מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור הילדות של סבתא רותי

אלה ורותי כרמלי בחצר ביתה של רותי
רותי כרמלי (אז כהן) בילדותה
סיפור של סבתא רותי, על ילדותה, הוריה, הקמת יישוב נופית והקמת משפחתה

קוראים לי רותי כרמלי, נולדתי למשפחת כהן בתאריך 30 לאוגוסט 1946, בבית החולים ליולדות אימהות על הר הכרמל בחיפה,  לאבא דוד ואימא דינה כהן.

ילדותי

אימא שלי קיבלה צירי לידה כשעלתה על ארון לנקות אותו מאבק לקראת הלידה הצפויה, היא טענה בתוקף שהייתי "התינוקת הכי מתוקה וששכבתי בעריסה מוקפת אור כמו משה בתיבה". שנות ילדותי עברו עליי בקריית מוצקין בבית צנוע שבו התגוררו הוריי ואחותי גליה שהייתה מבוגרת ממני ב-11 שנה והשתתפה בגידולי ממש כמו אימא שנייה. הייתי מוקפת באהבה גדולה מצד כל בני משפחתי הקטנה שכללה את הורי, אחותי, ודודה ריבה שהתגוררה בחיפה. היות והייתי בת הזקונים גם החברים של ההורים שלי פינקו אותי.

בחצר הבית היו עצי פרי ולול תרנגולות שהיו חברותיי הטובות. הייתי מתגנבת ללול שלהן לאסוף ביצים וגם לאכול מהתערובת שהן אכלו, בתערובת היו פתיתים של חרובים שחמדתי וזללתי. יום אחד נתפסתי על חם ועוררתי מהומה בקרב משפחתי המבוהלת ששלחה דחוף אותי ואת אחותי גליה לרופאת הילדים בקריית ביאליק על גביי האופניים לבדוק את הנזק שנגרם. הרופאה הרגיעה ואני חזרתי בסתר לזלול את חתיכות החרובים.

אבי

אבי, דוד כהן (כגן) הגיע לארץ בשנת 1921 כחלוץ בעלייה השלישית מאוקראינה.

אבא שלי התייתם בגיל 4, אימא שלו הייתה מטפלת גם באחותו הגדולה וסבא שלו החרדי דאג לחינוכם. אבי נשלח לחדר ולא אהב את המקום שבו הכריחו אותו ללמוד ולעשות את מה שהרבנים לימדו תוך כדי אלימות לפעמים. בסופו של דבר הוא ברח מהחדר. הוא היה ילד שובב מאוד שאהב את המרחבים, טיפס על עצים והתקוטט עם הילדים הגויים שהתגרו בו בשל היותו יהודי.

כשהיה בן ארבע בערך, היו פרעות של האוקראינים ביהודים. הם רצחו, ששדדו, בזזו ושרפו כפרים של יהודים. סבתי גילתה תושייה וגררה את אבי ואחותו לבור שבו הם הסתתרו. מתוך הבור ראו את כל מעשי הזוועה של האוקראינים. זה היה הזיכרון הראשון שלו בחיים. כשיצאו מהבור, הכל היה שרוף ולא נשאר זכר לבית ולמשק החי בחצר. הם נאלצו להתחיל מחדש.

כשאבי ואחותו בגרו, היא התחילה לעבוד במטה של ה"אין קה וו דה", זו הבולשת החשאית ששלטה על כל המרחב של האימפריה הסובייטית. יום אחד הבוס של דודתי ביקש ממנה שאבי יספר לו את הידוע לו על כל מיני אנשים. אבי שהיה בעל ערכים ישר והגון הודיע לאחותו שהוא לא מוכן להיות מלשין, אז הוא החליט לברוח. הבריחה תוכננה עם שניים מחבריו. הם חצו נהר קפוא, שהפריד בין אוקראינה לרומניה. חיילים רדפו אחריהם, ירו עליהם והיו ממש קרובים. אחד מהחברים שלו הסגיר את עצמו והם ראו איך החיילים אוזקים אותו כשהם ממשיכים לרדוף אחריהם. הם חצו את הנהר הקפוא כשהכדורים שורקים סביבם. החבר של אבי ניתקע בקרח שהיה דק ונשבר. בסופו של דבר הם הגיעו לרומניה ואחרי כמה ימים של נדודים אבי הגיע לבית סבו כשביטנו נפוחה מרעב. בשנת 1921 עלה אבי לארץ במסגרת "החלוץ".

