מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור המעברה של סבא יוסי רוזן

עם נכדתי גילי
עם משפחתי
הקליטה והחיים במעברה

סבא יוסי נולד בעיראק בשנת 1939 וגדל לסירוגין בעיראק ובאיראן. הוא עלה יחד עם משפחתו כולל שני אחיו ואחותו בשנת 1949 (כשהיה בן 10) וזהו הסיפור שהוא סיפר לי על עלייתו לישראל וחייו במעברה:

"עלינו לישראל בלילה חורפי בטיסה במזג אוויר סוער ונחתנו בשדה התעופה לוד (כיום הוא נקרא בן גוריון). ירדנו מהמטוס בגשם שוטף. עם הנחיתה קיבלנו תה קר ופרוסת לחם עם ריבה ואת זה אזכור תמיד כארוחה הראשונה שלי בישראל. כעבור כשעתיים העלו אותנו למשאיות והסיעו אותנו למחנה אוהלים שנקרא מעברה בפרדסיה ליד נתניה.

באנו למחנה שבו היו מאות אוהלים, כשכל השטח היה מלא בוץ מהגשם השוטף. מישהו אמר להוריי שהם צריכים ללכת למחסן בקצה המחנה, לקחת מיטות ולסחוב אותן לאוהל פנוי. אני זוכר שעמדנו האחים ובכינו כי הורינו השאירו אותנו לבד והלכו להביא מיטות. הן היו מיטות ברזל ומזרוני קש שהיה קשה לסחוב אותם. כשחזרו, הם הביאו איתם מספר מיטות והיו צריכים לחזור ולסחוב מזרנים שהיו רטובים מהגשם וכבדים מאוד לסחיבה. כשכל זה הסתיים היה כבר בוקר ונרדמנו על המיטות הרטובות מרוב עייפות. התעוררנו ומצאנו את עצמנו רטובים באוהל מוצף מים. זה הזיכרון שלי מהלילה הראשון במעברה.

כשיצאנו החוצה ראינו מסביבנו מחנה אחד גדול עד האופק ואז התברר לנו שיש שבע מעברות שמחולקות על פי ארץ המוצא. אנחנו היינו במעברה ג' וזכור לי שבמעברה ז' היו עולים מתימן שנראו לנו מעט שונים, עם פאות לחיים ארוכות ותרבושים. החיים במעברה היו בעיקר סביב חדר האוכל: שם קיבלנו ארוחת בוקר, צהריים וערב בצלחות אלומיניום וחוץ מזה הילדים ניסו להכיר אחד את השני כאשר חלקנו לא ידע עברית והיינו מדברים בשפת הסימנים, או שנעזרנו בילדים שידעו עברית ותרגמו את הדברים. באותו חורף ירד שלג חזק בכל מדינת ישראל וגם במעברה. היה קשה מאוד לחיות בתנאים האלו וחלק מהילדים, ואני בתוכם, נשלחנו לגור בתוך בתים של אזרחים טובים שקלטו את הילדים העולים וצירפו אותם לילדיהם.

היה לי מזל להישלח לכפר הרוא"ה שהיה ישוב דתי שכלל משפחות נהדרות וחמות ואני נשארתי במשפחה מרובת ילדים (משפחת ויינברג), שהתייחסו אלי כילד מן המשפחה. הייתי שם שלושה חודשים ושבתי להורים בסוף החורף, מאושר על האירוח החם והידידותי.

החיים במעברה

לאחר שבעה חודשים במהלכם נשארנו באוהל במעברה, זכינו לעבור לצריף עץ שהיה מוגן יותר והיה נעים יותר לחיות בו ולבלות בו את החורף שעמד להגיע. אחר כך הגיעה בשורה טובה על פיה במרחק לא גדול מהמעברה, באזור תל מונד, מקימים ישוב חדש שיקלוט עולים המעוניינים לעסוק בחקלאות ושמו בישראל – עין שריד. הוריי יחד עם מספר חברים שלהם נרשמו כמועמדים להתקבל כחברי הישוב. התמלאנו שמחה שבקרוב נוכל לגור בבית עם קירות וגג ולא בצריף. בציפייה לסיום הבנייה היינו הולכים מדי פעם לראות איך מתקדמת הבנייה בתקווה שהיא תסתיים מהר. כעבור כשנה של בנייה הדירות היו מוכנות ועברנו לגור בבתים. הבתים שקיבלנו לא דמו לבתים שמקובלים היום. זה היה בית דו משפחתי קטן, ששטחו כחמישים מ"ר וכלל חדר אחד בלבד שבו היינו אמורים לגור כולנו, שש נפשות. בקצה החדר היו שירותים, מקלחת קטנה ומטבחון. בשנה הראשונה למגורים לא היה חשמל והארנו את הבית בפנסי נפט וגם כשהייתי צריך להכין שיעורי בית בערב, זה היה בעזרת הפנסים שבקושי האירו. היינו מחממים מים בדוד שהתחמם בפרימוס והמקרר לאחסון האוכל היה מקרר קרח ובעזרתו קיררנו את האוכל כדי שלא יתקלקל.

