מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור הילדות של יששכר צידון – סנדו שפוטהיים

שחר ואני עכשיו, בפרויקט הקשר הרב דורי
הוריי ואני, בגיל חצי שנה
סבא של שחר צידון – ועוד כמה

נולדתי בחודש דצמבר 1939, בעיר בשם בראילה, רומניה. העיר שוכנת על גדות הדנובה. הדנובה הוא נהר ענק – הגדול ביותר באירופה. מול בראילה רוחב הנהר הוא כקילומטר אחד, דבר שלנו קשה לדמיין.

סמוך למועד הולדתי, פרצה מלחמת העולם השנייה, אבל לא בגללי. באותו זמן, משפחתנו מנתה את אבי, סימון, בן 32, אמי אדלה, בת 26, ואני הילוד.

בראילה שוכנת בדרום רומניה, אולם עקב המלחמה, אבי החליט לחבור למשפחתו בצפון רומניה. החלטה זו גרמה לכך שסבלנו את ימי השואה, שכן כל יהודי צפון רומניה הוגלו והועברו למחנות ריכוז, בעוד שבדרום רומניה, הסבל היה "יותר רך".

אבל בדרך נס שרדנו שלושתנו, הודות בעיקר לנחישות של אבי והיכולת שלו לשרוד אפילו בתנאים הקשים ביותר, וזאת למרות גילו הצעיר.

עם תום המלחמה, חזרנו לבראילה כל הדרך מצפון רומניה לדרום רומניה, במסע אפי בעגלה עם סוס.

אבי הקים קיוסק לממכר משקאות קרים, ירקות וכדומה, וחיינו יחסית ברווחה. אמי עבדה כתופרת בבית. בגיל שבע – שמונה עזרתי לאבי בהפעלת הקיוסק.

בשנת 1950, הייתה העלייה הגדולה של יהודי רומניה וגם אנחנו עלינו בשייט של שלושה ימים, מנמל קונסטנצה של רומניה לחיפה, במדינת ישראל הצעירה. המשפחות היו צריכות לקחת צידה לשייט, שכן באונייה חולק מעט מאוד מזון, אבל בהתרגשותה, אימא שלי שכחה את האוכל שלנו בבוקרשט, אז חווינו את השייט על קיבה ריקה.

משפחת שפוטהיים לפני העלייה לארץ

 

העלייה מרומניה לישראל, הייתה מותנית בהבאת 40 ק"ג ציוד לאדם, וכן על ויתור על כל כסף מזומן שהיה. ברור שב- 40 ק"ג הבאנו את כל הדברים הלא נכונים, ובהיעדר כסף אבי היה צריך להתחיל שוב מאפס. אני הייתי בן עשר.

רצו לשכן אותנו במעברה בצפון. אולם, בהרצליה כבר גרה אחותה של אמי שהגיעה לארץ כמעפילה, בשנות המלחמה או סמוך לאחריה. דודה זו, ואחיה, שעלה לארץ עוד קודם, דאגו להביא גם את הוריהם מיד כאשר זה התאפשר.

סבא וסבתא שלי גרו בחדר אחד בצריף ברחוב השרון בהרצליה. הצריף היה בן שלושה חדרים, ובכל חדר – משפחה. אמבטיה ושירותים – משותפים לכולם. כשנתיים, גרתי עם סבא וסבתא שלי בחדר שלהם בצריף.

אימא שלי הייתה תופרת מומחית. הדודה העבירה לאמי חדר/חנות, ברחוב סוקולוב בהרצליה, שם החלה אימא שלי לתפור שמלות לנשות הרצליה. אבי התחיל כפועל בניין בעבודות פרך.

לאותה חנות 3×3 מטר, אבי הביא שתי מיטות ברזל שקיבל במעברה בצפון, אותן הביא באוטובוס להרצליה. כמו כן, הכניסו לשם גם מכונת תפירה המופעלת על ידי הרגליים. אנו שומרים על מכונת התפירה עד היום.