אבי היה חלוץ שייבש ביצות, סלל כבישים ועבד בבניין. היה רעב בארץ והיה קשה להשיג עבודה. הוא וכמה מחבריו הקימו חברה שקראו לה "קבוצת בנאים א" ומי שהייתה לו עבודה, הביא את השכר לכול הקבוצה וכך הם חיו.

אבי נילחם את מלחמות של ההסתדרות, שאז הוקמה, והוא היה בין חבריה הראשונים (3046), המלחמה שלהם הייתה על עבודה. התושבים הוותיקים, שהיו מושבניקים, לא רצו לתת לעולים החדשים עבודה. באחת ההפגנות, השוטרים הבריטים עצרו אותו ועוד כמה מחבריו המפגינים ואחרי משפט הוא זוכה ושוחרר. ומצא את פרנסתו בעבודות בניין. לימים, לקראת מלחמת העולם השנייה, סללו הבריטים שדות תעופה כדי להתכונן לפלישה הנאצית, אבי היה אחד מבוני השדות בארץ ובלבנון. לאחר מכן היה מנהל בכיר ב"המגפר" מפעל לייצור נעלים מסוליות גומי.

הוריה של של סבתא רותי

אמי ז"ל הגיעה לארץ במסגרת "מכבי וילנה" למכבייה הראשונה בשנת 1932 ונשארה בארץ. היא הייתה ספורטאית נערצת. אמי עבדה ב – "מחסני חלב" שקדם ל"תנובה". היא הייתה מנהלת עבודה ונשלחה כדיילת לתערוכת "יריד המזרח" הראשונה. ששם ראה אותה אבי לראשונה. הם נישאו התגוררו בתל אביב שם נולדה גליה אחותי ועברו לקריית מוצקין לרגל עבודתו של אבי בלבנון.

הקמת משפחה וקריירה

בקריית מוצקין נולדתי ובגרתי, הייתי ילדה תוססת וחברותית מאד. בצבא שירתי בבית דין צפון, כראש לשכת נשיא בית הדין כרשמת בכירה. למדתי הרבה ונהניתי מכל רגע. לאחר הצבא רציתי לנסוע לג'נבה ללמוד עיתונאות, אלא שלגורל היו תכניות אחרות עבורי. התחלתי לעבוד "באוטוקרס" – מפעל לייצור מכוניות מפיברגלס בטירת הכרמל. שם פגשתי עלם יפה עיניים עם רעמה בהירה. כשראיתי אותו לראשונה, נדהמתי מיופיו וחשבתי לי איך אלוהים לא מחלק בצדק את היופי בעולם.

לאחר מלחמת ששת הימים נישאנו, במלחמה הוא שירת כמפקד מחלקה בגדוד מילואים שסופח לגדוד סדיר. בשרותו הצבאי הסדיר הוא היה חייל מצטיין וקיבל על כך הוקרה מנשיא המדינה. הוא שירת בארבע מלחמות אחר כך. נולדו לנו שלושה ילדים מופלאים. התגוררנו בקריית מוצקין. עבדתי כעיתונאית וכעורכת תרבות בעיתון מקומי שזה עתה נוסד. ערכתי מוסף, כתבתי והייתי עורכת תרבות ומאוחר יותר דוברת עיריית נהריה וכתבת של עיתון נשים. כתבתי לעוד עיתונים ובמקביל היה לי קורס לעיתונאים צעירים. הייתי מאד מעורבת בחיי הקהילה ובגנים ובבית הספר בו למדו ילדי. הקמתי בהתנדבות את ספריית בית הספר, מכלום ספרים השגנו ספריית השאלה מדהימה! פעלנו בהפסקות, הילדים עמדו בתור במסדרון בבית הספר. כדי לממש את הפרויקט הזה קיימתי יריד, מכרתי עוגות שההורים אפו בימי ההורים ובאספות הורים, והשגתי כסף מהעירייה.

