מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

ישראל ספנקו מספר על נדודי הקליטה בישראל

עמית וישראל מתעדים סיפור
ישראל וחבריו
החייים שלו ברומניה ובעלייה לארץ

קוראים לי ישראל ספנקו, אני באתי מעיר 'פיטרה נאמץ' שברומניה. נולדתי בשנת 1938 בזמן מלחמת העולם השנייה. חייתי עם אימא שלי ושני אחים ואחות.  בזמן המלחמה היה עוני ולא היה לנו איך להתקיים. הגענו למצב שהיינו לוקחים אוכל מהזבל. אני זוכר שהייתי מאוד בודד ורעב.

למדתי בבית ספר נוצרי עד שעלינו לארץ, כי לא הייתה לי ברירה אחרת. בהתחלה היה קשה ולא התנהגו אליי בכבוד והיו קוראים לי בשמות גנאי. הנוצרים באותה תקופה לא אהבו את היהודים כי היינו שונים מהם ולכן הם התרחקו מאתנו. כשהמלחמה נגמרה הייתי ילד בן 9, הייתי ספורטאי הייתי משחק כדורגל עם המבוגרים היהודים.

בגיל 12 עליתי ארצה עם אימא ששמה אטה ועם האחים שלי אריה, אליעזר ושלי, הגענו לנמל קוסטנצה כדי להפליג ופתאום באו המורה וכול הכיתה ללוות אותי לאנייה  והם בכו בפרידה, מאוד התרגשתי לראות את זה.

כשהגענו לארץ הורידו אותנו בנמל חיפה שם חיכו לנו משאיות לכיוון שער העלייה. הכניסו אותנו עם כל המשפחה לביתן מגורים ארוך ובו היו קרוב ל- 60 נפשות. קיבלנו מיטות מברזל ושתי שמיכות וגם תלושי אוכל. החיים בתוך הביתן היו קשים מאוד מבחינת איכות החיים. לא היה לנו שום דבר חוץ ממה שהבאנו וממה שקיבלנו.

היינו במחנה עולים, שער העלייה, קרוב לשלושה ארבעה חודשים. בהמשך העבירו אותנו במשאית לפרדס חנה ונתנו לנו אוהלים. ישנו שם באוהלים קרוב לשלושה חודשים וסבלנו. כל הזמן ירד גשם ולא היה לנו מה ללבוש, לא היו לנו בגדים חמים, היה מאוד קר, היינו מתקיימים מתלושי אוכל שהיו מחלקים לנו.

אחרי פרדס חנה הגענו לטירת הכרמל ליד חיפה, גם שם גרנו באוהלים. התחלנו למצוא דרכים איך למצות את עצמנו במצב הקיים, הייתי צריך ללכת ללמוד ולהיות בבית הספר. בהתחלה למדנו בצריפים ואחר כך הביאו אותנו לביתנים.

הקושי המרכזי שהיה לי אז, זה לדבר, ללמוד את השפה העברית. היה לי קשה להתמודד גם מבחינה חברתית לא הסתגלתי למקום. מטירת הכרמל, שלחו אותי מעליית הנוער, לקיבוץ גבעת חיים. החיים שם היו גם קשים. הייתי והרגשתי שם זר. לא הרגשתי נוח אז חזרתי הביתה לטירת הכרמל.

בהמשך, שלחו אותי לקיבוץ רמת הדסה, שם הייתי תקופה של חצי שנה ומשם שלחו אותי למוסד חינוכי חקלאי ששמו "ניצנים". ב"ניצנים" למדתי גם את השפה העברית וגם לימוד חקלאות. הייתי שם תקופה של שנה וחצי. אימא שלי עברה לעיר התחתית בחיפה וכשחזרתי מניצנים, חזרתי ישירות לבית של אימא שלי בחיפה.

 ישראל וחבריו

אימא שלי עבדה במשק בית כדי לפרנס אותנו. ידעתי שהיה לה קשה אז הלכתי לחפש עבודה כדי לעזור בבית. למדתי מקצוע מסגרות עד גיל 17 ובמקביל למדתי בתיכון באמונה שלמה שאני יכול להצליח בחיים.

הזוית האישית

ישראל: המסר שלי, לדור הצעיר "אם תרצו אין זו אגדה".

עמית: אני מאוד אוהבת לעבוד עם ישראל ואני חושבת שגם ישראל חושב אותו דבר כמוני.

ישראל ישוב וישתתף בתכנית שנה נוספת. בשנת 2018 העלה ישראל את סיפורו של בנו, ליאור ז"ל.

מילון

נואפטי בונה
לילה טוב

ציטוטים

”אם תרצו אין זו האגדה“