בלילה, הוריי ישנו באותה חנות, ללא חלון, עם דלת פתוחה לכיוון רחוב סוקולוב, לעיני העוברים ושבים. המזגנים הומצאו שנים לאחר מכן. לאחר כשנתיים, הוריי הצליחו לקנות בית עם חצר בנווה עמל.

לאחר זמן מה, באותה חנות קטנה אבי התחיל להפעיל עסק לדברי סדקית (גלנטריה), ולאחר זמן נוסף, עבר לחנות יותר גדולה, שעברה אליי בירושה, ואותה הפעלנו עד אוגוסט 2018. בסה"כ החנות פעלה קרוב ל- 70 שנה.

חנות ההלבשה הכי וותיקה בהרצליה

 

אני למדתי ארבע כיתות עוד ברומניה עד גיל 10. כאשר עלינו לארץ, הכניסו אותי שוב לכיתה ד', אותה כבר גמרתי ברומניה.

בקיץ שלאחר כיתה ה', כבר שלטתי היטב בעברית, וגם הייתי התלמיד הטוב ביותר בכיתה. מורתי, בשם מרים גולינקין ז"ל, ביקשה מפתחיה לב טוב ז"ל (על שמו בית ספר לב טוב בהרצליה, היה מנהל בי"ס ויצמן בשנים הראשונות) ללמד אותי את החומר של כיתה ו' בחופשת הקיץ.

לאחר מכן, הועברתי ישר לכיתה ז' עם בני גילי ושוב, הייתי התלמיד הכי טוב בכיתה, עם כל הצניעות הנדרשת.

משהגענו לארץ, הילדות בהרצליה עברה עליי כמו כל בני גילי. משחקים בשכונה, ביה"ס ולאחר מכן, גם פעילות בנוער העובד.

הרצליה הייתה קטנה. תחנת אגד המרכזית הייתה היכן שהיום סוקולוב פינת שדרות ח"ן. לא כל הרחובות היו סלולים, והשימוש בעגלות עם סוסים היה דבר של יום יום.

בשבתות, בגיל 11 – 12, הייתי הולך לבד לים עם כל טרמפ שיכולתי לתפוס. למי שהייתה מכונית או משאית והיה נוסע לים, היה לוקח איתו את כל מי שהיה חפץ בכך. עולם אחר.

לא אוכל להימנע מלציין, כי הילדים הקרואים "צברים", לאמור, ילידי הארץ, לא עשו חיים קלים לילדי העולים. ילדי העולים התקבלו בקרירות ובהתנשאות, ואווירה זו נמשכה שנים רבות לאחר מכן.

 

הזוית האישית

סבא סנדו: יש לציין, כי למעט תקופה יחסית קצרה של פחות משנתיים שגרתי בניו יורק, בעבודה ולימודים לתואר שני, התגוררתי כל חיי בהרצליה. הסיבה העיקרית לכך, כי התחלנו כמשפחה קטנה מאוד של זוג הורים ובן, וכל חיינו עזרנו זה לזה. כמו כן, אני רואה את עצמי כחובב ים. ובתור שכזה עסקתי בדיג תת מימי, גלישת רוח וחתירה בגלשן עמידה וכל אלה היו אפשריים בחופי הרצליה.

שחר: אני מאוד נהניתי לעבוד עם סבא בקשר הרב דורי. למדתי הרבה דברים חדשים שלא ידעתי, ונקווה שגם אחותי תהיה נחמדה ותצטרף כשהיא תהיה בכיתה ו'. (גם אני לא עזבתי את הרצליה מעולם למרות גילי המופלג – 12!).

מילון

חנות סדקית
חנות תפירה ובגדים

ציטוטים

”"אבי הקים קיוסק לממכר משקאות קרים, וחיינו יחסית ברווחה"“