכפר יהושע. החוויה הראשונה מכפר יהושע היא בריכת שחייה שהייתה במקום וכירושלמי שלא יודע לשחות נזרקתי למים העמוקים וכך התחלתי לשחות. בבית שערים אבי הקים מסגריה בה הקים לולים ורפתות. דמות מפורסמת הזכורה לי שהתגוררה בשכונה שלנו הוא הסופר יגאל מוסנזון שכתב בין היתר את ״חסמבה״, סדרת ספרים מרתקים שליוותה את ילדותינו.

בבית שערים חוינו לראשונה את המושג גזענות מאחר והיינו המשפחה הספרדית היחידה בין כל האשכנזים, וזו אחת הסיבות שעזבנו את בית שערים ועברנו לקריית חיים.

לקריית חיים הגעתי בהיותי בכיתה ד'. התגוררנו בקריית חיים המערבית ברחוב נווה מס 2. אבי עבד באותה עת במפעל מתכת. זכורים לי דיונות החול מול ביתנו. זכורה לי לטובה הנסיעה באופניים אחרי שירד גשם והרטיב את החול. בהיותי כבן 15 עברנו להתגורר במושב ״בוסתן הגליל״ שם הקים אבי שוב מסגריה ושם גם תחזק את מערכת המים במושב, לולים ורפתות וכו. את לימודיי בתיכון המשכתי בקריית חיים הזכורים לי לטובה. את שירותי הצבאי עשיתי בחיל הים על הסטילים גם בחיפה וגם באילת.

את אשתי הכרתי בבוסתן הגליל שם התגוררנו יותר מ-40 שנה. נולדו לנו שני ילדים, תומר ואביב. לאחר מכן עברנו לנהריה ולפני תקופה קצרה עברנו לקריית מוצקין להתגורר בקרבת הילדים והנכדים. אבי נפטר בגיל צעיר (62) בתאונת דרכים ואמי נפטרה בשנות ה-80 לחייה.

סבתא רבתא שלי מצד אימי – חנה יעקבה לבית משפחת סימנה.

סבא רבא שלי מצד אמי – יעקב יעקבה לבית משפחת סימנה.

סבתא שלי מצד אמי – שרה דהרי.

סבא שלי מצד אמי –  דויד דהרי.

אמא שלי – מרגלית חלואוני.

אבא שלי – עזרא חלואוני.

הזוית האישית

אופק: למדתי על העבר במדינה ועל החיים בארץ.

הנכד אורי: אני למדתי על היסטורית המשפחה שלי.

סבא יעקב: אני למדתי שאם הנכדים רוצים הם יכולים ללמוד היסטוריה באופן מיטבי ומשמעותי.

מילון

חסמב"ה
חבורת סוד מוחלט בהחלט

ציטוטים

”אימי השתייכה לחבורת הנוער של ההסתדרות בירושלים, שם הכירה את אבי עזרא כשהגיע מסוריה לסיוע ההגנה“