בית הספר שבו התחלתי ללמוד כשעברנו לעין שריד היה במרכז תל מונד ולהגיע אליו היה צריך ללכת ברגל ארבעים דקות. אבא שלי, כדי להתפרנס, התחיל לעבוד בעבודות חקלאיות ולפעמים גם בעבודות חפירה וסלילת כבישים. אנחנו הילדים חיפשנו עבודה לאחרי שעות הלימודים ועבדנו בקטיף תפוזים ובעבודות חקלאיות אחרות. בכסף שהרווחנו תרמנו לפרנסת המשפחה ואף קנינו בזכותו אופניים, שבעזרתן היה לנו יותר קל להגיע לבית הספר.

כמובן שבכפר כמו במעברה, לא היו מרפאה, ספריה, קולנוע ועוד…. אני זוכר את התקופה שבה התחלנו במעברה בתנאים קשים ובייאוש. כשהגענו לעין שריד הרגשנו הקלה, אבל מהר מאוד חווינו תנאים קשים ללא חשמל, בישוב קרוב לגבול עם ירדן, שאליו הגיעו הרבה פעמים מסתננים כדי לגנוב. הם גנבו לנו תרנגולות מהלול שהקמנו כדי שיהיה לנו בשר וביצים ולפעמים גם את העזים שגידלנו ליד הבית כדי שיהיה לנו חלב. רק אחרי כשלוש שנים השתנו חיינו כשהגיע החשמל והיה לנו אור בבית. קנינו מקרר חשמלי, קומקום ודוד לחימום מים.

מהמעברה ועד היום

בשנת 1954 עברתי ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל. גרנו בבית הספר והיינו מגיעים לבקר את ההורים פעם בחודש. לא היו טלפונים ולא יכולנו לדבר איתם. אבל החיים בבית הספר היו נהדרים, למדנו עד שעה אחת ואז אכלנו צהריים בחדר האוכל, אחר הצהריים עבדנו בשדות או ברפת או בלול. בערב היינו מכינים שיעורים ומשחקים. היינו חייבים ללכת לישון בשעה עשר. בנהלל הייתי יושב ראש מועצת התלמידים של בית הספר והייתי גם עורך עיתון בית הספר. הייתי בנהלל ארבע שנים וסיימתי את הלימודים בשנת 1958. לאחר שירותי הצבאי בשנת 1961 התחלתי ללמוד באוניברסיטה כלכלה. כשסיימתי את הלימודים התחלתי לעבוד כעובד מדינה במשרד החקלאות ככלכלן. שם פגשתי את רבקה אשתי ובשנת 1967 התחתנו.

עבדתי במשרד החקלאות עד שנת 1972 ועברתי לעבוד באגרקסקו – חברה לייצוא חקלאי. שם התקדמתי לתפקיד סגן המנכ"ל של החברה לייצוא חקלאי. ואחר כך טסנו עם המשפחה לאנגליה למשך ארבע שנים ושם הייתי מנהל החברה שמכרה לאנגלים פירות וירקות. כעבור ארבע שנים חזרנו לארץ ועברנו לגור ברעננה. בשנת 1984 עזבתי את אגרקסקו ועברתי לעבוד בארקיע. במשך חמש שנים הייתי מנכ"ל ארקיע, ובעבודה קשה יחד עם העובדים והטייסים הצלחנו "להבריא" את החברה. משנת 1989 ועד 1993 ניהלתי את חברת הסופרמרקטים הריבוע הכחול, לאחר מכן במשך חמש שנים הייתי יושב ראש נשר, מפעלי מלט. משנת 1999 עד 2008 הייתי מנכל החברה לישראל שניהלה כמה חברות כמו כימיקלים לישראל, צים, ובתי הזיקוק. מאז ועד 2018 הייתי יושב ראש רשת 13 זכיינית הטלוויזיה.

אני ממשיך בפעילות בתפקידים ציבוריים ועסקיים עד היום הזה, כשאני משתדל להקדיש חלק נכבד מזמני לשמונת נכדיי החמודים, תוך טיפול משותף בהם עם אשתי רבקה. במשך כל התקופה שהייתי מנהל בחברות שונות פעלתי יחד עם חבריי לעבודה למען הקהילה.

הזוית האישית

גילי: נהניתי מאד מהמפגשים עם סבא, זאת היתה אחת החוויות החשובות שעברתי ואני מאחלת לי ולסבא שנמשיך לחוות ולעשות עוד הרבה דברים ביחד.

סבא יוסי: מאד נהניתי לספר לגילי את סיפורי העבר, הנשמעים כהיסטוריה רחוקה ולראות אותה מתעניינת בסיפורי. אני מאחל לה שתמשיך להמריא ולפרוץ את תקרת הזכוכית ושאראה בגאווה את המראתה.

מילון

פנס נפט
מנורה שהייתה עשוייה זכוכית, שפעלה על נפט. היה לה פתיל שהיה טבול בנפט. כשהיו מבעירים אותו, העששית הייתה מפיצה אור.

ציטוטים

”גם כשנמצאים במצב הכי קשה, תמיד צריך לקוות ולשאוף לעתיד טוב יותר“