סבא וסבתא – רותי ושלומי כרמלי בחתונתם

הקמת יישוב קהילתי – נופית

בתחילת שנות השמונים, נפגשנו נציגי שבע משפחות, על גבעה סמוך לצמת סומך, החלטנו לממש חלום ולהקים יישוב קהילתי במקום. החלטנו לצרף אנשים מפה לאוזן אנשים שידענו שיהיה נעים לגור איתם. כל אחד פתח מעגלים ובכול מעגל מעגלים משניים. התרוצצנו בין הרשויות השונות, זה היה סיפור חיים, את כל הזמן השקנו בבניית חזון נופית. התארגנו כאגודה שיתופית. כל אחד מאתנו לקח על עצמו משימה כלשהי, היות ולי לא היו את הקישורים הטכניים של חברי שהיו אנשי מקצוע בתחומים הטכניים, לקחתי על עצמי את הגיבוש של חברי הגרעין כדי שיכירו אחד את השני כשיגיעו לנופית. כל חודש הוצאתי טיול, כל פעם למקום אחר בארץ לפי מזג האוויר והפריחות השונות. קיימתי אירועים בחגים, מסיבות באולמות ובברכה. כך הכירו האנשים שנרשמו לנופית אחד את השני. ההיכרויות האלה יצרו חברויות. שלומי, בעלי, היה בוועד המנהל, אני הייתי ועדת תרבות וועדת קליטה ועבדנו מסביב לשעון בהתנדבות כמובן. לקח לנו שנים לשכנע את הרשויות, שהקשו עלינו מאד. בסופו של דבר הותר לנו לבנות יישוב על גבעה שצופה על נחל ציפורי ועל מפרץ חיפה, בצד השני. היישוב קרוי היום "נופית" והוא קהילתי ויפה, כמו בחזון.

שלומי כרמלי, סבא של אלה עם בן גוריון בטקס החייל הגדודי המצטיין

סיפור אהבה

אחרי 33 שנים של זוגיות מדהימה, נפטר בעלי שלומי כרמלי. שלושת ילדי נישאו והקימו משפחות משלהם. היום אני סבתא לשמונה נכדים ונכדות מדהימים. הלב שלי מכיל הרבה אהבה. למשפחה המדהימה שלי, לילדי ולנכדי המקסימים והמהממים. סיפור אהבה הוא סיפורה של הזוגיות שלי עם בעלי שלומי ז"ל. סיפור אהבה הוא בהחלט ארץ ישראל שלי על נופיה, אתריה והצמחייה שבה. סיפור אהבה הוא אהבתי למוסיקה קלאסית ובת ימינו. מקננות בי עוד אהבות רבות לחיות, לקריאת ספרים ולכתיבה.

הזוית האישית

סבתא רותי: התכנית הייתה חוויה של מפגשים עם אלה נכדתי המקסימה שעד היום לא הכירה את ההיסטוריה המשפחתית שלה. נפגשנו יותר ואני תמיד שמחה לראות אותה ולשתף אותה בחוויותיי ובזיכרונותיי.

הנכדה אלה: היה לי מאוד כיף להיות בתכנית הקשר הרב-דורי ולשמוע את הסיפורים של סבתי על חייה ועל הוריה. ובנוסף אני חושבת שהתכנית חיזקה את הקשר ביני לבין סבתא שלי.

מילון

החדר
החדר היה כיתת לימוד יהודית לילדים מגיל גן. הילדים לומדים תורה וכמובן קרוא וכתוב.

'אין קה וו דה'
זו הבולשת החשאית ששלטה על כל המרחב של האימפריה הסובייטית.

ציטוטים

”כשראיתי אותו לראשונה, נדהמתי מיופיו וחשבתי לי איך אלוהים לא מחלק בצדק את היופי בעולם“