מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתכנית הקשר הרב דורי

סיפור האופניים והקרח וסיפור עץ הפיג'ויה

אני וסבתי מירי בעת מפגש שנערך בבית הספר.
סבתי בצעירותה
מסיפורי ילדותה של סבתי מירי

סיפור האופניים והקרח

כשסבתא שלי מירי הייתה ילדה גדל אצלם בחצר עץ תות. כל מי שרצה לקטוף תותים נדרש לתת לסבתא לרכב על האופניים שלו. כך למדה סבתי לרכב על אופניים עד שבבת מצווה שלה היא קיבלה מתנה, אופניים עם "סַבָּל". מכיוון שלמשפחתה של סבתי, לא היה באותם ימים מקרר חשמלי, הם היו מקררים את המזון בעזרת קוביות קרח שקנו.

ברגע שסבתא קיבלה סַבָּל לאופניים אביה פנה אליה בבקשה שהאחריות על הקנייה והבאת הקרח יהיו עליה. כך רכבה סבתי שלוש פעמים בשבוע לבית החרושת לקרח. היא הייתה נוסעת במהירות הביתה כדי שהקרח לא יימס. ברגע שאין בבית מקרר, כל מאכל שפותחים צריך לסיים. לכן יש בבית פחות סוגי מזון וזה כמובן פחות טוב.

עץ הפיג'ויה

כשסבתי מירי הייתה ילדה צעירה רוב חבריה מקרית חיים, היו שכנים שגרו לידה ואיתם היא הייתה מבלה את רוב שעות אחה״צ במשחקים שונים כגון: קלאס, חבל, מחבואים, חמש אבנים, מחניים ועוד… בין יתר המשחקים שסבתא שלי וחבריה שיחקו הם היו נכנסים לחצרות השכנים וקוטפים מפירות העץ שלהם לפעמים ברשות ולפעמים ללא רשות… הפירות שקטפו היו מגוונים מאוד: פיטנגו, שסק, תפוזים, מנדרינות ובעיקר פיג׳ויות; פרי מתוק וטעים ביותר.

יום אחד סבתי וחבריה קטפו ואכלו המון פיג׳ויות וכולם חטפו קלקול קיבה ורצו הביתה במהירות הבזק… עד היום הפרי הצומח בגינתה מזכיר לה את אותו יום.

הזוית האישית

נעם: במפגש עם סבתי למדתי הרבה על החיים בארץ ישראל בשנת 1949. שמחתי מאוד שסבתי באה לבית הספר וסיפרה על ילדותה.

מילון

סַבָּל
כיסא אחורי לנשיאת חפצים.

ציטוטים

”היא הייתה נוסעת במהירות הביתה כדי שהקרח לא יימס.“