מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור המזוזה מאמסטרדם

עליזה והתלמידים נועם ג'אן ונועה יהודה
עליזה אוחזת במזוזה במוזיאון לוחמי הגטאות
מזוזה מביה"ח באמסטרדם אשר נלקחה למשמרת דקות לפני פריצת הנאצים למתחם והובאה לישראל

"נכון שמספר 13 מסמל אצל היהודים מזל? אני רוצה לספר לכם על מקרה שקרה לי בתאריך 13 באוגוסט. האם היה לי מזל? החלטה זו אני משאירה לך. השנה הייתה אלף תשע מאות ארבעים ושלוש (1943).

באותו בוקר כשהסתכלתי מאחד החלונות בבית החולים שבו עבדתי באמסטרדם, חשכו עיני. ראיתי אותן, את המשאיות המשטרתיות הגדולות המכוסות, אשר מטרתן היא איסוף יהודים והובלתם להשמדה. משאיות אלו עמדו במצב הכן לפני בית החולים. כל המאושפזים הזקנים, המבוגרים והילדים, כל מי שהיה לפני או אחרי ניתוח או חולה במחלה אחרת, ועדיין לא היו מודעים לכך שבעוד מספר שעות הם יהיו חלק  ממסת האנשים אותם יובילו לאי שם הלא נודע. כך יהיה גם גורלי, חשבתי לי, כי ידעתי שהם לא יפסחו על אף אחד. נשארתי מסומרת על מקומי עם התיקים הרפואיים ביד. כן הכל הוכן בקפידה, ליד כל חדר עמד על המשמר חייל גרמני עם רובה מכודן ביד.

תשע השנים שבהן עבדתי כאן בבית החולים היהודי-הולנדי, אחד משלושת בתי החולים בעיר שנתנו שירותי בריאות לקהילה היהודית הגדולה באמסטרדם, עברו לנגד עיני בחטף: סיימתי את חוק לימודי כאן בשנת 1937 ומיד המשכתי לעבוד כאחות מן המניין. אהבתי את עבודתי, למרות שהייתה קשה וכרוכה במשמרות. אהבתי לטפל באנשים הזקוקים ליד מלטפת של אחות, למילה טובה, לתרופה משככת כאבים. ביעף חלפו השנים והמשכתי לעבוד גם אחרי פלישת הגרמנים להולנד. המשכתי לעבוד גם כאשר קריאות ההתייצבות ל"מחנות העבודה" במזרח הלכו ותכפו.

בשנת 1943 כבר נלקחו רוב יהודי הולנד למחנות, ומי שלא התייצב מרצון או נתפס, חיפש נואשות אחר כתובת שבה יוכל להסתתר עם ניירות מזויפים, אם הצליח להשיג אותם, אצל נוצרים שהיו מוכנים להסתכן למענו. ואני עדיין לא הסתתרתי. תארו לכם אותי בגיל 28 מתפקדת כאחות אחראית ראשית במחלקת המיון! קידום כה מהר בתפקיד זה היא תוצאה של היעלמותן של שתי האחיות ממוצא יהודי שהיו האחריות הבלעדיות. הן כנראה מצאו מקום להסתתר בו. כתוצאה מכך הוטלה עלי האחריות על כל מחלקת המיון. מחלקת זו שכנה בקומת הקרקע. אחותי הצעירה עבדה במחלקה הכירורגית בקומה השלישית. גם בעלה, אלכס שהיה חובש, עבד בבית החולים.

אני חוזרת למה שקרה לפני 64 שנה, וקשה לי לספר את הסיפור, למרות שאני זוכרת כל פרט. אני רוצה לספר את סיפור הנקמה האישית שלי. באותו בוקר ה- 13 באוגוסט עמדתי עם התיקים הרפואיים ביד מוכנה לעשות את הביקור השגרתי במחלקה. אחרי שראיתי את המשאיות ואת החיילים הגרמנים שעמדו בפתחי חדרי המחלקה, רצתי כל עוד נפשי בי, ומבלי לחשוב פעמיים, ועליתי כהרף עין בכל המדרגות עד שהגעתי לקומה השלישית לחדר הניתוחים. שם מצאתי את אחותי ובעלה. אלכס סיפר לי שהוא כבר נסע פעם אחת במשאית עם חלק מהחולים. "כן", הוא אמר: "הייתה כבר הובלה אחת השכם בבוקר של חולים שהועמסו בעזרת הצוות על המשאיות. אני ישבתי ליד הנהג הגרמני והתחלתי לדבר אתו. מהשיחה אתו התברר לי שהוא הוצב למשימה לא נעימה זו של העברת החולים שנאמר להם שהם מועברים מזרחה למחנה עבודה. החלטתי שאין לי מה להפסיד, וניהלתי אתו שיחה שנשמעה בערך כך:

אלכס: " לאן מובילים את החולים האלה"?

החייל הגרמני: " הם מוסעים מזרחה לעבודה"

אלכס: "אני לא חושב שאנשים אלה מסוגלים לעבוד"

החייל הגרמני: "נכון, אתה צודק, אני אמור להרגיע אותם אבל באמת הם לא מוסעים למקום עבודה, אלא למחנה ריכוז הישר לגזים"

אלכס: "אני חושב שלא מתאים לי ללכת לתאי הגזים"

הגרמני: "מה שאני יכול להציע לך הוא שתנסה לברוח."

אלכס: "אני לא יכול לעשות את זה, כי יש לי אישה בבית חולים ואני לא רוצה להשאיר אותה לבד."

החייל הגרמני: "אתה יודע מה, אני אביא אותך לבית חולים, תתחבאו שם ואני אבוא אחרי שאגמור עם ההסעות לקחת אתכם."

אלכס מספר את סיפורו ואנחנו מסתכלים מסביב, היכן נוכל להתחבא? החלטנו שהמקום היחיד הוא להיסגר בתוך הארונות וכך עשינו. לא היינו בטוחים שהחייל הגרמני יחזור, אך לא הייתה לנו שום ברירה אחרת. החייל הגרמני קיים את הבטחתו וחזר בשעה 5 אחר הצהריים והוציא אותנו מבית החולים. הוא הסיע אותנו בתוך אמסטרדם והוריד אותנו במקום בטוח, פחות או יותר. אחרי כך יכולנו בעזרת ידידים טובים להסתתר עד סוף המלחמה. לפני שעזבתי את בית החולים עם אחותי ובעלה ידעתי שהכל אבוד. חיפשתי משהו להיאחז בו. חיפשתי איזה חפץ שאותו אני אוכל לקחת אתי, וכאן אני מגיעה לסיפור הנקמה האישית שלי…

הסתכלתי מסביב וראיתי את המזוזה על הדלת. למרות שלא הייתי בחורה דתייה, הרגשתי שאת המזוזה שעל הדלת אני רוצה לקחת אתי, כי יהיה לא נכון להפקיר אותה בידי הכובשים. מזוזה קטנה זו, עשויה עץ צבוע, ללא קישוטים, עם בית מזוזה וקלף מגולגל בפנים, היא שתהיה הקמע שלי. הסתכלתי עליה, ובהחלטה רגעית, תלשתי אותה במשיכת יד אחת. היא נותקה ממשקוף הדלת לרבות שני המסמרים שחברו אותה למקום יעודה. לא, חשבתי לי, הם לא יקבלו מזוזה זו שמהווה בשבילי סמל ליהדותי, אותה אני צריכה להציל מציפורני הטרף של הנאצים. אני לא אתן להם להשחית אותה. שמרתי על מזוזה זו בכל זמן הסתתרותי. כמו שהייתי מוסתרת, כך גם היא הייתה מוסתרת, והיום ממרומי גילי המתקדם אני נותנת אותה בחפץ לב למשמרת ולזיכרון יחד עם סיפורי האישי."

מספרת הסיפור זו אמי אשר שמה אדלה לינדמן. היא נפטרה לפני חצי שנה בגיל 103. את המזוזה היא מסרה לארכיון של מוזיאון לוחמי הגטאות לפני כ-12 שנה, כאשר עברה לגור בדיור מוגן בחיפה.

המזוזה נראית ברור בידיי ובידיי אחותי. נתנו לנו כפפות כדי שלא לפגוע במזוזה. אלכס גיסה של אמי נפטר, אך אחותה שעבדה בקומה ה-3 של בית החולים עדיין חיה. כיום היא בת 100. היא גרה באוסטרליה. כל עוד אלכס היה בחיים אמי הייתה מתקשרת אליו בכל שנה בתאריך 13.8 ומודה לו על שהציל את חייה.

עליזה ואחותה אוחזות במזוזה במוזיאון לוחמי הגטאות

תמונה 1

עליזה תרמה סיפור נוסף השנה לתכנית הקשר הרב דורי, לקריאתו לחצו כאן 

הזוית האישית

נועם גאן: היה לי מאוד כיף להכיר את עליזה, ללמוד ממנה על עולמה הפרטי, משפחתה וגם על השואה.

עליזה אלוק: נהניתי מאוד מהתהליך למול הדור הצעיר ואני מקווה שהחיבורים האלו ימשיכו, אני חושבת ששני הצדדים מפיקים תועלת והנאה מכך, ישר כוח לכל העוסקים במלאכה זו!

מילון

מזוזה
תשמיש קדושה הנקבע בצד הכניסה לבית מגורים ובחדרי הבית. תוכנה העיקרי של המזוזה הוא קלף עליו נכתבות בכתב סת"ם פרשיות 'שמע ישראל', ו־'והיה אם שמוע' מחומש דברים. על פי רוב, יריעת הקלף נתונה בתוך בית המזוזה, התקן קשיח שנועד לכיסוי הקלף ולשמירה עליו. (ויקיפדיה)

מספר 13 ביהדות
ביהדות 13 הוא גיל בר מצווה. כמו כן: שלושה עשר עיקרים שחיבר הרמב"ם הם עיקרי האמונה היהודית. 13 הוא המספר האחרון בשיר אחד מי יודע, והוא מוקדש לשלוש עשרה מידות. המידות, לפי הפרשנים, הן שלוש עשרה מידות הרחמים שבהן מתגלה הקב"ה, או שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”מזוזה קטנה זו, עשויה עץ צבוע, ללא קישוטים, עם בית מזוזה וקלף מגולגל בפנים, היא שתהיה הקמע שלי“

”יש דברים בעלי ערך סנטימנטלי רב“

הקשר הרב דורי